אם נחשוב על האידיאלים הקיימים בחברה שלנו כיום, נוכל להתגאות, לפחות על הנייר, במה שאנו מנסים לעשות. בישראל קיימת תעשייה שלמה של חינוך למנהיגות, השואפת במוצהר, ללא ציניות, לתיקון האדם וליצירה של חברת מופת. חינוך למנהיגות מתחיל כבר בבית הספר, ממשיך בתנועות הנוער, מקבל צורה אינטנסיבית במכינות הקדם־צבאיות ובצבא, וממשיך באקדמיה, בתוכניות מנהיגות חברתית, בבתי מדרש, ובמסלולי מצוינות למנהלים.

כשמסתכלים על מגוון התוכניות האלה יחד, מתגלה דבר מעניין: למרות ההבדלים ביניהן – דתיות וחילוניות, צבאיות וחברתיות, צעירות ואקדמיות – יש לתוכניות אלו גרעין משותף, המבטא את דמות המנהיג הישראלי. בהכללה, אפשר לומר כי מנהיג ישראלי הוא אדם שמכיר את עצמו, מאמין ביכולת שלו להשפיע, לוקח אחריות על המציאות, יוזם ופועל, יודע להוביל, מסוגל לעמוד בקושי, מחובר לערכים ולזהות, מחויב לקבוצה ולחברה, ומנסה לתרום את יכולותיו למשהו גדול ממנו. בקצרה, המנהיג הישראלי מרגיש שהוא מסוגל להשפיע, ולכן הוא אחראי לקום ולעשות.

במידה מסוימת, המודל הזה עובד. מועצת המכינות מדווחת על שיעור גבוה של בוגרי מכינות בקרב מסיימי קורסי קצינים וקורס טיס, ועל השתלבות בוגרים בתפקידי מפתח בחברה. כך גם המדינה עצמה מגדירה את המכינות כמסגרת 'לעיצוב דור המנהיגות הצבאית והחברתית של ישראל'.

אבל כאן עולה שאלה קריטית. אם אנחנו כל כך טובים בלגדל מנהיגים — למה המערכות שלנו כל כך כושלות? למה המדינה שלנו כל כך לא מתפקדת? למה הפוליטיקה והתקשורת שלנו נראות כפי שהן נראות?

זהו עניין תמוה, המתבטא גם בנתונים. מצד אחד, מדד הדמוקרטיה הישראלי לשנת 2025 מצא תחושת שייכות גבוהה למדינה ורצון חזק של רוב הישראלים להמשיך לחיות בישראל. אך מצד שני, האמון ברוב מוסדות המדינה נותר נמוך, ההערכות לגבי הסולידריות החברתית נותרו בינוניות־נמוכות, והמתח בין ימין לשמאל נתפס כמתח החברתי החריף ביותר. יתרה מזאת, בסקר 2025 של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 46.5% מהמשיבים הסכימו עם האמירה שעדיף לפרק את כל המוסדות הפוליטיים של המדינה ולהתחיל מחדש. מה שמצביע על כך שאנשים אוהבים את המדינה ומושקעים בה, אך למרות זאת, רובם מניחים שהיא לא מתנהלת כראוי, בלשון המעטה.

הבעיה, כך נראה, היא לא מחסור בחינוך למנהיגות, אלא שהמנהיגות אליה אנו מכוונים היא שגויה, או לכל הפחות חלקית. אנחנו מלמדים אנשים להיות אחראים, ליזום ולהשפיע. להאמין בעצמם ולהילחם על מה שהם מאמינים בו. לזהות עוול ולנסות לתקן אותו. להיות בעלי עמדה. לדבר עם נקודות. ואלו איכויות מצוינות, כמובן. אך יש להן גם צד נפול ובעייתי: הן מייצרות מנהיגות נחרצת, החסרה את האמנות המשלימה של יצירת חיים משותפים.

כשאנו מחנכים אנשים מגיל צעיר לקחת אחריות ולהילחם על ערכים, ואז מכפילים חינוך זה בחמישה מיליון איש, אנו יוצרים מערכת לחצים שנידונה להתגעש. סיר לחץ בו כל תבלין מבקש להיות דומיננטי, בעוד שאף אחד לא יודע מה מתבשל. במילים אחרות, אנו מחנכים אנשים להנהיג, מבלי לטפח לעומק גם את היכולת להיות מונהג; להקשיב, להתפשר, לדחות סיפוק. מבלי להבין שמערכת ציבורית אינה המקום בו כל אחד מממש את חזונו האישי, אלא מקום בו כולנו צריכים לחיות יחד.

אנחנו מצוינים, לפחות על הנייר, ב'תיקון עולם', אבל פחות טובים בלשאול איך אני חי בעולם שאני לא מצליח לתקן כרגע? זהו הבדל עצום. שכן מנהיגות אינדיבידואלית שואלת מה אני יכול לעשות, ובאילו כלים אני יכול להשתמש. אך אנשים השואפים ליצור כאן חיים משותפים, צריכים לשאול שאלה קשה יותר: מה אנחנו יכולים לעשות יחד, למרות שאנחנו רוצים דברים שונים?

מנהיגות שיתופית תדרוש ממני לדעת מתי מישהו אחר מוביל, ואיך לעבוד איתו. לדעת לקבל החלטה שלא אני בחרתי, או להיות מספר שתיים. לדעת להפסיד בבחירות או לחיות עם זה שהרעיון שלי לא התקבל. והיכולת הזו – לשרת מערכת גם כשאני לא במרכזה – היא לא חולשה, אלא אחת המיומנויות האזרחיות החשובות ביותר.

מנהיגות שיתופית מבקשת ממני ענווה אפיסטמית. זו ההכרה כי אולי אני טועה, ולכן עלי להסכים לאפשרות האמיתית שהמפגש עם האחר ישנה את דעתי. מנהיגות שיתופית דורשת ממני פשרה. וזה שעלול להישמע כמו הפסד או חוסר נחישות, אך אם אנו מעוניינים בחיים ציבוריים בריאים, המטרה היא לייצר הסדר שכולם יכולים לחיות איתו.

מנהיגות שיתופית דורשת ממני גם סבלנות מוסדית. לא רק לספור תוצאות, פרויקטים, מיזמים ושינויים, אלא גם להבין שכתיבת חוק לוקחת זמן. שתקציב לוקח זמן. שרפורמה לוקחת שנים, ושבניית אמון זה מסע של חיים. במילים אחרות, היכולת לפעול בתוך מערכת איטית, בירוקרטית ומלאת אינטרסים היא מיומנות מנהיגותית בפני עצמה.

מנהיגות שיתופית לא תשאל רק מה ראוי, אלא גם מה אפשרי כעת? ואז מה המחיר של זה, מי ישלם אותו, מה יקרה אם לא נעשה כלום, ועם מי אני חייב לעבוד כדי שזה יקרה? זוהי כבר חשיבה מערכתית אמיתית, כלומר חשיבה ערכית במובן העמוק של המילה, הכרוכה בהכרח בהתחשבות בכלל הכוחות הפועלים.

אנחנו יוצרים תוכניות המלמדות חניכים איך להשפיע, בעודן מעלות על נס גיבורי תרבות יהודיים שקמו ועשו מעשה. אך למרות האזהרות הרבות המצויות במסורת שלנו עצמה, אותן תוכניות לא מלמדות מספיק מה עושים עם כוח? מה השפעה עושה לאדם, וכיצד כוח משנה תפיסה? איך אנשים מתחילים להצדיק לעצמם דברים שהם לא היו מצדיקים לפני שהיה להם כוח, ואיך יודעים אם אני באמת פועל למען הציבור, או רק למען האגו והקבוצה שלי? החינוך שלנו לא שואל מספיק איך בונים מנגנונים שמגבילים גם אנשים טובים.

וכאן חשוב לחזור ולהדגיש: דמוקרטיה שיתופית אינה מניחה שהמנהיג יהיה אדם מושלם. היא בנויה מתוך ההנחה הברורה מאליה, שגם מנהיג טוב הוא בן אדם, ולכן אנו צריכים מוסדות טובים, המציעים אמצעי ביקורת, איזונים ובלמים. יתרה מכך, דמוקרטיה שיתופית צריכה להבין את כלל הנאמנויות בחברה. האם אני נאמן למחנה שלי? לממשלה? לצבא? לרב? לעם? לחוק? לעקרונות? לדמוקרטיה? לתורה? מנהיגים בוגרים, כמו הורים טובים למשפחה ברוכת ילדים, צריכים להיות מסוגלים להחזיק נאמנויות רבות ומשלימות, במעגלי שייכות רחבים, וזאת מבלי להפוך כל ריב למלחמה בין טובים ורעים.

אכן, עד היום גידלנו המון אנשים עם תודעת מנהיגות, אך פחות מידי אנשים עם תודעת שותפות. אז מה הפלא שחברה שלנו כל כך משוסעת, מגזרית ומלאת מאבקים? שהבית המשותף שלנו כל כך מבולגן? שכולנו צודקים עד כאב? ואולי אנחנו לא צריכים עוד אנשים שיודעים בביטחון איך לפתור כל  בעיה, אלא במקום זאת, אנשים שרוצים להבין איזה מנגנון יפתור אותה גם אחרי שילכו? איך גורמים למיליון איש להסכים לחיות עם הפתרון הזה? איך גם לוותר כדי שהמערכת תמשיך לעבוד?

כמו הבדיחה היהודית על האיש שבנה שני בתי כנסת כדי לא להיכנס לאחד מהם, להיות ישראלי זה כמעט תמיד להיות בעל עמדה נחרצת, או בעל התנגדות נחרצת. לכל הפחות, זוהי הישראליות שבנינו עד כה – ישראליות שגידלה מגוון אנשים ערכיים, רציניים, מעמיקים, שטובת המדינה לנגד עיניהם, אך לצד זאת, או בגלל זאת, אינם יכולים להתפשר ו'להיכנס לנעלי האחר'. הם מסוגלים להתנצח עד הכרעה, אך לא לאפשר לדעות שונות להתגבש לכדי שותפות. במילים אחרות, אנחנו מטפחים אנשים שמאמינים ביכולתם לשנות את העולם, אבל לא מספיק אנשים שיודעים איך לבנות עולם משותף.

ומה שחסר לנו הוא בדיוק זה. אנשים שיודעים לבנות מנגנונים, לחבר בין אנשים, לייצר אמון, להגדיר כללים הוגנים. אנשים שדואגים לכך שגם מי שלא מסכים איתם יוכל להישאר במשחק.

אנחנו זקוקים למבוגר אחראי, או בעצם, להיות אנחנו המבוגרים האחראים. ומודל כזה של מנהיגות שיתופית לא כולל רק מסוגלות, יוזמה, השפעה ועשייה, אלא מוסיף גם ענווה קשובה, סבלנות מפשרת והוגנת מערכתית.

כמו פעמים רבות בעבר, גם עתה אנו נמצאים בנקודה מכרעת בזמן. הבית המשותף שלנו בסכנת התמוטטות, וכולנו מחפשים נואשות היכן להיאחז. אך התיקון של הדמוקרטיה השברירית שלנו ימצא כשנתחיל לתרגל עבודה נכונה עם כוח, כך שלא יעלה לנו לראש. שנבנה מוסדות שאנו מאמינים בהם, ואף גאים בהם, כי רק כך נדע שבאמת התבגרנו כחברה. שנלמד איך להתקדם מבלי להשאיר אחרים מאחור. ושנדע איך לשנות מציאות מבלי לפרק אותה.

מי ייתן, וזו תהיה ההתחלה של הגשמת השאיפה הנצחית שלנו. יסוד יציב לחברת מופת.