אם נחשוב על האידיאלים הקיימים בחברה שלנו כיום, נוכל להתגאות, לפחות על הנייר, במה שאנו מנסים לעשות. בישראל קיימת תעשייה שלמה של חינוך למנהיגות, השואפת במוצהר, ללא ציניות, לתיקון האדם וליצירה של חברת מופת. חינוך למנהיגות מתחיל כבר בבית הספר, ממשיך בתנועות הנוער, מקבל צורה אינטנסיבית במכינות הקדם־צבאיות ובצבא, וממשיך באקדמיה, בתוכניות מנהיגות חברתית, בבתי מדרש, ובמסלולי מצוינות למנהלים.
כשמסתכלים על מגוון התוכניות האלה יחד, מתגלה דבר מעניין: למרות ההבדלים ביניהן – דתיות וחילוניות, צבאיות וחברתיות, צעירות ואקדמיות – יש לתוכניות אלו גרעין משותף, המבטא את דמות המנהיג הישראלי. בהכללה, אפשר לומר כי מנהיג ישראלי הוא אדם שמכיר את עצמו, מאמין ביכולת שלו להשפיע, לוקח אחריות על המציאות, יוזם ופועל, יודע להוביל, מסוגל לעמוד בקושי, מחובר לערכים ולזהות, מחויב לקבוצה ולחברה, ומנסה לתרום את יכולותיו למשהו גדול ממנו. בקצרה, המנהיג הישראלי מרגיש שהוא מסוגל להשפיע, ולכן הוא אחראי לקום ולעשות.
במידה מסוימת, המודל הזה עובד. מועצת המכינות מדווחת על שיעור גבוה של בוגרי מכינות בקרב מסיימי קורסי קצינים וקורס טיס, ועל השתלבות בוגרים בתפקידי מפתח בחברה. כך גם המדינה עצמה מגדירה את המכינות כמסגרת 'לעיצוב דור המנהיגות הצבאית והחברתית של ישראל'.
אבל כאן עולה שאלה קריטית. אם אנחנו כל כך טובים בלגדל מנהיגים — למה המערכות שלנו כל כך כושלות? למה המדינה שלנו כל כך לא מתפקדת? למה הפוליטיקה והתקשורת שלנו נראות כפי שהן נראות?
קרא/י עוד «
