למה כל כך הרבה אנשים בעולם נושאים עיניהם לסכסוך במזרח התיכון?

האם מדובר רק על סיבה גאו-פוליטית, כפי שהסביר באופן מופתי Shai Eden, פשוט סכסוך עולמי על משאבים, כסף וכוח? האם העולם פיתח רגישות עצומה לסבל אנושי לא הכרחי? האם זו אנטישמיות בסיסית שצפה שוב לפני השטח, ומבטאת שנאה קמאית ליהודי באשר הוא? ואולי העולם רואה במצב כאן עוד דוגמה לדינמיקה של דיכוי – עוד מלחמה של קבוצה מוחלשת מול כוחות מאיימים ואכזריים (כשכאן כולם מרגישים שהם הקורבן המובהק).

אך כל הסיבות האלו לא מציעות הסבר שלם. כפי שהסופר דניאל פינצ'בק מסכם, עד כה העולם לא נזעק ויצא להפגין על 400,000 התימנים שמתו במלחמה המתמשכת שם, או על דרום סודן, שבה יותר ממיליון ילדים מתמודדים עם רעב מיידי. לא היה שום קמפיין דומה ומתמשך ביחס למיליון קורבנות מלחמת האזרחים בסוריה, או לאלה שנשללו מהם זכויות על ידי משטרים אכזריים בסעודיה ואיראן. במלחמה שפרצה לא מזמן בחבל נגורנו-קרבאך, מאות אלפי פליטים ברחו מטיהור אתני, אך העולם המשיך בשלו. וזאת עוד לפני שהזכרנו את סין וטיבט, רוסיה ואוקראינה, ארה"ב ועיראק/אפגניסטן, או המלחמות הקודמות של ישראל. בכל הדוגמאות הללו היו מעורבים אינטרסים גאו-פוליטיים, סבל אנושי עצום, כוחות 'מדכאים' ו'מדוכאים', וכמובן שלעיתים גם היו מעורבים יהודים, באופן ישיר או עקיף. אכן, אנשים מודעים לאירועים אלו ואף עצובים ונסערים בגינם. אבל מעולם לא נרשמה תגובה אזרחית גלובלית כמו זו שעולה מול האימה העכשווית בארץ הקודש.

קרא/י עוד «

במסע הגדול אל החופש והאהבה, אנחנו מנסים ראשית להתחבר אל תנועת ליבנו הכנה והאמיתית. אך כדי לדעת איך אנחנו באמת נעים בעולם, עלינו לשאול מה זה בכלל אומר להיות אמיתי, להיות מחובר, להיות אותנטי? האם מדובר בביטוי עצמי חסר מעצורים? ואולי דווקא בשתיקה אצילית הנעה הרחק ממה שלא מדויק? מעבר לכך, האם אנו יכולים להיות כנים עם עצמנו כל הזמן? האם אפשר בכלל לבחור שלא להיות אמיתי? והאם האמת נמצאת בתוכנו, או דווקא אי-שם בעולם?

שאלת האמת דורשת התבוננות מעמיקה ברבדים השונים של חיינו. על פי הפילוסוף צ'רלס טיילור, אנו חיים במציאות עשירה – מציאות חדורת-משמעות, בה כל אדם חווה תכליתיות וכוונה כחלק מובנה מהעולם. תכליתיות זו, יש לומר, היא לא 'תוספת' רוחנית שאנו מבקשים לצרף לסדר הפיזי הבסיסי. חווית המציאות שלנו כרוכה בהבנה ובמשמעות, ולכן אנו רואים צורה בחומר, כוונה בפעולה ורעיונות במילים.

כשאנו מסתכלים על חתול משתופף, למשל, ורואים כי גופו מתוח, זנבו מורם ומבטו ממוקד בציפור שלפניו, אנחנו מבינים מה מתרחש כאן. ברור לנו לחלוטין שהחתול מנסה לתפוס את הציפור השברירית, שיש לו כוונה מסוימת מאוד, ושכל יישותו מתכוננת לביצוע של אותה כוונה. באותו אופן, כשאנו רואים כי האדם שלפנינו עומד כפוף, מכונס, עיניו קפוצות ושפתיו נשוכות, אנחנו חווים מיידית משהו ממצב רוחו. אנחנו מבחינים במימד נפשי פנימי שמתקיים בו. וגם אם תפיסתנו אינה מדויקת, לא ניתן לומר כי מימד זה אינו קיים כחוויה.

קרא/י עוד «

מה הקטע?

מאז שהתחלת לקרוא את הפרק הזה, חווית כחמש פעימות לב. עד סוף חייך, בערך שניים וחצי מיליארד פעימות כאלו יותירו חותם ייחודי על מקצב העולם. חלק מהפעימות, אם יש לך מזל, יקרו בהלימה עם פעימותיו של אחר. וכשזה קורה, אומר המדע, יש פחות כאב ויותר משמעות. בשאר הפעימות, אומר הלב, יש הבטחה: דעת עצמך.

 זוהי השיחה בין החופש לאהבה. מצד אחד, אנו רוצים להיות נאמנים לעצמנו ולחיות באופן אותנטי: להיות כנים, מדויקים, אמיתיים. אנו מבקשים לחוות נחת, מימוש או הארה, ולפעול על פי המקצב הפנימי שלנו. אך מצד שני, אנו גם שואפים לחבור לאחרים באופן אינטימי: למצוא קשרים, זוגיות, עונג ושותפות. אנו רוצים לחוות את העולם יחד עם עוד בני אדם, וליצור כך מקצבים משותפים.

הבעיה היא שתחושות אלו עלולות לסתור אחת את השנייה. שכן אהבה זוגית היא סוג של חיבור, ולכן היא כרוכה לרוב בזיקה, היקשרות ואף היאחזות; בעוד שחופש אישי הוא סוג של שחרור, ולכן הוא מערב גם עצמאות, ריחוק ובדידות.

אנחנו רוצים לחיות ביחד, אך גם להיות אדונים לזמננו. אנחנו מבקשים להיפתח בפני אחרים, אך מפחדים להיפגע מהם. אנחנו שואפים לנוע בהתאם לצו גופנו, אך גם לא לדרוס את מי שסביבנו. אנחנו רוצים לממש את עצמנו, אך גם לאפשר לאחרים לעשות זאת.

ואם כן, האם אפשר לחוות אותנטיות ואינטימיות בו-זמנית? האם אפשר להיות עצמי, ביחד? להיות חופשי באהבה? ספר זה הוא ניסיון לענות בחיוב על שאלות אלו. יתרה מזאת, הוא מבקש להציע דרך חדשה להביע את עצמנו – את הצרכים, את הפחדים ואף את העתיד שלנו, וכך להפוך את חיינו ליצירת-עולם ייחודית.

 יצירה זו, יש לומר, דורשת הבנה ותרגול לפני שתוכל לזרום באופן טבעי. ומכיוון שהראש הוא שומר הסף של הלב, הדברים הבאים מבקשים לעורר את נפשנו לשיחה, ולהכין את ליבנו למפגש. מי ייתן ונזכה לכך.

קרא/י עוד «

שיחה קצרה מתוך כנס 'אהבה ומודעות' של המכון הבינתחומי למדע ותודעה (13.5.22)

נקודת המוצא שלנו היא הדוקטרינה הפסיכולוגית – 'אתה הוא זה' (that art thou). והשאלה המציגה עצמה כעת באופן טבעי היא שאלה מטאפיזית: מהו אותו 'זה' שהאדם יכול להדמות אליו?

לשאלה הזו, הפילוסופיה הנצחית הציגה תמיד ובכל מקום את אותה התשובה. המצע האלוהי של כל הקיים הוא אבסולוט רוחני, בלתי ניתן לתיאור מצד המחשבה המושגית, אך במקרים מסוימים, כזה הניתן לחוויה ישירה ואף הגשמה אנושית.

המוחלט הזה הוא האלוהים-ללא-צורה של המיסטיקה ההינדואית והנוצרית. והמטרה העליונה של בני-האדם, הסיבה האולטימטיבית לקיומנו, היא ידיעה מאחדת של המצע האלוהי הזה – ידיעה שיכולה להגיע רק לאלו המוכנים 'למות לעצמי', ובכך לעשות מקום לאלוהים. לצערנו, בכל דור ודור רק מעטים ישיגו את המטרה העליונה של הקיום האנושי; אך ההזדמנות להגיע לידיעה מאחדת כזו תוצע בדרך זו או אחרת בעולם עד שכל היצורים המודעים יתממשו כמי שהם באמת.

קרא/י עוד «

 

אהבה עם יהוה היא

שחיקת התשובה

חיזור מנוחש עם הקשה

להשגה הוא

ברוך מילים וחשוך

מילות גנאי של ילדים

כמו אמונה, אהבה

היא פתרון עקר

-שאלה.

המאמר פורסם באתר 'אלכסון'.

בדומה לשבעת פלאי העולם העתיק, אשר ייצגו ערכים רוחניים בחומר ממשי, אבקש להציג גם אני את החוויה הרוחנית בחומר (מילולי). אך חשוב מכך, אבקש להבהיר את ההבדל בין אותה חוויה לבין אותו החומר, כלומר, להבחין בין זרימת המציאות ובין הניסיון לאחוז בה.

 

1. יש קסם בעולם.

על אף אינספור פגמיהן של דתות העולם, קשה להתעלם מהתחושה שהמציאות, בסופו של דבר, כוללת אלמנט נשגב כלשהו; מעין נוכחות קסומה וייחודית, הנמצאת בכל חוויה אך חומקת תדיר מתפיסה. את נוכחות זו כיניתי בעבר 'היומיומיסטי' – הפלא היומיומי השזור בחיינו. חשבו למשל על היכולת האנושית לשוחח – על הדרך בה משמעות עוברת מאדם לאדם דרך צלילים ואוויר. או על העובדה שלא משנה כמה ננסה, בסוף לא נוכל לתאר את המציאות במילים, שכן היא תמיד כוללת משהו מעבר להן. חשבו על הפלא הטמון באהבה, על המסתורין הכרוך בתודעה, או על כך שניתן, מניסיון אישי, לאחד בין השתיים, כלומר לחוות אחדות עם העולם, ולו לרגע חמקמק אחד. מציאותנו, כך נראה, היא שאלה קסומה מטבעה –The Great 'What The Fuck?!'.

קרא/י עוד «

קיוויתי שהקפה

שלה

יהיה עוד

חם, כשאתעורר

אך היא הבינה זאת

מוקדם מידי

ואולי

היה עדיף

שאתקרר

או יותר טוב –

שלא היה לי

קפה

או אותה

"אם אתה חייב לבחור בין לשקר לאדם ובין להעליב אותו", אומרת פניה לעמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך', "בחר להיות נדיב". במקום להכריע בין שני ערכים, מזמינה אותנו פניה לפעול בנדיבות – כלומר באהבה ובחופשיות, ובכך לפגוש את החוויה מחדש. מעניין אפוא לראות אילו ערכים אנו נוטים לבקש לעצמנו, ומול אילו דילמות מערבת אותנו הבחירה בהם. ברשימת הערכים הרצויים שלי, למשל, 'אהבה' ו'חופש' בהחלט מקבלים מקום של כבוד. אך רבות נראה כי תחושות אלו, הנחשקות כל אחת למען עצמה, נוטות לבטל זו את זו. שכן כל אהבה משמעה גם הקשרות, התמסרות והאחזות, וכל חופש משמעו גם שחרור, עצמאות ובדידות. רובנו חוששים מבחירה זו, אך האם חייבים להפסיד דבר אחד כדי להרוויח את השני? האם נוכל לפגוש מחדש את הדילמה שבין אהבה לחופש, שבין האחזות לבדידות?

קרא/י עוד «

כשעזבה מיד

שמתי לב

למקום

שנשאר במקלחת

ונזכרתי איך חשה

כאורחת בין ידי

–  מגבת שעוד לא רטבה

עלי בחום

גופה, כי חששה

עדיין

להתייבש