חבילות קציר קישטו את ההר כשמלה מנוקדת, והצל הקטן שנפרש לצידן סימן כי מחצית היום כבר עברה לה. בריצתו המתנשפת אל הבית, חש גנן המילים שלא הוא זה שנאנק, אלא שהאוויר עצמו החסיר נשימה. אך כשהוריד את כובעו אל בית החזה, בדיוק מתחת למשקוף המשוייף, הוא ידע. ליבו החסיר נשמה. ובינתיים התרחקה הכרכרה במעלה הגבעה, ויחד איתה ניחוח זרעי החרדל שהשתרגו בכובעה דרך קבע. היא השאירה את אנחות הכבשים להדהד בעמק הצחיח, איתו; ובין קפלי ההר הזהוב, עלומות חיטה בודדות עמדו בעצבות משהו, מתגעגעות למשהו. ובית אחד, חצי נטוש ואדום-גג, הסכים איתן בשתיקה.

את גנן המילים פגשתי לראשונה במדבר. זה עתה הוא יצר את החממה לסבלנות רדיקלית, ואמר שישמח לפגוש אותי שם למיץ הכי איטי שטעמתי. הסכמתי כי היה חם, אבל גם כי היו לי המון שאלות, ורציתי לשמוע את סיפורו של הגנן; כלומר את סיפורן של המילים אותן טיפח. והוא אמר שכראוי לאורח, ישמח לשתף אותי בהגיגיו, על אף שעוד אין לו.

באותם ימים הנחתי שהמדבר מבלבל אנשים, ולא הבנתי שהמצב דווקא הפוך.

אך כשהגעתי לחממה, ניצני שקט כבר ליבלבו בשיח חסר מילים.

'מה עושים כאן?' תהיתי בליבי ואוזני קשובה.

'כפי שאמרתי', חייך הגנן. 'מחכים שתצמח לה תשובה'.