במסע הגדול אל החופש והאהבה, אנחנו מנסים ראשית להתחבר אל תנועת ליבנו הכנה והאמיתית. אך כדי לדעת איך אנחנו באמת נעים בעולם, עלינו לשאול מה זה בכלל אומר להיות אמיתי, להיות מחובר, להיות אותנטי? האם מדובר בביטוי עצמי חסר מעצורים? ואולי דווקא בשתיקה אצילית הנעה הרחק ממה שלא מדויק? מעבר לכך, האם אנו יכולים להיות כנים עם עצמנו כל הזמן? האם אפשר בכלל לבחור שלא להיות אמיתי? והאם האמת נמצאת בתוכנו, או דווקא אי-שם בעולם?

שאלת האמת דורשת התבוננות מעמיקה ברבדים השונים של חיינו. על פי הפילוסוף צ'רלס טיילור, אנו חיים במציאות עשירה – מציאות חדורת-משמעות, בה כל אדם חווה תכליתיות וכוונה כחלק מובנה מהעולם. תכליתיות זו, יש לומר, היא לא 'תוספת' רוחנית שאנו מבקשים לצרף לסדר הפיזי הבסיסי. חווית המציאות שלנו כרוכה בהבנה ובמשמעות, ולכן אנו רואים צורה בחומר, כוונה בפעולה ורעיונות במילים.

כשאנו מסתכלים על חתול משתופף, למשל, ורואים כי גופו מתוח, זנבו מורם ומבטו ממוקד בציפור שלפניו, אנחנו מבינים מה מתרחש כאן. ברור לנו לחלוטין שהחתול מנסה לתפוס את הציפור השברירית, שיש לו כוונה מסוימת מאוד, ושכל יישותו מתכוננת לביצוע של אותה כוונה. באותו אופן, כשאנו רואים כי האדם שלפנינו עומד כפוף, מכונס, עיניו קפוצות ושפתיו נשוכות, אנחנו חווים מיידית משהו ממצב רוחו. אנחנו מבחינים במימד נפשי פנימי שמתקיים בו. וגם אם תפיסתנו אינה מדויקת, לא ניתן לומר כי מימד זה אינו קיים כחוויה.

קרא/י עוד «

העולם של ימינו גדוש במושגים והגדרות, עולם בו אנשי רוח עסוקים תדיר ביצירת תאוריות מדויקות יותר, בפיתוח מומחיות ספציפית יותר, ובאחזקה של הבחנות רבות יותר. אך בעולם העתיק, כל אפיקי הרוח היו שלובים זה בזה, ופילוסופיה, פסיכולוגיה, מדע, אסטרולוגיה, רפואה, שירה וכישוף נתפסו כולם כתנועה אנושית-אלוהית אחת.

אכן, אנשי הרוח של העת העתיקה לא עסקו רק בהתבוננות פנימית ברעיונות מופשטים, אלא תמיד גם בהתבוננות מעשית במציאות הפיזית שהקיפה אותם. החוק הרוחני הכללי, כפי שנוסח בקורפוס ההרמטי, היה as above so below – כלמעלה, כן למטה. הכוכבים והנפש, השמיימי והארצי, החוץ והפנים – הכל קשור אחד בשני, והכל מבטא דפוסים דומים שניתן להבינם. לכן בני המאיה, למשל, נהגו לבנות 'ברכות התבוננות' (reflection ponds) לצד הפירמידות שלהם, וזאת לא רק כדי ליצור מקום יפה להרהר בו, אלא גם כדי שיוכלו להתבונן בשמי הלילה המשתקפים בברכות, וכך לכלכל את צעדיהם בהתאם.

קרא/י עוד «

במשחק 'טלפון שבור', כידוע, אנשים לוחשים אחד לשני מילים נסתרות, בתקווה היתולית שבסוף המשחק, כולם יגיעו להבנה משותפת, ויחזיקו באותו מסר סודי.

בהקשר גדול יותר, נראה כי לראשונה במשחק האנושי עצמו, אנחנו סוף סוף יכולים להגיע לתובנות אוניברסליות באמת, ולהחזיק כולנו בסוד משותף. שכן בניגוד לרוב ההיסטוריה, כפי שאמר הפילוסוף סם האריס, אנחנו כבר לא מוגבלים על ידי המקום הספציפי בו נולדנו, או על ידי הזמן המסוים אליו הגחנו. לכל אחד מאיתנו יש, באופן עקרוני, גישה ליותר מידע ממה שהיה למלומד הכי גדול או לשליט הכי חזק בעולם עד לפני מאה שנה. וכעת, מחיצות של גאוגרפיה, שפה או תרבות – מחיצות שעד לא מזמן הגבילו את סיכויינו לחוות אמיתות מסוימות – כמעט ולא קיימות יותר, או שניתן להסירן בקלות יחסית.

קרא/י עוד «

 

לגרסה באנגלית – לחצו כאן

בבואנו להתמודד עם חוויות החיים השונות – עם היופי, הכאב והמסתורין הטבועים במציאות – אנו נוטים לפתח תפיסות עולם מגוונות. אנו מרוממים (או מרמים) את עצמנו עם מפעלים רוחניים כגון דת, פילוסופיה, מדע, הגות או שירה, וזאת בניסיון ליצוק משמעות בקיום – בניסיון לקשור את תרבותנו אל העולם שסביב, ומעבר לו.

בין שלל התפיסות הללו, שלוש תגובות קיומיות הן נפוצות ביותר בקרב מחפשים רוחניים: התבודדות, לימוד או קבלה. אלו לא התגובות היחידות, כמובן; אך כשהאבסורדיות של החיים וחוסר ההיגיון של היקום כופים עצמם עלינו – בדרך כלל בתקופת ההתבגרות או בעת משבר – רבים מאיתנו נוטים לנסות אחת מן התגובות הללו: להתרחק כליל מתופעות העולם, לתארן ולהבינן עד תום, או להסכים ולנוע איתן באופן מוחלט.

קרא/י עוד «

For Hebrew version, press here.

Facing life and its various experiences – its beauty, pain and mystery – people throughout time had developed spiritual life-strategies, in the hope of achieving a sustainable and functioning sense of being.

Within these attitudes, three distinctive types of 'other-worldly' reactions are extremely common: seclusion, conceptualization and submission. Put more broadly, when the absurdity of life and the unlikelihood of the universe becomes apparent to an individual – usually while growing up or during an initiation phase – one unusually tries the following: to stay as far away from worldly phenomena, to mentally understand them, or to consent and 'give oneself' to them completely.

קרא/י עוד «

 

היה זה הסופר האנגלי ארתור סי קלארק שאמר כי "כל טכנולוגיה מתקדמת די הצורך, אין הבדל בינה ובין כישוף". ואכן, אם היינו מציגים את הטלפון שבכיסנו לאנשים מתקופת הברונזה, סביר שהיו נדהמים-עד-אימה מיכולתנו להעביר מסרים דרך מלבן קטן ושחור. הם היו המומים מהקסם שלנו, בדיוק כפי שאנו נהיה אם, למשל, בן-שיחנו יעלם לנגד עיננו, ואז יגיח לפתע במקום אחר. אך כשאותו אדם יסביר לנו כיצד מְשַׁגֵּר קוונטי חדשני יכול לפרק אטומים ולשכפלם במקום אחר, נתחיל אולי להבין את הטכנולוגיה העומדת מאחורי הכישוף.

בינתיים, כידוע, אין בידנו מכשירים כאלו. אך עובדה זו מעולם לא הפריעה לאנשים לדמיין אותם, ולתאר בספרים, בציורים, בסרטים ובנבואות עוד אינספור תחזיות דומות לעתיד. וכשאנו מכירים בתכונה זו של האנושות, ברצונה לתפוס בכל עת את מה שעוד רגע יבוא, ביכולתנו בהחלט לתהות: כיצד אנשים מדמיינים את המחר? מדוע 'הגיוני' לחשוב שדבר מסוים יתרחש עוד מעט, ודבר אחר לא? על מנת לבחון את העניין, נוכל לחשוב על מה שאנשים דמיינו עד לא מזמן בקשר לתקופתנו אנו.

קרא/י עוד «

"אם אתה חייב לבחור בין לשקר לאדם ובין להעליב אותו", אומרת פניה לעמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך', "בחר להיות נדיב". במקום להכריע בין שני ערכים, מזמינה אותנו פניה לפעול בנדיבות – כלומר באהבה ובחופשיות, ובכך לפגוש את החוויה מחדש. מעניין אפוא לראות אילו ערכים אנו נוטים לבקש לעצמנו, ומול אילו דילמות מערבת אותנו הבחירה בהם. ברשימת הערכים הרצויים שלי, למשל, 'אהבה' ו'חופש' בהחלט מקבלים מקום של כבוד. אך רבות נראה כי תחושות אלו, הנחשקות כל אחת למען עצמה, נוטות לבטל זו את זו. שכן כל אהבה משמעה גם הקשרות, התמסרות והאחזות, וכל חופש משמעו גם שחרור, עצמאות ובדידות. רובנו חוששים מבחירה זו, אך האם חייבים להפסיד דבר אחד כדי להרוויח את השני? האם נוכל לפגוש מחדש את הדילמה שבין אהבה לחופש, שבין האחזות לבדידות?

קרא/י עוד «

על מה בדיוק אנו מדברים כשאנו אומרים 'אלוהים'? מבחינתי זהו לא וויכוח תיאולוגי, פוליטי או מוסרי גרידא. זוהי שאלה אקטואלית, השואפת להבין כיצד אנו, כחברה, מבינים נושא נפיץ זה. האם ישנו בכלל מובן משותף עליו (לפחות) כל המאמינים יכולים להסכים? האם ניתן לשוחח עליו באופן ברור גם עם הלא-מאמינים? וכיצד עלינו להתייחס למושג ה'אלוהים' אם לא נמצא משמעות שכזו?

קרא/י עוד «

* גרסה של מאמר זה מופיעה בספר 'על שפת ההארה', ופורסמה לראשונה באתר אלכסון

 

מדי פעם אנו נתקפים במערבולות של חוסר ודאות, בהן האדמה נשמטת מתחת לרגלינו, ונראה שדבר אינו בטוח או יציב. משברים כגון אלו נתפשים לרוב כהפרעה המערערת את חיינו השלווים יחסית, או כגזרה משמיים, אך עם הזמן התבקשנו לנסות ולראות כיצד מצבים שליליים יכולים להוות גם מקור ופוטנציאל לצמיחה. משבר, נאמר לנו בעת צרה, הוא אומנם אירוע קשה ומצער, אך ניתן ורצוי ללמוד ממנו, להתחשל ולהמשיך הלאה. כעת ברצוני לטעון כי גם תפישה משוכללת זו אינה ממצה את המשמעות העמוקה יותר של המושג, וכי במובנה הרחב יותר, המציאות עצמה היא משבר.

קרא/י עוד «

טעותי הראשונה טמונה בכתיבת מילים אלו. אך על מנת להסביר זאת, נדונתי לתעות בין מילים נוספות:

לילה נטול כוכבים של יבשת אחרת, ואורות מרצדים בצדו הקפוא של החלון. בצד שלי, הקור לובש צורת אדים ואני על סף הערות, נסחף במחול המנצנץ באוויר, ונעלם. האם היה זה חלום צלול או שמא צלילות חלומית? שכן ברגע אחד הייתה פנימיותי שלובה עם כל שמחוץ לי בזרם אחיד. דבר לא הפריד בין מה שרחש בתוכי ובין מה שהתרחש מסביב, על אף שהבחנתי בהם בבירור. ולמרות שחוויתי הכל מנקודת מבטי, ממרכז תודעה ממוקד, לא הייתה זו הפרדה חדה, לעומתית, אלא כמו זו של גל הנשטף בדממה אל החוף; אירוע מבודד, המבטא את האוקיינוס כולו.

מחשבות שונות עלו ושקעו, תחושות גם כן. אך מעל הכל, או מתחת לכל, לא היה עוד שום 'אני' אשר ממנו נבעו הדברים. רק פכפוך של מילים, ואדוותיהן – שקט. הייתה זו תחושה שכמותה לא חוויתי מימי; תחושת מלאות, חיות ושלווה חמימה, אשר ליוותה אותי עד אור הבוקר. כשהתעוררתי, טיפות שטופות שמש זרמו ונקוו לסירוגין על זגוגית החלון, במה שנראה כתחרות שובבה על תשומת לבי. חייכתי לעצמי ונשפתי על הזכוכית ברכות, תורם בהבל פי לריקוד חרישי זה של העולם.

חיבור זה הינו ניסיוני האישי והמתעתע מעצם טבעו להבין ולתאר חוויה זו, כלומר להשתמש בשפה על מנת לכונן שקט. זהו ניסיון שנועד, ככל פרדוקס, להיכשל מראש. שכן מצד אחד, כתיבה מצריכה את האמונה שיהיה מי שיקרא, מי שיבין, ומשמעות הדבר היא שהחוויה מאפשרת הידברות. אך מצד שני, החוויה האמורה היא בדיוק זו בה האחיזה בדברים נחלשת, בה מילים מאבדות מקסמן והגלים נסוגים אל הים.

לפיכך מוטיבציה נוספת לכתיבת החיבור – אמיתית לא פחות – היא דווקא חוסר השקט שאני חש בשאר הזמן; אותו זמזום תמידי ביני לבין עצמי, בין פחדים, שמחות, דאגות ותקוות, הנובע מהרצון להבין. למרבה הצער, חוסר נחת זה תופח ככל שאני מנסה לרדת לעומקו. אך אומרים כי לעתים, כשכל המאמצים להבין, לתפוס ולהשיג כבר נוסו ללא הצלחה, התשוקה לכך שוככת ומשהו משתחרר. המילים, אפוא, הן ניסיוני להתאמץ עד תום.

קרא/י עוד «