לגרסה באנגלית – לחצו כאן

בבואנו להתמודד עם חוויות החיים השונות – עם היופי, הכאב והמסתורין הטבועים במציאות – אנו נוטים לפתח תפיסות עולם מגוונות. אנו מרוממים (או מרמים) את עצמנו עם מפעלים רוחניים כגון דת, פילוסופיה, מדע, הגות או שירה, וזאת בניסיון ליצוק משמעות בקיום – בניסיון לקשור את תרבותנו אל העולם שסביב, ומעבר לו.

בין שלל התפיסות הללו, שלוש תגובות קיומיות הן נפוצות ביותר בקרב מחפשים רוחניים: התבודדות, לימוד או קבלה. אלו לא התגובות היחידות, כמובן; אך כשהאבסורדיות של החיים וחוסר ההיגיון של היקום כופים עצמם עלינו – בדרך כלל בתקופת ההתבגרות או בעת משבר – רבים מאיתנו נוטים לנסות אחת מן התגובות הללו: להתרחק כליל מתופעות העולם, לתארן ולהבינן עד תום, או להסכים ולנוע איתן באופן מוחלט.

תגובות אלו (ושילובן) מופיעות כמעט בכל הדרכים הרוחניות שהתפתחו ברחבי העולם. חלקן אך הציבו את ההתבודדות, הלימוד או הקבלה במרכז עשייתן, אך בכל מקרה, יהיה זה קשה למצוא שיטה רוחנית שלא נתנה לתגובות אלו מקום כלשהו בהגותן. בהודו, למשל, מי שהשלים את חובותיו החברתיות והכשיר את בנו למקצוע, רשאי ואף מצופה לפרוש אל היער, ושם להתחיל שלב חדש, רוחני וסגפני יותר, בגלגול הנוכחי. ביוון העתיקה, האדם המשכיל נדרש אמנם לחיות חיים מוסריים, אך באותה מידה גם התבקש לתרום מרעיונותיו למען הבנת הקוסמולוגיה הכוללת. ובסין, המורה החכם ביקש לא רק לכבד את אביו ואת הקיסר, אלא גם ובעיקר את תנועת הטבע, ואת הדרך לזרום עמה בקלילות.

במילים אחרות, השאיפה הרוחנית האוניברסלית, זו המשותפת לכל 'המחפשים', נוטה להתבטא בשלוש דרכי הקיום הבאות: זו של הסגפן, של המלומד, או של החכם.

גישתו של הסגפן יכולה להוביל לפרקטיקות שונות של פרישות, המתורגלות על ידי נזירים, מתבודדים ומיסטיקנים בכל דתות העולם. גישה זו מתבטאת בניסיון להפחית עד כמה שניתן את המפגש עם הסחות הדעת של המציאות, ובו בעת לנקוט בכל האמצעים הדרושים על מנת להתמקד בחוויה משמעותית ומצומצמת.

גישתו של המלומד יכולה להוביל לפרקטיקות שונות של רציונליזציה, הבהרה ורכישת ידע, כפי שאלו מופיעות במסורות החשיבה של תרבות המערב – ביהדות, בנצרות ובפילוסופיה היוונית-רומאית. גישה זו מתבטאת בניסיון האטומיסטי לפרק כל בעיה לחלקיה הבסיסיים ביותר (תהליך שאינו נגמר, כך נראה), ואז לארגנה מחדש בהתאם למערכת פילוסופית מקיפה.

גישתו של החכם יכולה להוביל לפרקטיקות שונות של שוויון-נפש, זרימה, כניעה או קבלה, כפי שאלו מופיעות באסכולות מסוימות של בודהיזם וטאואיזם, בזרם הסופי באסלאם, בתפיסות מערביות של מיינדפולנס, ובמסורות שבטיות וילידיות שונות. גישה זו מתבטאת בפתיחות רדיקלית כלפי המציאות, ובהסכמה מתמשכת עם מה שמתרחש (בוב מארלי, למשל, סירב לקטוע את בוהן רגלו לאחר שהחלה להתפשט בה מחלת הסרטן, מתוך אמונתו הדתית בשלמות הגוף ובגורל שיועד לו).

התרבות האנושית, אפוא, היא אסופה של דרכי הבעה, דרכים של תקשורת, ביטוי, חיבור או היקשרות עם היקום. וכפי שראינו, דרכים רוחניות רבות מציעות שנכרוך את עצמנו בעולם באמצעות צמצום ומיקוד של חווייתו (התבודדות), הבנה מתמדת שלו (לימוד), או תנועה מתמשכת עמו (קבלה).

אך התרבות מייצגת לא רק אסופה של דרכי הבעה, אלא גם, ובעיקר, אסופה של בני אדם. ואכן, שלוש הדרכים להיקשרות עם היקום, הננקטות על ידי חברות שונות בעולם, מהדהדות את שלושת סוגי ההיקשרות המרכזיים שבני אדם מבטאים, עת הם מתחברים לאמם בתקופת הינקות.

היקשרות קדומה זו מתוארת על ידי פסיכולוגים התפתחותיים באמצעות 'תאוריית ההיקשרות'. באופן כללי, מדובר במודל המנסה להתחקות אחר הדרך בה בני אדם מפתחים יחסים בין-אישיים. ביתר פירוט, זהו מודל המתאר כיצד שינויים אינדיבידואלים בין פעוטות, כמו גם בין דרכי התגובה של כל אם (או של הדמות הטיפולית הראשית) משפיעים על הדרך בה אנו מתחברים לעולם. מכיוון שכל פעוט נקשר לדמות טיפולית – אם היא נמצאת שם – על מנת לקבל מחסה, הגנה, מזון, הדרכה ותמיכה רגשית, תאוריית ההיקשרות טוענת שאותה היקשרות ראשונית משפיעה עמוקות על אופן תגובתנו במערכות יחסים.

השוואה זו בין היקשרות פסיכולוגית להיקשרות קוסמית אינה צריכה להפתיע אותנו. שכן מהו היקום – יהא הוא טבעי או אלוהי – אם לא הדמות הטיפולית האולטימטיבית, האם והאב העליונים? אכן, זהו היקום המקיף אותנו, אותו מקור עתיק-יומין של השגחה, סכנה והדרכה, אשר שימש מאז ומתמיד כנמען לכל משאלותינו, תקוותינו, פחדינו וחלומותינו, כמו גם כמגשים האפשרי שלהם.

זו הסיבה שקהילות פגאניות אשר עבדו את הטבע, ראו את עבודתם כפולחן 'האם הגדולה', בעוד שעמים אחרים מתפללים עד היום ל'אביהם שבשמיים'. חכמי סין אשר ביקשו לתאר את הטאו – את 'הדרך' הקוסמית של הטבע והאדם – בחרו בין השאר בביטוי 'אמם של ריבוא הדברים', בעוד שאיש הטאו שאף לתודעה זכה כשל תינוק. במצרים הקדומה, במסופוטמיה, בכנען, ביוון ובאפריקה, פנתאון האלים אכלס אבות, אימהות, אחים ואחיות, כשיחסיהם המשתנים היוו הסבר לאופיו של העולם. ובנצרות, הקשר בין בני המשפחה האלוהית – בין האל האב לבנו שהתגשם בבשר – עומד עד היום במרכז האמונה ובהשלכותיה. היקשרותנו ליקום, כך נראה, דומה פעמים רבות להיקשרות להורים.

אך כדי להעמיק את ההשוואה שלנו, עלינו להמשיך ולבחון את סוגי ההיקשרות השונים. עלינו לבחון מה בין יחסינו הפרטיים להורינו ובין יחסינו החברתיים לנשגב.

בהכללה גסה – שכן תאוריה זו עדיין נחקרת ומתפתחת – ניתן לתמצת את סוגי ההיקשרות הפסיכולוגית באופן הבא:

היקשרות נמנעת מתרחשת כאשר הפעוט נמנע מאמו, וממעט להביע רגש כשהיא חוזרת. האֵם אינה קשובה בצורה מספקת ואף לא מגיבה כראוי אל הפעוט, מה שמוביל לביטוי בלתי מספיק של היקשרות מצידו.

היקשרות חרדתית מתרחשת כאשר הפעוט מרגיש חרדת נטישה כשהוא מופרד מאמו, ואינו נרגע כאשר היא שבה אליו. האֵם מתנהגת באופן לא עקבי עם הפעוט, מה שמוביל לביטוי עודף של היקשרות מצידו.

היקשרות בטוחה מתרחשת כאשר הפעוט מרגיש שהוא יכול לסמוך על אמו, וחש שהיא דואגת לצרכי הקרבה, התמיכה הרגשית וההגנה שלו. האֵם מתנהגת באופן קשוב ותגובתי אל הפעוט, מה שמוביל לביטוי מאוזן של היקשרות מצידו.

עד כה סקרנו בקצרה את תאוריית ההיקשרות הפסיכולוגית. כעת, נוכל להסיט את מבטנו משלבי ההתפתחות המוקדמים של בני אדם ספציפיים, ולהתמקד בשלבי ההתפתחות הקדומים של החברה בכללה. נוכל לבחון כיצד מתפתחת התרבות האנושית כולה, וכן כיצד היא קושרת עצמה לדמות הטיפולית הראשית שלה – היקום הטבעי או האלוהי. כפי שנראה, אפילו הבחנה זו בין הטבעי לאלוהי, בין היומיומי לנשגב, היא תוצאה של אותה התפתחות. שכן זהו תהליך הפירוש והשימוש של הטבע, תהליך השינוי של יחסנו לעולם, אשר גרם לתרבויות שונות להקשר ליקום בדרכים מגוונות, וכך ליצור את מנעד השיטות, התובנות והפרקטיקות הרוחניות בהן אנו נתקלים כיום. במילים אחרות, האדם הוא הומו-טרנצנדנזיס – זה הפונה אל הנשגב – בעוד שדתות העולם נובעות מיחסה המגוון של האנושות אל היקום, מביטוי של סוגי היקשרות לנשגב.

על מנת להמשיך ולבחון את האנלוגיה הפסיכו-תיאולוגית שלנו, נוכל להציג את התרחיש הבא, המתרחש לפני כ-4000 שנה:

משפחת חקלאים מעבדת במשך כמה שנים שטח אדמה קטן, בתקווה שיוכלו לכלכל עצמם בכבוד. הם מקימים סכרים על הנחל המקומי על מנת להבטיח אספקה סדירה של מים, חורשים את האדמה כדי לגדל מזון, ומחזקים את הגדרות הטבעיות באזור על מנת להרחיק חיות ומזיקים.

במשך כל תקופת ההקמה, המשפחה נוקטת בכל האמצעים האפשריים על מנת להבטיח את בוא הגשמים. הם מתפללים ללא הרף, משלמים את המיסים לכהונה המקומית, ואפילו מקריבים את בנם הבכור לאלים, על ידי קבירתו ביסודות ביתם החדש. הם עושים כל מה שאבותיהם לימדו אותם, כל מה שתרבותם הנחילה להם, כל שהם יודעים כי עליהם לעשות.

כעת, הבה נדמיין כמה התפתחויות אפשריות לתרחיש שלנו. 1. הגשמים לא מגיעים כלל, והבצורת הופכת את החיים לקשים ומדכאים יותר. 2. גשמים מעטים יורדים עד תום העונה, אך הסכרים כושלים, מה שמוביל לאיבוד המתנה השמימית. 3. גשמי ברכה מגיעים כצפוי, והמשפחה משגשגת.

איזו חוויה פסיכולוגית עלולה להתגבש אצל בני המשפחה לאחר כל התפתחות שכזו? אילו סיפורים יונחלו לילדי המשפחה בעקבות כל אירוע, ואילו שאלות ישאלו הילדים, עת יגיע זמנם לחקור את עולמם בעצמם? בהתאם להתפתחויות שתיארנו, כמה שאלות כאלו עולות במהרה: 1. האם המחסור בגשמים נובע מאמונה בלתי מספקת? 2. האם כמות המים המועטה, והיעלמותה המהירה, נובעת מחוסר הבנה של רצון האלים? 3. האם הצלחת המשפחה נובעת מהתנהגות אדוקה וחסודה מצידם?

בניסיוננו לענות על שאלות אלו, ניתן לראות כיצד אסטרטגיות רוחניות שונות יכולות להתפתח עם הזמן; כיצד דפוסים דתיים שונים, או סגנונות של היקשרות לנשגב, יכולים ליצור תפיסות עולם ומערכות אמונה מגוונות.

בסיום הראשון שהצענו, למשל, הבצורת יכולה להתפרש כחוסר-עניין מצד האלים, מה שיוביל את המשפחה לתפיסה מעורטלת של הנשגב. במערכת תפיסתית זו, תופעות העולם נראות כבלתי-קשורות למצב האנושי, ובני המשפחה מתחילים להתעלם מ'סימנים' נוספים מהיקום, בעודם מלמדים את ילדיהם כי העולם הזה פשוט אינו חשוב. בחיפושה אחר דרכה בעולם, עלולה הבת הבכורה במשפחה לעבור את מסע החניכה שלה במדבר מרוחק ומבודד, בתקווה למצוא את האמת העמוקה יותר מאחורי עולם אשלייתי זה. בכך, היא מבטאת היקשרות נמנעת לנשגב, כשדרכיה הסגפניות הופכות אט אט לבסיס של חיי הנזירות בעולם.

הסיום השני לתרחיש – בו כמות מים קטנה אכן מגיעה, וזאת רק כדי להעלם במהרה – יכולה ליצור בקלות תפיסה רוחנית מעורערת. שכן תחילה נראה כי האלים בחרו לעודד ולעורר את רוח המשפחה, אך בסופו של דבר, הם עשו זאת רק כדי למחוץ אותה לחלוטין. האם חברי המשפחה פעולה כשורה בהכנותיהם? האם מפלתם נבעה מהתנהגותם? באיזו נקודה הם סטו מהדרך, ומה עליהם לעשות בעתיד כדי לא לחזור על הטעות? בהתמודדותו עם שאלות אלו, יכול בן המשפחה השני להסיק כי האלים מרוצים מחלק ממעשיו, אך סולדים ממעשים אחרים. אם הוא רוצה לשרוד, נראה כי עליו להבין את הדרך הנכונה והראויה, ואף פעם לא לסור מדרך זו. עליו ללמוד בשקדנות וביראה את משמעותם האמיתית של הסימנים האלוהיים, שכן הוא תלוי בהם לחלוטין. ומנקודה זו, קל לראות את המשיכה של הגישה המלומדת, המתאימה לסגנון ההיקשרות החרדתית לנשגב.

באופן דומה, ביכולתנו לראות גם את התוצאות הנובעות מהסיום השלישי לתרחיש: כיצד התאמה ברת-מזל בין המשאלות והפעולות של המשפחה ובין האירועים האקראיים בעולם יכולה לעודד היקשרות בטוחה לנשגב. אכן, כשהיקום מגיב אלינו כראוי, בצורה של נהרות איתנים, שפע של מזון ומחסור באיומים, לא קשה לפתח גישה אשר סומכת על המציאות, כמו גם חברה המכבדת את החכם ואת יכולתו 'לזרום' עמה. באמצעות התרבות והחינוך, גישה זו יכולה להתחזק מדור לדור, מה שיוביל ליצירה של תפיסת-עולם הרמונית יותר – היקשרות חיובית בין החברה בכללה ובין הנשגב המקיף אותה.

וכשאנו בוחנים ציוויליזציות שונות, ניתן בהחלט לראות כיצד גישתה הכללית של חברה מסוימת קשורה הדוקות לסביבתה ולמקור החיים הבסיסי שלה. נהר האינדוס, למשל, היה ידוע לאורך ההיסטוריה כנהר צפוי, אמין, שליו וקל לניווט. הפרת והחידקל, לעומת זאת, נחשבו לנהרות בלתי-צפויים, אלימים, פראיים וקשים לניווט. לכן אין זה מפתיע לגלות כי התרבויות אשר צמחו בעמק האינדוס פיתחו מערכות אלים סובלניות, רגועות ומקבלות באופן יחסי, בעוד שהתרבויות המסופוטמיות, אשר צמחו באזור הפרת והחידקל, דמיינו מיתולוגיה של אלים כועסים, קפריזיים ובלתי-מסופקים הרבה יותר.

דוגמה טובה למיתולוגיה זו נמצאת בסיפור המסופוטמי המפורסם על המבול. בהקשר של התרחיש שלנו, ביכולתנו לדמיין כעת סיום נוסף, בו כל כך הרבה גשמים יורדים, עד שמבול אכזרי מציף את האזור, בעודו מחריב את חוות המשפחה ואף גורם למותם של כמה מבניה. מתוך השבר וההלם, סביר להניח כי חלק מהשורדים ישאלו שאלות בסגנון 'האם המבול הוא עונש על כך שכשלנו להקריב את הבן הנכון'? שכן כפי שראינו, המשפחה עשתה כל שביכולתה על מנת לפייס את האלים, אך כנראה שלא היה זה מספיק.

אם נמשיך לתאר את תרחיש המבול, כמובן שנוכל גם להדגיש את התחדשות החיים. נוכל לבחון כיצד בני המשפחה הנותרים יוצאים לדרך חדשה, במקום אחר, ואיך לאחר מאמץ רב, עבודתם סוף סוף משתלמת: נולדים להם כמה ילדים חדשים, והם גרים בבית קטן. אך למרות אותה התחדשות, ניתן להניח שסיפורי המשפחה הם כעת אחרים לגמרי. צאצאיהם לומדים עתה על אל קפריזי ובלתי צפוי, כזה אשר דורש יותר ויותר ממאמיניו על מנת שיעניק את מתנותיו, על אף שאינו תמיד שש לעשות זאת.

לכן, במקום לשפר את הטכנולוגיות שלהם, משפרים בני המשפחה את יחסיהם לכהונה המקומית. במקום להבין את סביבתם, הם מנסים להבין את הגחמות של 'אביהם' המתעלל. במקום לסמוך על השפע וההוד של הטבע, הם סומכים כעת על מציאת הדרך הנכונה לפייס את האל. כמה דורות לאחר מכן – ויש לנו דת אברהמית בסיסית: היקשרות חרדתית-עם-קורטוב-של-ביטחון ביחס לנשגב (מה שמתאים אולי לסוג אחר של היקשרות – היקשרות בלתי מאורגנת – אשר נוסף בשלב מאוחר יותר לתאוריה במטרה לאפיין אנשים בעלי פעילות לא סדירה של מערכת ההיקשרות).

דברים אלו, מן הסתם, אינם מתיימרים לסיים את הדיון על התהוות הדתות, החברות, ההורות והמודעות. כמו כל רעיון בראשית דרכו, גם 'תאוריית ההיקשרות לנשגב' מבקשת רק להתחיל את חייה בהארה של תופעה מעניינת, ובדיון אפשרי על משמעותה. ואכן, אם האנלוגיה שלנו נכונה, וניתן להשוות בין היקשרות פסיכולוגית של אדם כלפי הוריו ובין היקשרות תרבותית של חברה כלפי היקום, מה נוכל אפוא ללמוד מכך? האם ביכולתנו ליצור מודל לטיפוח מיטבי של החברה, בדומה לתאוריות המנסות לתאר דרכי חינוך מיטביות? האם נוכל לתאר במדויק כיצד נראית היקשרות בטוחה אל הנשגב, ואז לפרוט זאת לעצות פוליטיות ופדגוגיות?

בייחס למגוון המושגים המשייכים נשמה או אופי לקהילות אנושיות שונות – מושגים עבריים כמו 'רוח העם', 'נשמת ישראל' או 'הציבור הקדוש', מושגים גרמניים כמו Volksgeist (רוח העם), או צרפתיים כמו Esprit de la nation (רוח האומה), נראה שעלינו לעשות זאת. במילים אחרות, עלינו לדבר על spiritology, על רוחולוגיה או על מדעי הציבור. זהו מדע החוקר את היווצרות תפיסת העולם של כל קבוצת אנשים, כפי שזו מתעצבת לאור ההיסטוריה שלהם, מתבטאת ביחס לחוויות שלהם, ומכוונת אל המציאות הנשגבת איתה הם שואפים להתחבר. במילים אחרות, עלינו לדבר על האדם-ביחס-ליקום, ועל תאוריית ההיקשרות לנשגב.