למה כל כך הרבה אנשים בעולם נושאים עיניהם לסכסוך במזרח התיכון?

האם מדובר רק על סיבה גאו-פוליטית, כפי שהסביר באופן מופתי Shai Eden, פשוט סכסוך עולמי על משאבים, כסף וכוח? האם העולם פיתח רגישות עצומה לסבל אנושי לא הכרחי? האם זו אנטישמיות בסיסית שצפה שוב לפני השטח, ומבטאת שנאה קמאית ליהודי באשר הוא? ואולי העולם רואה במצב כאן עוד דוגמה לדינמיקה של דיכוי – עוד מלחמה של קבוצה מוחלשת מול כוחות מאיימים ואכזריים (כשכאן כולם מרגישים שהם הקורבן המובהק).

אך כל הסיבות האלו לא מציעות הסבר שלם. כפי שהסופר דניאל פינצ'בק מסכם, עד כה העולם לא נזעק ויצא להפגין על 400,000 התימנים שמתו במלחמה המתמשכת שם, או על דרום סודן, שבה יותר ממיליון ילדים מתמודדים עם רעב מיידי. לא היה שום קמפיין דומה ומתמשך ביחס למיליון קורבנות מלחמת האזרחים בסוריה, או לאלה שנשללו מהם זכויות על ידי משטרים אכזריים בסעודיה ואיראן. במלחמה שפרצה לא מזמן בחבל נגורנו-קרבאך, מאות אלפי פליטים ברחו מטיהור אתני, אך העולם המשיך בשלו. וזאת עוד לפני שהזכרנו את סין וטיבט, רוסיה ואוקראינה, ארה"ב ועיראק/אפגניסטן, או המלחמות הקודמות של ישראל. בכל הדוגמאות הללו היו מעורבים אינטרסים גאו-פוליטיים, סבל אנושי עצום, כוחות 'מדכאים' ו'מדוכאים', וכמובן שלעיתים גם היו מעורבים יהודים, באופן ישיר או עקיף. אכן, אנשים מודעים לאירועים אלו ואף עצובים ונסערים בגינם. אבל מעולם לא נרשמה תגובה אזרחית גלובלית כמו זו שעולה מול האימה העכשווית בארץ הקודש.

משום מה, מה שקורה כאן נוגע בקרביים של מיליונים ברחבי העולם. משהו בקונפליקט הזה מניע אנשים לפעולה, ומעורר את כל הרגשות, הפנטזיות והפחדים של האנושות. וככל שהעימות פה יותר גדול, יותר הרה-גורל, יותר קרוב לניצחון אפשרי של צד זה או אחר, כך אנשים מרגישים שהמאבק הוא שלהם, שהמלחמה היא על נשמתם ועל דרכם. שיש כאן הזדמנות לגאולה.

מה שמעלה את המחשבה – כי אולי באמת יש כאן משהו מיוחד. אולי באמת המלחמה הזו, על האדמה הזו, על האמונה שכאן ועל הדרך הנובעת מכך, קשורה עמוקות לסיפור האנושי. למה שכולנו בעצם עושים פה. אולי באבנים כאן באמת טמון כוח רוחני עצום, ולא סתם הן הוציאו מתוכן את הסיפור המארגן של הדתות האברהמיות – הכוללות כמחצית מהאנושות. אולי מעבר לאבנים, משהו נוסף אכן אמור לצמוח כאן?

במאמר הקודם שפרסמתי, בחנתי את התפיסה האפוקליפטית של שלושת הדתות, את הציפייה הנבואית להתגלות הסופית. אך אפשר לבחון את השאלה הזו גם מהפן המקומי, המצביע על הדרך שעלינו לעשות.

יהודים רבים טוענים שלהיות יהודי משמעו להיות ברמה מוסרית גבוהה יותר משאר העולם. שליהודים יש תפקיד ויעוד. שעליהם להיות אור לגויים. שתפקידם להציע מצפן ערכי, אישי וחברתי, עבור העולם כולו, וזאת דרך קשר אישי עם הנשגב. וכשלוחצים על אותם יהודים, וטוענים בפניהם כי לא רק שזו אמירה יהירה, אלא שבדיוק בגלל אמירות כאלו מתעוררת טינה כלפיהם, הם עונים בפשטות: היהדות לא יותר טובה מאף אחד, אלא פשוט בעלת תפקיד אחר. לכל עם יש את ייעודו וחלקו בשלם, ופשוט יצא שהיהודים אמונים על האור. שהם נושאי המוסר.

כמובן שגם זו יכולה להיות אמירה מקוממת. אבל אולי אפשר לרגע, ולו בשביל הדיון, להניח שכך אכן הדבר. להניח שליהודים יש אכן תפקיד קוסמי מוסרי, ואנחנו אכן אמורים להיות אור לגויים. שזה יעודנו למצוא את הדרך הפנימית לאלוהים, עבור העולם כולו. ואם כך הדבר, במה בדיוק תימדד הצלחתנו בתפקיד? איך נדע שעמדנו במשימה? מה עלינו להבין ולהפנים כדי שהמשיח יבוא? ממה עלינו להתפכח, ולאיזו מציאות עלינו להתעורר?

ופתאום התשובה ברורה להפליא. לצד כל ההתפכחויות שהיו לאחרונה, האם זה לא ברור כי כל שעלינו לעשות, כל מה שראוי והכרחי לדבוק בו, הוא לנסות לאהוב למרות התשוקה לשנוא?

לנסות איכשהו, כל אחד וכולנו יחד, לזכור כי כל מה שקורה בחוץ עדין קורה גם בתוכי, וכי כדאי לראות זאת לפני שהגורל יביא זאת לפתחי? לנסות, על אף שזה נראה בלתי אפשרי, להאמין כי גם זה מאלוהים, וגם זה יעבור, וגם אני?

ושאם כן, אין טעם להשמיד את הנולד. אולי להרחיק, אולי להימנע לזמן מה, להיות קר תחילה, לעצור מה שצריך בלימה; אבל תמיד תוך שמירת הכוונה כי מתישהו נצטרך לפגושו נכוחה. להכיר בפציעה שנמצאת בנו, שנמצאת בעולם: כי עדיין יש תשוקה לשנוא, וגם סיבות רבות לכך. ובכל זאת, השאיפה היא לפזר את עננת הנחרצות, ולראות, להיטיב, לזכור ולהאמין שאפשר, גם אם לא עכשיו, להתפתח ולצמוח.

הרי אם גם אני, על אף נטייתי להרגיש צודק, עדין לעיתים מתאווה, מפחד, שונא ומשתוקק, אז ברור שגם לאחרים – הנבערים, היהירים, הטיפשים, העצלים – אין ברירה אלא להרגיש כך לעיתים. ואם גם הם נופלים, ולא תמיד רואים בי ובעולם עוד התגלמות של אלוהים, אז ברור שגם אני נופל בכך.

וברור גם שאותם אחרים, הקשים מנשוא, הם בדיוק אותן דרכים בהן עלי למצוא את עצמי, לראות חסרונותיי, לדעת לשד עצמותי. כי רק דרכם ה'אני' יכול להגיע לאלוהים – ההתפכחות היחידה שבאמת מתרחשת. שבאמת נדרשת.

ואם כן, אולי העולם באמת מסתכל עלינו כמו שתלמיד מסתכל על המורה הרוחני שלו. תלמיד שמשליך על המורה את כל התסבוכות והקשיים שלו, בתקווה לא-מודעת שיסיר אותם. תלמיד שבודק את המורה שבעתיים, ומציב לו רף מוסרי עליון. תלמיד שבוחן אם גם המורה מזייף לפעמים, אם גם הוא נופל, אם גם הוא מופעל רגשית ומגיב לא כראוי. או שלא. והמורה אכן מצא דרך טובה יותר. שהוא אכן התפכח, וגילה את אלוהים עבור האדם והעולם. ולכן ראוי וכדאי ללכת בדרכו. כי יש דרך לאהוב למרות התשוקה לשנוא.

אז למה כולם נושאים עיניים לכאן? גאו-פוליטיקה, רגישות לסבל, אנטישמיות או שחרור מדיכוי הן רק סיבות שטחיות. מתחת להן, שוכנת תקווה לא-מודעת: העולם צופה עלינו, ומצפה מאיתנו, שנמצא את הדרך הזו.

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם… כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים. וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.