קנאים דתיים רבים – מוסלמים, נוצרים ויהודים – מאמינים שאנו לקראת הגשמה של נבואה. הם מאמינים שחלק מהתכנית של אלוהים (זה שבצד שלהם) כוללת השמדה של המוני כופרים, וגאולה עבור הצועדים 'בדרך האמת'. יש נוצרים אוונגליסטים שתורמים כספים למטרה זו. יש יהודים משיחיים שמבעירים את השטח למטרה זו. ויש קנאים מוסלמים שרוצחים למטרה זו.

הפסיכולוג קרל יונג כתב רבות על 'הארכיטיפ של האפוקליפסה'. כוונתו היא שלכל אדם, ולכל תרבות, יש אמונה כלשהי אודות אירוע 'קץ הימים', אשר אמור להתגלות לנו (המילה אפוקליפסה ביוונית משמעה 'התגלות', revelation). ובעוד שהפרטים משתנים מתרבות לתרבות, לרוב מדובר על אירוע החושף דבר-מה מהעתיד; אירוע הכולל חריצת משפט או יום דין, כזה המערב הרס וענישה, ובכך מאפשר גם התחדשות – בריאה של מציאות, והגעה של העולם הבא.

אמונה ארכיטיפית זו, כמבנה נפשי פעיל, מעוררת בנו רגשות, מחשבות והתנהגויות. ובעוד שלרוב האנשים מדובר בתחושה שלילית, ישנם כאמור אלו המקווים באופן פעיל להגעתה של האפוקליפסה. זאת, מתוך אמונה שבסוף העולם הזה הם יגיעו לגן עדן, וישאירו את ה'חוטאים' מאחור לחוות את הכאב והסבל המגיע להם.

זוהי תפיסה מילולית הרסנית של רעיון רוחני חשוב – הרעיון של גאולה והתגלות אישית. זהו הרעיון על פיו האדם יכול באופן עקרוני להתגבר על ייצריו הנמוכים, לשים קץ לייסוריו הנפשיים, ואז להתעלות אל הנשגב, לגלות את האמת האלוהית של היקום, ולתמוך בהתפתחות התודעה. אך במקום לחוות את ההתגלות בתודעה, כחוויה דתית נשגבת, במקום להשיל אמונות ישנות ולהיחשף למציאות פנימית חדשה, הקנאים מבקשים לגלות את האפוקליפסה בעולם הגשמי. במקום לזקק את נפשם באש המחטאת של העליון, הם שואפים לשרוף באופן פיזי את כל מה שנפשם לא יכולה להכיל.

רודולף שטיינר, אבי האנתרופוסופיה, אמר כי הרוע נובע בדיוק מטעות כזו; מכך שאנו מיישמים איכויות רוחניות באופן שגוי בחיים הפיזיים. הרוע כשלעצמו הוא כוח רוחני שעוזר לנו לצמוח, אם הוא מגלה לנו את החסרונות שלנו, ועוזר לנו להתקין את עצמנו. כשאני מרגיש פגוע מאדם מסוים, למשל, מכיוון שהתייחס אלי בזלזול במשך זמן רב, יכול לעלות בי רצון עז לנקום בו. אך לצד עצירה של פעילות פוגענית, עבודה רוחנית אמיתית תימצא בניסיון לגלות גם מה בי איפשר את המצב הזה? איפה אני מזלזל בעצמי ובאחרים, וכיצד תפיסה עצמית אחרת יכולה לברוא קשרים חדשים בחיי?

לעומת זאת, כשאנו 'מורידים' לעולם הפיזי דברים שהיינו אמורים להרגיש בנפש ולהתמיר דרך הרוח, אנו יוצרים רוע. כשאנו בוחרים רק להגיב באופן ארצי, גשמי, אנו פשוט זורקים את הרגש הקשה שחווינו החוצה, משליכים אותו על מישהו אחר, ומקיאים את נפשנו הסובלת על העולם. כשאנו מוכיחים את האדם 'הטועה' מתוך אמונה עיוורת בצדקתנו, אנו מזככים את עצמנו על ידי שריפת האחר.

 ואכן לא חסרות שריפות בעולם. זאת מכיוון שהתמונה האפוקליפטית שמקודמת כיום נובעת מאותו פירוש מילולי שגוי, אותו פירוש ארצי וחומרי, המאפשר לה להתפשט בקולקטיב: קטסטרופת האקלים, הגעתם של חייזרים, פריצת מלחמות, משברים כלכליים, אינטליגנציה מלאכותית, קריסת מבנים חברתיים, עליית משטרים חשוכים, ועוד. התחושה היא שכולנו צופים ומקדמים, ללא כל אפשרות לעצור, מעין אירוע עצום אליו הכל יתנקז. אירוע שפשוט ישטוף את העולם, ויביא עמו את הקץ. אירוע שיציל אותנו, או את חלקנו, מעצמנו.

המבנה החברתי שיצרנו בעולם מאפשר לפסיכופתיים ולקנאים לצבור כוח רב, להשתלט על השיח בצעקתם הקיצונית, ולהוביל את העולם לאסון. ומה שיותר נורא, הוא שהם עושים זאת לרוב מתוך אמונה יוקדת בקדושה של מעשיהם. זוהי הסתרה כפולה. לא רק שאינם מודעים לרוע שלהם, הם אפילו לא מודעים לכך שאינם מודעים. ולרוב, גם אנחנו סובלים מהסתרה זו.

לכן הבעיה שלנו, כאן בארץ הקודש, היא לא רק בעיה חומרית, ארצית, היסטורית או גאוגרפית, אלא קודם כל בעיה רוחנית אישית. זוהי לא שאלה של אדמה, אלא שאלה של האדם. שאלה הכרוכה בנבואה ובקארמה שלנו, כזו שהתחילה לפני שלושת אלפים שנה, ומאז רק הולכת ומתקרבת לרתיחה.

לכבוש? לשחרר? לתקוף? לדבר? מצבנו כל כך סבוך, כל כך בלתי ניתן להתרה, עד שהכל נראה כמו מנגנון שטני, שיועד מראש להביא לאפוקליפסה, כזו ששלושת הדתות מצפות לה. האם נצליח לראות זאת מבעוד מועד? האם נוכל גם לעצור רוע חיצוני, וגם להכיר ברוע שלנו? האם ניקח ראשית אחריות על עצמנו, וכך ניתן למציאות חדשה להתגלות? האם נצליח לראות את האתגר הרוחני הפרטי שלנו?

אומרים שהנביא (וכך גם איש המודיעין) תמיד כושל בתפקידו. אם הוא מתריע על משהו שלא קרה בסוף, זו טעות. אם הוא לא התריע על משהו שכן קרה, זו טעות. ואם הקשיבו לאזהרתו, נערכו בהתאם, וכך הסכנה לא התממשה, זו גם טעות. הפעם היחידה שהנבואה מאוששת ומקבלת תוקף אלוהי, כזה שמחזק את אמונת הקנאים, היא כשהגרוע ביותר אכן קורה.  

מי ייתן ונענה כיחידים לאתגר, בעוד שהנבואה הקנאית הקולקטיבית שלנו תתגלה כנבואת שקר. מי ייתן ונתמודד גם עם הרוע שלנו, כדי שלא נצטרך לפגוש אותו בחוץ. האפשרות השנייה, הפועלת במרץ כדי להתגעש עלינו, היא אפוקליפסה.

* נכתב בהשראת מאמר של הסופר דניאל פינצ'בק

לקריאה נוספת:

רודולף שטיינר, זריית אור על הרוע דרך מדע הרוח.

דניאל אראל, דרך הדרכים – המבנה הפסיכו-מיתולוגי של כל מסורות הרוח.

Edinger, Edward (1999). Archetype of the Apocalypse. Chicago & LaSalle IL: Open Court.