כל בוקר
אני מותח
אוֹרְחוֹתַי אחורה
ואז פותח מקרר
וזוכר
אלמלא חשוכא
לא אשתמודע נהורא

התעוררות בלתי-מוסברת

האם אנחנו מבינים מה באמת קורה לנו? מה באמת מתרחש בעולם? זוהי שאלה סבוכה, שכן לצד כל חידושי המדע, ההיגיון והרציונליות, לצד כל האינטליגנציה שכבר פיתחנו, נראה שעולמנו גדוש מתמיד בתופעות בלתי מוסברות. מהופעה אפשרית של חייזרים, דרך קונספירציות המוניות ועד לפסיכוזות המדיה שאופפות אותנו – התחושה היא שהעולם הולך ומשתגע לאורך השנים. אך האם יש קשר בין תופעות בלתי מוסברות אלו לעצם מבנה הנפש שלנו, ואף לתכלית האנושות כולה?

בסוף שנות ה-50, הציע  הפסיכולוג קרל יונג רעיון פרובוקטיבי בנוגע לתופעות ה'חדשות' דאז – תצפיות רבות של עב"מים בשמי אירופה וארה"ב בעקבות מלחמת העולם השנייה. הוא הציע שהעצמים המעופפים הלא מזוהים הללו עשויים להיות רק עוד ביטוי של נפש האדם, המוקרן על העולם החיצוני. עבור יונג, תצפיות עב"מים לא היו רק מחזה של חפצים פיזיים, אלא השתקפויות של  'הלא מודע הקולקטיבי'. הם לא באמת 'נמצאים שם בחוץ', אלא שהם סמלים העולים ממעמקי הנפש שלנו, ומוקרנים על חווית המציאות המשותפת, בדומה לסמלים שנמצאים בדת, במיתולוגיה ובפולקלור. במאמרו 'צלחות מעופפות:  מיתוס מודרני של דברים הנראים בשמיים', כותב יונג כי "העב"מים מייצגים… מיתוס מודרני בהתהוות שיש לראותו כסימפטום של אי שקט נפשי עכשווי".

קרא/י עוד «

מהי תכלית היהודים? לשאול שאלה כזו משמעו להניח שלושה דברים. ראשית, שלקבוצות שונות יש אופי שונה, או רוח קבוצתית שונה, אותה ניתן לזהות. שנית, שלרוחות הקבוצתיות הללו יש תפקיד, מטרה, טֶלוֹס או מצב אידיאלי אליו הן שואפות; שהן עושות משהו ושיש להן סיבה. ושלישית, ש'תכלית היהודים', כשאיפה של קבוצה רוחנית, אכן ראויה לבירור כזה. שהניסיון להבין אותה הוא מאמץ ראוי.

לשאול 'מהי התכלית ליהודים', במילים אחרות, זה להניח שלקבוצה הספציפית הזו עשויה להיות אחריות רוחנית ייחודית, או תפקיד הכרחי בעולם; וכי היהודים, כקבוצה רוחנית, אכן ראויים לתשומת לב מיוחדת.

ההנחה הראשונה נלקחת כאן כמובנת מאליה. קבוצות חברתיות, על אף שהן מורכבות מיחידים רבים ושונים, עדיין יוצרות 'רוח עם', ועדיין מחזיקות ב'דרך הוויה' מובהקת; דרך שבאה לידי ביטוי בעיקר בשפה, בתרבות ובהתנהגות, המופיעות מעבר לתכונות האדם הפרטי.

קרא/י עוד «

למה כל כך הרבה אנשים בעולם נושאים עיניהם לסכסוך במזרח התיכון?

האם מדובר רק על סיבה גאו-פוליטית, כפי שהסביר באופן מופתי Shai Eden, פשוט סכסוך עולמי על משאבים, כסף וכוח? האם העולם פיתח רגישות עצומה לסבל אנושי לא הכרחי? האם זו אנטישמיות בסיסית שצפה שוב לפני השטח, ומבטאת שנאה קמאית ליהודי באשר הוא? ואולי העולם רואה במצב כאן עוד דוגמה לדינמיקה של דיכוי – עוד מלחמה של קבוצה מוחלשת מול כוחות מאיימים ואכזריים (כשכאן כולם מרגישים שהם הקורבן המובהק).

אך כל הסיבות האלו לא מציעות הסבר שלם. כפי שהסופר דניאל פינצ'בק מסכם, עד כה העולם לא נזעק ויצא להפגין על 400,000 התימנים שמתו במלחמה המתמשכת שם, או על דרום סודן, שבה יותר ממיליון ילדים מתמודדים עם רעב מיידי. לא היה שום קמפיין דומה ומתמשך ביחס למיליון קורבנות מלחמת האזרחים בסוריה, או לאלה שנשללו מהם זכויות על ידי משטרים אכזריים בסעודיה ואיראן. במלחמה שפרצה לא מזמן בחבל נגורנו-קרבאך, מאות אלפי פליטים ברחו מטיהור אתני, אך העולם המשיך בשלו. וזאת עוד לפני שהזכרנו את סין וטיבט, רוסיה ואוקראינה, ארה"ב ועיראק/אפגניסטן, או המלחמות הקודמות של ישראל. בכל הדוגמאות הללו היו מעורבים אינטרסים גאו-פוליטיים, סבל אנושי עצום, כוחות 'מדכאים' ו'מדוכאים', וכמובן שלעיתים גם היו מעורבים יהודים, באופן ישיר או עקיף. אכן, אנשים מודעים לאירועים אלו ואף עצובים ונסערים בגינם. אבל מעולם לא נרשמה תגובה אזרחית גלובלית כמו זו שעולה מול האימה העכשווית בארץ הקודש.

קרא/י עוד «

פרקים ראשונים מתוך ספרי החדש – 'דרך הדרכים – התשתית הפסיכו-מיתולוגית של כל מסורות הרוח'.

כך אמר: זוהי ההיסטוריה של העתיד לבוא, כפי שהועברה לאורך הדורות ממורה לתלמיד, ממכשפה לביתה, ומכוהנים למתקדשים באחוות חשאיות. 

שם, ובשום מקום אחר, נלמדה התורה שמבעד לכל התורות, דרך דרכי הדרכים, החושקת אדם ועולם עבור האמת.

אמת זו, בחיפושה אחר ביטוי ראוי בכל תקופה, לבשה צורות אינסוף. היא גילתה וכיסתה צפונותיה בהתאם לתודעה שחקרה בה, וכך רבו פרותיה בעולם.

אך בימנו, פרי-ידע זה עטה תחפושת מושלמת. במקום ללבוש דמות נביא או שמאן, הוא הפך עצמו לנשף מסכות. במקום להירשם בכתב סודי, הוא רישת עצמו באלף שפות. ומי ידע אמת בבליל הפרצופים והאורות?

משימתנו, אם כן, היא לאו דווקא לגלות, אלא להבין. להתקין עצמנו למען נוכל לעמוד במודע מול הרוח, ולקחת חלק בעולמה.

עולם זה, יש לומר, אינו מנותק משלנו. הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. לכן ההיסטוריה של הנשגב היא גם סיפור הרקע של הארץ, ועתיד האנושות. הקדמת קורות שמים למעשה נשמת אדם. מי ייתן ונעשה עמה צדק, ונדעה.

קרא/י עוד «

החלק הראשון של מאמר זה (המתאר את דבריו של יונג) התפרסם כאן לפני זמן מה באופן נפרד ועצמאי. אך לרעיונות יש חיים משלהם, וכך דברים ראשוניים אלו צמחו בינתיים למחשבה רחבה יותר, ובתקווה גם פורייה יותר, אותה אני מפרסם כאן.

הפסיכולוג הנודע קרל יונג תמיד חשב שיש משהו מוזר בתודעה של האדם המודרני. בספרו האחרון, 'האדם וסמליו', הוא מסביר כי כולנו נצחק על הרעיון שחיה או צמח 'ממציאים את עצמם'. אך עדיין, אנשים רבים מאמינים שהדעת האנושית – העומדת בפסגת האבולוציה – ממציאה את עצמה ובוראת את קיומה. וזו אמונה משונה. שכן התודעה, אליבא דיונג, הפכה למודעת כפי שבלוט הופך לעץ אלון, או כפי שזוחלים התפתחו עם הזמן ליונקים. ובמידה שהתפתחה עד כה, כך הדעת ממשיכה גם היום, מניעה אותנו לא רק אל מול גירויים, אלא גם מבפנים, מתוך התהום.

המניעים הפנימיים הללו, ממשיך יונג, נובעים ממקור עמוק, שאינו תוצר התודעה ואף לא נמצא בשליטתה. במיתולוגיה של הזמן הקדום, כוחות אלו כונו מאנה, רוחות, שדים או אלים, והם פעילים היום בדיוק כמו אז. כשהם מתאימים לנו, אנו משבחים את 'תחושת הבטן' שלנו, וטופחים לעצמנו על השכם. כשהם עובדים נגדנו, אנו מלינים על 'מזל רע', על אנשים רעים, או על כך שסיבת אובדננו היא פתולוגית. אך הדבר היחיד שאיננו מודים בו הוא שחיינו תלויים בכוחות שמעבר לנו.

קרא/י עוד «

בדיחה מפורסמת מספרת על יהודי שביתו החל לעלות באש. בייאושו, פנה האיש לשמיים בתחינה: 'אלוהים, אם רק תציל אותי מאסון זה, אקדיש את חיי לעבודתך'. לא עברה דקה, וגשמי זעף החלו לרדת, מכבים בזאת את השריפה. ראה היהודי כי טוב, הביט מעלה וצעק: 'אלוהים, אין צורך, הסתדרתי!' בדיחה זו מוצאת ביטוי פואטי גם בפתגם מוסלמי יפהיפה: 'בְּטַח באללה, אך קשור את הגמל שלך'. ואכן, נראה כי דתות רבות לא עוסקות רק במימד האלוהי והנשגב, אלא דווקא מדגישות את ההשתתפות האנושית, את ההקשר היומיומי של האמיתות הנצחיות.

הקשר זה, יש לומר, הוא אלמנט חיוני ביותר להישרדותה ולשגשוגה של כל מערכת רעיונות. כדי להתבסס בלב הציבור דור אחר דור, כל רעיון צריך להיות קשור באופן הדוק לזמן, למרחב, לשפה, לתפיסה ולתרבות של המאמינים בו. וכמו כל מערכת רעיונות אחרת, גם המערכת הדתית הקרויה כיום 'יהדות' לא הגיחה לעולם מן הריק, אלא מתוך מערכת סבוכה של הקשרים. בימים ההם, כמו בזמן הזה, היא קשורה לעמים השכנים, לגאוגרפיה של האזור, למבנה השפות המקומיות, לטכנולוגיה של כל תקופה, ולדרכי המחשבה המתפתחות עם הזמן.

התבוננות בהקשרים אלו, גם אם במבט חטוף, בכוחה להאיר על התפתחות הרוחניות העברית עד כה, כמו גם לפרוש כיוונים אפשריים לצמיחתה העתידית. ואם כן, ברצוני להציע כעת סיכום התגלו"תי: טיוטה היסטורית, תפיסתית, גאוגרפית, לשונית ותרבותית של הרוח העברית.

קרא/י עוד «

פרק ה': להתרגל להיות קול

בשבועות הקודמים, דיברנו על ההקשר בו נוצר ספר הדאו, על המרקם העולמי שהוא מתאר, על הדרך בה צומחת התודעה כחלק אורגני של אותו מרקם, ועל היכולת לחיות ב'תנוחה', כלומר בזרימה עדינה ובהתאמה מבורכת עם תנועת היקום. ראינו, במילים אחרות, כיצד הפעילות העולמית יכולה להתרחש בנו באופן טבעי, כשאנחנו פשוט מוסיפים למתרחש, ברגע הנכון, את האנרגיה הייחודית לנו. זוהי הסגולה של התנועה על פי הדאו – התנועה בה אנו מודעים לחיים ולא רק חושבים עליהם – ועליה נדבר היום, בפרק האחרון בסדרה.

בדאואיזם, אותה תכונה המאפשרת לנו להתבונן באופן טבעי במציאות, ואז לזרום עמה, מכונה 'דה' – סגולה או מידה טובה. זו כאמור המילה השנייה בשם הספר של לאו דזה, הדאו דה ג'ינג – שמשמעותו, בין השאר, יכולה להיות 'ספר הדרך והסגולה' או 'ספר סגולת הדרך'. במובן זה, 'דה' היא המימוש או הביטוי של הדאו בחיים שלנו. אבל חשוב לזכור שלא מדובר ב'מידה טובה' בסגנון יהודי או נוצרי, כלומר במימוש של ציווי מוסרי או ערכי, הניתן לנו על ידי אלוהים. כפי שכבר ציינו, הסגולה שאנו מדברים עליה דומה יותר לסגולת הריפוי של צמח, כלומר למשהו קרוב יותר לכוח, יכולת או קסם. והכוונה בקסם כאן היא לאירועים מופלאים ומענגים שמתרחשים מעצמם – כשהחיים הפנימיים שלנו מתכתבים עם המתרחש בחוץ, וזה מפתיע אותנו בצורה נעימה.

קרא/י עוד «

פרק ד': החיים בתנוחה

בפרק א' דיברנו על ההקשר הרעיוני של הדאו. בפרק ב', ניסינו לתאר אותו כרובד הקדם-אנושי או התת-מילולי של המציאות. בפרק ג' ביקשנו להבין את המרקם האורגני של הקיום, ואמרנו שדאואיזם היא דרך החיים המנסה להכווין את התודעה על מנת להשתלב במרקם הזה. והיום, בפרק ד', נדבר על היכולת לפעול מתוך אותה תודעה אורגנית.

על פי לאו דזה, הדרך לתרגל את הביטחון בקיום ובעצמנו נקראת וו ווי (Wu wei, 無爲). הסימנייה השנייה, ווי, יכולה להגיד: פעולה, תנועה, הכנה, עשייה, תרגול, משחק. אבל בהקשרים הדאואיסטים, היא מתכוונת לפעולה שגויה, תנועה מדומה, הכנה מזויפת, יותר מידי עשייה, משחק לחוץ וכדומה. הסימנייה הראשונה, וו, משמעה 'לא' או 'ללא'. לכן באופן כללי, אפשר להגיד שהמונח וו ווי אומר תנועה ללא מאמץ, להיות בלי אילוץ, פעולה ללא כפייה, עשייה ללא עשייה, לא להתערב יותר מידי, או לא ללחוץ מדי. ובקשר לדאו, וו ווי אומר לפיכך 'לא לפעול נגד המרקם של הקיום', או 'לא לכפות ולאלץ את הפעולות'. אני אוהב להמשיג את הרעיון דרך המילה 'תנוחה', כמו תנוחה של יוגה. שכן 'תנוחה' משלבת את המילה 'מנוחה' בתוך המבנה של המילה 'תנועה'. הרעיון הוא בעצם לשחות עם הזרם, לנוע עם הרוח, ובגדול, לחיות בלי התנגדות – כלומר לפעול ולעשות, אבל תמיד בתנוחה.

קרא/י עוד «