מהי תכלית היהודים? לשאול שאלה כזו משמעו להניח שלושה דברים. ראשית, שלקבוצות שונות יש אופי שונה, או רוח קבוצתית שונה, אותה ניתן לזהות. שנית, שלרוחות הקבוצתיות הללו יש תפקיד, מטרה, טֶלוֹס או מצב אידיאלי אליו הן שואפות; שהן עושות משהו ושיש להן סיבה. ושלישית, ש'תכלית היהודים', כשאיפה של קבוצה רוחנית, אכן ראויה לבירור כזה. שהניסיון להבין אותה הוא מאמץ ראוי.

לשאול 'מהי התכלית ליהודים', במילים אחרות, זה להניח שלקבוצה הספציפית הזו עשויה להיות אחריות רוחנית ייחודית, או תפקיד הכרחי בעולם; וכי היהודים, כקבוצה רוחנית, אכן ראויים לתשומת לב מיוחדת.

ההנחה הראשונה נלקחת כאן כמובנת מאליה. קבוצות חברתיות, על אף שהן מורכבות מיחידים רבים ושונים, עדיין יוצרות 'רוח עם', ועדיין מחזיקות ב'דרך הוויה' מובהקת; דרך שבאה לידי ביטוי בעיקר בשפה, בתרבות ובהתנהגות, המופיעות מעבר לתכונות האדם הפרטי.

קרא/י עוד «

למה כל כך הרבה אנשים בעולם נושאים עיניהם לסכסוך במזרח התיכון?

האם מדובר רק על סיבה גאו-פוליטית, כפי שהסביר באופן מופתי Shai Eden, פשוט סכסוך עולמי על משאבים, כסף וכוח? האם העולם פיתח רגישות עצומה לסבל אנושי לא הכרחי? האם זו אנטישמיות בסיסית שצפה שוב לפני השטח, ומבטאת שנאה קמאית ליהודי באשר הוא? ואולי העולם רואה במצב כאן עוד דוגמה לדינמיקה של דיכוי – עוד מלחמה של קבוצה מוחלשת מול כוחות מאיימים ואכזריים (כשכאן כולם מרגישים שהם הקורבן המובהק).

אך כל הסיבות האלו לא מציעות הסבר שלם. כפי שהסופר דניאל פינצ'בק מסכם, עד כה העולם לא נזעק ויצא להפגין על 400,000 התימנים שמתו במלחמה המתמשכת שם, או על דרום סודן, שבה יותר ממיליון ילדים מתמודדים עם רעב מיידי. לא היה שום קמפיין דומה ומתמשך ביחס למיליון קורבנות מלחמת האזרחים בסוריה, או לאלה שנשללו מהם זכויות על ידי משטרים אכזריים בסעודיה ואיראן. במלחמה שפרצה לא מזמן בחבל נגורנו-קרבאך, מאות אלפי פליטים ברחו מטיהור אתני, אך העולם המשיך בשלו. וזאת עוד לפני שהזכרנו את סין וטיבט, רוסיה ואוקראינה, ארה"ב ועיראק/אפגניסטן, או המלחמות הקודמות של ישראל. בכל הדוגמאות הללו היו מעורבים אינטרסים גאו-פוליטיים, סבל אנושי עצום, כוחות 'מדכאים' ו'מדוכאים', וכמובן שלעיתים גם היו מעורבים יהודים, באופן ישיר או עקיף. אכן, אנשים מודעים לאירועים אלו ואף עצובים ונסערים בגינם. אבל מעולם לא נרשמה תגובה אזרחית גלובלית כמו זו שעולה מול האימה העכשווית בארץ הקודש.

קרא/י עוד «

קנאים דתיים רבים – מוסלמים, נוצרים ויהודים – מאמינים שאנו לקראת הגשמה של נבואה. הם מאמינים שחלק מהתכנית של אלוהים (זה שבצד שלהם) כוללת השמדה של המוני כופרים, וגאולה עבור הצועדים 'בדרך האמת'. יש נוצרים אוונגליסטים שתורמים כספים למטרה זו. יש יהודים משיחיים שמבעירים את השטח למטרה זו. ויש קנאים מוסלמים שרוצחים למטרה זו.

הפסיכולוג קרל יונג כתב רבות על 'הארכיטיפ של האפוקליפסה'. כוונתו היא שלכל אדם, ולכל תרבות, יש אמונה כלשהי אודות אירוע 'קץ הימים', אשר אמור להתגלות לנו (המילה אפוקליפסה ביוונית משמעה 'התגלות', revelation). ובעוד שהפרטים משתנים מתרבות לתרבות, לרוב מדובר על אירוע החושף דבר-מה מהעתיד; אירוע הכולל חריצת משפט או יום דין, כזה המערב הרס וענישה, ובכך מאפשר גם התחדשות – בריאה של מציאות, והגעה של העולם הבא.

קרא/י עוד «

פרקים ראשונים מתוך ספרי החדש – 'דרך הדרכים – התשתית הפסיכו-מיתולוגית של כל מסורות הרוח'.

כך אמר: זוהי ההיסטוריה של העתיד לבוא, כפי שהועברה לאורך הדורות ממורה לתלמיד, ממכשפה לביתה, ומכוהנים למתקדשים באחוות חשאיות. 

שם, ובשום מקום אחר, נלמדה התורה שמבעד לכל התורות, דרך דרכי הדרכים, החושקת אדם ועולם עבור האמת.

אמת זו, בחיפושה אחר ביטוי ראוי בכל תקופה, לבשה צורות אינסוף. היא גילתה וכיסתה צפונותיה בהתאם לתודעה שחקרה בה, וכך רבו פרותיה בעולם.

אך בימנו, פרי-ידע זה עטה תחפושת מושלמת. במקום ללבוש דמות נביא או שמאן, הוא הפך עצמו לנשף מסכות. במקום להירשם בכתב סודי, הוא רישת עצמו באלף שפות. ומי ידע אמת בבליל הפרצופים והאורות?

משימתנו, אם כן, היא לאו דווקא לגלות, אלא להבין. להתקין עצמנו למען נוכל לעמוד במודע מול הרוח, ולקחת חלק בעולמה.

עולם זה, יש לומר, אינו מנותק משלנו. הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. לכן ההיסטוריה של הנשגב היא גם סיפור הרקע של הארץ, ועתיד האנושות. הקדמת קורות שמים למעשה נשמת אדם. מי ייתן ונעשה עמה צדק, ונדעה.

קרא/י עוד «

הליבה הרוחנית העיקרית של כל הדתות הגבוהות היא הפילוסופיה הנצחית. ופילוסופיה זו יכולה להתקבל ולהתבטא ללא צורך בהסתמכות על אמונה דוגמטית.

אמנם חייבת להיות אמונה כסוג של אמון. שכן אמון באחרים הוא המפתח לחמלה ואדיבות כלפיהם; וביטחון ביציבות הרוחנית של היקום הוא המפתח לידיעת האלוהות. יתרה מזאת, צריך גם שתהיה אמונה בסמכות – סמכותם של אלו אשר חוסר אנוכיותם הכשירה אותם לדעת באופן ישיר את הקרקע הרוחנית של העולם. ולבסוף, חייבת להיות אמונה בטענות מסוימות אודות המציאות, שהתגלו למיסטיקנים בצורה כנה וישירה; טענות שהמאמין יודע כי ביכולתו לוודא אם רק יתמיד בהכשרתו. אך כל עוד הפילוסופיה הנצחית מובנת בפשטותה העיקרית, אין צורך באמונה בהצהרות שידוע מראש כי לא ניתן לוודא אותן.

ההצהרות חסרות-הביסוס של דתות מסוימות, אם מאמינים בהן בחוזקה, אמנם יכולות ליצור השפעה רבה על הנפש, וכך להתקיים באופן 'אובייקטיבי' במציאות. אך כל אובייקטיביות שחבה את קיומה לפעילות הנפשית של אלו המאמינים בה בחוזקה לא יכולה להיות הקרקע הרוחנית האבסולוטית של הקיום.

תודעה שעסוקה כל הזמן ב'אמונה דתית' לא יכולה להישאר במצב חסר עצמיות ובפתיחות ערנית, המהווים את תנאי הסף לידע האחדותי של ההוויה. אכן, כל אמונה בקיום של יישות על-טבעית שהיא לא המציאות הרוחנית האבסולוטית, וכל עבודה רוחנית שאינה מתרכזת בהפחתת הריכוז בעצמי, לא יכולה להוביל לחיי הנצח של האחדות ברוח. חיי נצח אלו עומדים בידיעה מאחדת של ההוויה, לא באמונה בדבר-מה פחות מזה.

אלדוס האקסלי, הפילוסופיה הנצחית

הפסיכולוג קרל יונג תמיד חשב שיש משהו מוזר בתודעה של האדם המודרני – תודעה שכביכול 'יוצרת את עצמה', ללא הקשר ורקע. בסדרה זו נצלול לכמה מרעיונותיו של יונג, ונבחן את המבנה הארכיטיפי של ההיסטוריה, את הרקע המיסטי של תרבות המערב, את התפתחות התודעה באדם, ואת העידן החדש שאנו עומדים בפתחו – עידן האנושות והנפש האובייקטיבית.

במפגש הראשון – התודעה בהקשר – נתחיל להכיר את קרל יונג, ונדבר על התפתחות התודעה, על התפקיד של התת-מודע, על היחס של הדתות השונות למכלול של הנפש, ועל הקריאה שעולה באנושות להתחיל פעם נוספת בחידוש המציאות.

המסורת הסוּפית העתיקה נוהגת לדבר על ארבע דלתות שהאדם עובר בהן בדרכו לאלוהים.

הדלת הראשונה – שריעה (شريعة), היא 'דרך החוק'. ההקשרים הספרותיים של המילה מצביעים על סביבת מרעה בה נוודים מגיעים עם עדרם לשתות בבור מים קבוע, או על מובנים של מתיחה והתארכות. זוהי אפוא הדרך הארוכה אל בור המים המרווה, ההליכה (או ההלכה) הזהירה, המסתמכת על הכללים הברורים והמחייבים של הדרך. הדלת השנייה – טריקה (طريقة), היא 'הדרך הפנימית'. טריקה קשורה ככל הנראה גם למילה העברית 'דרך', והיא מצביעה על המסע של המיסטיקן בדרכו מעבר לחוקים החיצוניים, אל עבר הידע המיסטי. הדלת השלישית – מאריפה (معرفة), היא 'הידע המיסטי'. כאן מדובר על הידע הממשי של המציאות הנשגבת, איתה מתאחד המיסטיקן באופן ישיר. והדלת הרביעית – חקיקה (حقيقة), מצביעה על 'חוקי האמת הנצחית'. חקיקה נובעת מהשורר ח.ק.ק, אשר בשפות שמיות רבות מצביע על חוק ושלטון, על הידוק ועל אמת קבועה. בעצם, מעבר בדלת זו משמעו הכרה וידיעה מלאה של המבנה המוחלט של המציאות.

עד כאן התיאור הפורמלי של הדרך הסופית בעלת ארבע הדלתות. אך המחשה פואטית יותר שלה נוכל למצוא בסיפורו של המשורר הסופי הגדול ג'לאל א-דין רומי:

דרוויש אחד הגיע לנקודת ייאוש, לאחר שבמשך שנים עבד את האל וקרא כל יום 'אללה', אך מעולם לא שמע את התשובה 'הנני' ממנו.

בלילה, הופיע בחלומו הנביא ח'דיר, עם מסר מאלוהים:

מי אם לא אני הוביל אותך לעבודת האל?

מי אם לא אני גרם לך להתעסק בשם שלי?

קריאתך 'אללה' היא ה'הנני' שלי.

נקודת המוצא שלנו היא הדוקטרינה הפסיכולוגית – 'אתה הוא זה' (that art thou). והשאלה המציגה עצמה כעת באופן טבעי היא שאלה מטאפיזית: מהו אותו 'זה' שהאדם יכול להדמות אליו?

לשאלה הזו, הפילוסופיה הנצחית הציגה תמיד ובכל מקום את אותה התשובה. המצע האלוהי של כל הקיים הוא אבסולוט רוחני, בלתי ניתן לתיאור מצד המחשבה המושגית, אך במקרים מסוימים, כזה הניתן לחוויה ישירה ואף הגשמה אנושית.

המוחלט הזה הוא האלוהים-ללא-צורה של המיסטיקה ההינדואית והנוצרית. והמטרה העליונה של בני-האדם, הסיבה האולטימטיבית לקיומנו, היא ידיעה מאחדת של המצע האלוהי הזה – ידיעה שיכולה להגיע רק לאלו המוכנים 'למות לעצמי', ובכך לעשות מקום לאלוהים. לצערנו, בכל דור ודור רק מעטים ישיגו את המטרה העליונה של הקיום האנושי; אך ההזדמנות להגיע לידיעה מאחדת כזו תוצע בדרך זו או אחרת בעולם עד שכל היצורים המודעים יתממשו כמי שהם באמת.

קרא/י עוד «