[א]

אני כותב דברים אלו כדי לגבור על הספק. מתריס מעט 'יש' מול פיתוי האפשרות. אני כותב כדי למצוא שפה איתה אוכל לדבוק באלוהים, וכך לשאת את הבדידות. במילים אחרות, שאיני מבין עדיין, אני כותב את ניסיוני באמונה. מקדיש זמן בכוונה לשייף את העין, היד והלב, עד שאוכרע: איני לבד, יש טעם בכאב, ותכלית לכוונה.

[ב]

ובשאר הזמן, מתייצב השטן: מי אני? מה אני רוצה? לאן עלי לשוב? האם אני מבין מה קורא לי ולנו? מה אכן מתרחש בעולם? מה הטעם בחיים ובמה להאמין? האם נזכה לגאולה? האדבק באלוהים?

ותחתיו עוד קול יהיר מתגרה: דווקא יודעים אנו הרבה. הנה עוד רגע בִּינָתֵנוּ נעה בין כוכבים. הנה דעת גדולה מחייה מתים. הנה פיצחנו סוד הגן, והיינו כאלוהים.

קרא/י עוד «

[א]

אני כותב דברים אלו כדי לגבור על הספק. מתריס מעט 'יש' מול פיתוי האפשרות. אני כותב כדי למצוא שפה איתה אוכל לדבוק באלוהים, וכך לשאת את הבדידות. במילים אחרות, שאיני מבין עדיין, אני כותב את ניסיוני באמונה. מקדיש זמן בכוונה לשייף את העין, היד והלב, עד שאוכרע: איני לבד, יש טעם בכאב, ותכלית לכוונה.

[ב]

ובשאר הזמן, מתייצב השטן: מי אני? מה אני רוצה? לאן עלי לשוב? האם אני מבין מה קורא לי ולנו? מה אכן מתרחש בעולם? מה הטעם בחיים ובמה להאמין? האם נזכה לגאולה? האדבק באלוהים?

ותחתיו עוד קול יהיר מתגרה: דווקא יודעים אנו הרבה. הנה עוד רגע בִּינָתֵנוּ נעה בין כוכבים. הנה דעת גדולה מחייה מתים. הנה פיצחנו סוד הגן, והיינו כאלוהים.

קרא/י עוד «

התעוררות בלתי-מוסברת

האם אנחנו מבינים מה באמת קורה לנו? מה באמת מתרחש בעולם? זוהי שאלה סבוכה, שכן לצד כל חידושי המדע, ההיגיון והרציונליות, לצד כל האינטליגנציה שכבר פיתחנו, נראה שעולמנו גדוש מתמיד בתופעות בלתי מוסברות. מהופעה אפשרית של חייזרים, דרך קונספירציות המוניות ועד לפסיכוזות המדיה שאופפות אותנו – התחושה היא שהעולם הולך ומשתגע לאורך השנים. אך האם יש קשר בין תופעות בלתי מוסברות אלו לעצם מבנה הנפש שלנו, ואף לתכלית האנושות כולה?

בסוף שנות ה-50, הציע  הפסיכולוג קרל יונג רעיון פרובוקטיבי בנוגע לתופעות ה'חדשות' דאז – תצפיות רבות של עב"מים בשמי אירופה וארה"ב בעקבות מלחמת העולם השנייה. הוא הציע שהעצמים המעופפים הלא מזוהים הללו עשויים להיות רק עוד ביטוי של נפש האדם, המוקרן על העולם החיצוני. עבור יונג, תצפיות עב"מים לא היו רק מחזה של חפצים פיזיים, אלא השתקפויות של  'הלא מודע הקולקטיבי'. הם לא באמת 'נמצאים שם בחוץ', אלא שהם סמלים העולים ממעמקי הנפש שלנו, ומוקרנים על חווית המציאות המשותפת, בדומה לסמלים שנמצאים בדת, במיתולוגיה ובפולקלור. במאמרו 'צלחות מעופפות:  מיתוס מודרני של דברים הנראים בשמיים', כותב יונג כי "העב"מים מייצגים… מיתוס מודרני בהתהוות שיש לראותו כסימפטום של אי שקט נפשי עכשווי".

קרא/י עוד «

למה כל כך הרבה אנשים בעולם נושאים עיניהם לסכסוך במזרח התיכון?

האם מדובר רק על סיבה גאו-פוליטית, כפי שהסביר באופן מופתי Shai Eden, פשוט סכסוך עולמי על משאבים, כסף וכוח? האם העולם פיתח רגישות עצומה לסבל אנושי לא הכרחי? האם זו אנטישמיות בסיסית שצפה שוב לפני השטח, ומבטאת שנאה קמאית ליהודי באשר הוא? ואולי העולם רואה במצב כאן עוד דוגמה לדינמיקה של דיכוי – עוד מלחמה של קבוצה מוחלשת מול כוחות מאיימים ואכזריים (כשכאן כולם מרגישים שהם הקורבן המובהק).

אך כל הסיבות האלו לא מציעות הסבר שלם. כפי שהסופר דניאל פינצ'בק מסכם, עד כה העולם לא נזעק ויצא להפגין על 400,000 התימנים שמתו במלחמה המתמשכת שם, או על דרום סודן, שבה יותר ממיליון ילדים מתמודדים עם רעב מיידי. לא היה שום קמפיין דומה ומתמשך ביחס למיליון קורבנות מלחמת האזרחים בסוריה, או לאלה שנשללו מהם זכויות על ידי משטרים אכזריים בסעודיה ואיראן. במלחמה שפרצה לא מזמן בחבל נגורנו-קרבאך, מאות אלפי פליטים ברחו מטיהור אתני, אך העולם המשיך בשלו. וזאת עוד לפני שהזכרנו את סין וטיבט, רוסיה ואוקראינה, ארה"ב ועיראק/אפגניסטן, או המלחמות הקודמות של ישראל. בכל הדוגמאות הללו היו מעורבים אינטרסים גאו-פוליטיים, סבל אנושי עצום, כוחות 'מדכאים' ו'מדוכאים', וכמובן שלעיתים גם היו מעורבים יהודים, באופן ישיר או עקיף. אכן, אנשים מודעים לאירועים אלו ואף עצובים ונסערים בגינם. אבל מעולם לא נרשמה תגובה אזרחית גלובלית כמו זו שעולה מול האימה העכשווית בארץ הקודש.

קרא/י עוד «

קנאים דתיים רבים – מוסלמים, נוצרים ויהודים – מאמינים שאנו לקראת הגשמה של נבואה. הם מאמינים שחלק מהתכנית של אלוהים (זה שבצד שלהם) כוללת השמדה של המוני כופרים, וגאולה עבור הצועדים 'בדרך האמת'. יש נוצרים אוונגליסטים שתורמים כספים למטרה זו. יש יהודים משיחיים שמבעירים את השטח למטרה זו. ויש קנאים מוסלמים שרוצחים למטרה זו.

הפסיכולוג קרל יונג כתב רבות על 'הארכיטיפ של האפוקליפסה'. כוונתו היא שלכל אדם, ולכל תרבות, יש אמונה כלשהי אודות אירוע 'קץ הימים', אשר אמור להתגלות לנו (המילה אפוקליפסה ביוונית משמעה 'התגלות', revelation). ובעוד שהפרטים משתנים מתרבות לתרבות, לרוב מדובר על אירוע החושף דבר-מה מהעתיד; אירוע הכולל חריצת משפט או יום דין, כזה המערב הרס וענישה, ובכך מאפשר גם התחדשות – בריאה של מציאות, והגעה של העולם הבא.

קרא/י עוד «

פרקים ראשונים מתוך ספרי החדש – 'דרך הדרכים – התשתית הפסיכו-מיתולוגית של כל מסורות הרוח'.

כך אמר: זוהי ההיסטוריה של העתיד לבוא, כפי שהועברה לאורך הדורות ממורה לתלמיד, ממכשפה לביתה, ומכוהנים למתקדשים באחוות חשאיות. 

שם, ובשום מקום אחר, נלמדה התורה שמבעד לכל התורות, דרך דרכי הדרכים, החושקת אדם ועולם עבור האמת.

אמת זו, בחיפושה אחר ביטוי ראוי בכל תקופה, לבשה צורות אינסוף. היא גילתה וכיסתה צפונותיה בהתאם לתודעה שחקרה בה, וכך רבו פרותיה בעולם.

אך בימנו, פרי-ידע זה עטה תחפושת מושלמת. במקום ללבוש דמות נביא או שמאן, הוא הפך עצמו לנשף מסכות. במקום להירשם בכתב סודי, הוא רישת עצמו באלף שפות. ומי ידע אמת בבליל הפרצופים והאורות?

משימתנו, אם כן, היא לאו דווקא לגלות, אלא להבין. להתקין עצמנו למען נוכל לעמוד במודע מול הרוח, ולקחת חלק בעולמה.

עולם זה, יש לומר, אינו מנותק משלנו. הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. לכן ההיסטוריה של הנשגב היא גם סיפור הרקע של הארץ, ועתיד האנושות. הקדמת קורות שמים למעשה נשמת אדם. מי ייתן ונעשה עמה צדק, ונדעה.

קרא/י עוד «

אלו דברי הימים של הליך הזיקוק

דאבת העולם בהיוולדו

חסד נעורי התודעה

בהגיע

ה

~

והן תהומות ההבטחה

אחת בדידות שניה עצב שלישית כאב ואחרונה אור

ראש יופי שני חסד שלישי טעם ואחרון עול

דע אחריתן בראשיתן

ואור דעת-ליבך

במצולות

~

ועולות

זעקות התפילה

שידעת

ואין בכוחן להתיר

ונתת אורך הצחור עד מאוד

ומצאת

אור הבהיר

הפסיכולוג קרל יונג תמיד חשב שיש משהו מוזר בתודעה של האדם המודרני – תודעה שכביכול 'יוצרת את עצמה', ללא הקשר ורקע. בסדרה זו נצלול לכמה מרעיונותיו של יונג, ונבחן את המבנה הארכיטיפי של ההיסטוריה, את הרקע המיסטי של תרבות המערב, את התפתחות התודעה באדם, ואת העידן החדש שאנו עומדים בפתחו – עידן האנושות והנפש האובייקטיבית.

במפגש הראשון – התודעה בהקשר – נתחיל להכיר את קרל יונג, ונדבר על התפתחות התודעה, על התפקיד של התת-מודע, על היחס של הדתות השונות למכלול של הנפש, ועל הקריאה שעולה באנושות להתחיל פעם נוספת בחידוש המציאות.

המסורת הסוּפית העתיקה נוהגת לדבר על ארבע דלתות שהאדם עובר בהן בדרכו לאלוהים.

הדלת הראשונה – שריעה (شريعة), היא 'דרך החוק'. ההקשרים הספרותיים של המילה מצביעים על סביבת מרעה בה נוודים מגיעים עם עדרם לשתות בבור מים קבוע, או על מובנים של מתיחה והתארכות. זוהי אפוא הדרך הארוכה אל בור המים המרווה, ההליכה (או ההלכה) הזהירה, המסתמכת על הכללים הברורים והמחייבים של הדרך. הדלת השנייה – טריקה (طريقة), היא 'הדרך הפנימית'. טריקה קשורה ככל הנראה גם למילה העברית 'דרך', והיא מצביעה על המסע של המיסטיקן בדרכו מעבר לחוקים החיצוניים, אל עבר הידע המיסטי. הדלת השלישית – מאריפה (معرفة), היא 'הידע המיסטי'. כאן מדובר על הידע הממשי של המציאות הנשגבת, איתה מתאחד המיסטיקן באופן ישיר. והדלת הרביעית – חקיקה (حقيقة), מצביעה על 'חוקי האמת הנצחית'. חקיקה נובעת מהשורר ח.ק.ק, אשר בשפות שמיות רבות מצביע על חוק ושלטון, על הידוק ועל אמת קבועה. בעצם, מעבר בדלת זו משמעו הכרה וידיעה מלאה של המבנה המוחלט של המציאות.

עד כאן התיאור הפורמלי של הדרך הסופית בעלת ארבע הדלתות. אך המחשה פואטית יותר שלה נוכל למצוא בסיפורו של המשורר הסופי הגדול ג'לאל א-דין רומי:

דרוויש אחד הגיע לנקודת ייאוש, לאחר שבמשך שנים עבד את האל וקרא כל יום 'אללה', אך מעולם לא שמע את התשובה 'הנני' ממנו.

בלילה, הופיע בחלומו הנביא ח'דיר, עם מסר מאלוהים:

מי אם לא אני הוביל אותך לעבודת האל?

מי אם לא אני גרם לך להתעסק בשם שלי?

קריאתך 'אללה' היא ה'הנני' שלי.