החלק הראשון של מאמר זה (המתאר את דבריו של יונג) התפרסם כאן לפני זמן מה באופן נפרד ועצמאי. אך לרעיונות יש חיים משלהם, וכך דברים ראשוניים אלו צמחו בינתיים למחשבה רחבה יותר, ובתקווה גם פורייה יותר, אותה אני מפרסם כאן.

הפסיכולוג הנודע קרל יונג תמיד חשב שיש משהו מוזר בתודעה של האדם המודרני. בספרו האחרון, 'האדם וסמליו', הוא מסביר כי כולנו נצחק על הרעיון שחיה או צמח 'ממציאים את עצמם'. אך עדיין, אנשים רבים מאמינים שהדעת האנושית – העומדת בפסגת האבולוציה – ממציאה את עצמה ובוראת את קיומה. וזו אמונה משונה. שכן התודעה, אליבא דיונג, הפכה למודעת כפי שבלוט הופך לעץ אלון, או כפי שזוחלים התפתחו עם הזמן ליונקים. ובמידה שהתפתחה עד כה, כך הדעת ממשיכה גם היום, מניעה אותנו לא רק אל מול גירויים, אלא גם מבפנים, מתוך התהום.

המניעים הפנימיים הללו, ממשיך יונג, נובעים ממקור עמוק, שאינו תוצר התודעה ואף לא נמצא בשליטתה. במיתולוגיה של הזמן הקדום, כוחות אלו כונו מאנה, רוחות, שדים או אלים, והם פעילים היום בדיוק כמו אז. כשהם מתאימים לנו, אנו משבחים את 'תחושת הבטן' שלנו, וטופחים לעצמנו על השכם. כשהם עובדים נגדנו, אנו מלינים על 'מזל רע', על אנשים רעים, או על כך שסיבת אובדננו היא פתולוגית. אך הדבר היחיד שאיננו מודים בו הוא שחיינו תלויים בכוחות שמעבר לנו.

קרא/י עוד «

בדיחה מפורסמת מספרת על יהודי שביתו החל לעלות באש. בייאושו, פנה האיש לשמיים בתחינה: 'אלוהים, אם רק תציל אותי מאסון זה, אקדיש את חיי לעבודתך'. לא עברה דקה, וגשמי זעף החלו לרדת, מכבים בזאת את השריפה. ראה היהודי כי טוב, הביט מעלה וצעק: 'אלוהים, אין צורך, הסתדרתי!' בדיחה זו מוצאת ביטוי פואטי גם בפתגם מוסלמי יפהיפה: 'בְּטַח באללה, אך קשור את הגמל שלך'. ואכן, נראה כי דתות רבות לא עוסקות רק במימד האלוהי והנשגב, אלא דווקא מדגישות את ההשתתפות האנושית, את ההקשר היומיומי של האמיתות הנצחיות.

הקשר זה, יש לומר, הוא אלמנט חיוני ביותר להישרדותה ולשגשוגה של כל מערכת רעיונות. כדי להתבסס בלב הציבור דור אחר דור, כל רעיון צריך להיות קשור באופן הדוק לזמן, למרחב, לשפה, לתפיסה ולתרבות של המאמינים בו. וכמו כל מערכת רעיונות אחרת, גם המערכת הדתית הקרויה כיום 'יהדות' לא הגיחה לעולם מן הריק, אלא מתוך מערכת סבוכה של הקשרים. בימים ההם, כמו בזמן הזה, היא קשורה לעמים השכנים, לגאוגרפיה של האזור, למבנה השפות המקומיות, לטכנולוגיה של כל תקופה, ולדרכי המחשבה המתפתחות עם הזמן.

התבוננות בהקשרים אלו, גם אם במבט חטוף, בכוחה להאיר על התפתחות הרוחניות העברית עד כה, כמו גם לפרוש כיוונים אפשריים לצמיחתה העתידית. ואם כן, ברצוני להציע כעת סיכום התגלו"תי: טיוטה היסטורית, תפיסתית, גאוגרפית, לשונית ותרבותית של הרוח העברית.

קרא/י עוד «

פרק ה': להתרגל להיות קול

בשבועות הקודמים, דיברנו על ההקשר בו נוצר ספר הדאו, על המרקם העולמי שהוא מתאר, על הדרך בה צומחת התודעה כחלק אורגני של אותו מרקם, ועל היכולת לחיות ב'תנוחה', כלומר בזרימה עדינה ובהתאמה מבורכת עם תנועת היקום. ראינו, במילים אחרות, כיצד הפעילות העולמית יכולה להתרחש בנו באופן טבעי, כשאנחנו פשוט מוסיפים למתרחש, ברגע הנכון, את האנרגיה הייחודית לנו. זוהי הסגולה של התנועה על פי הדאו – התנועה בה אנו מודעים לחיים ולא רק חושבים עליהם – ועליה נדבר היום, בפרק האחרון בסדרה.

בדאואיזם, אותה תכונה המאפשרת לנו להתבונן באופן טבעי במציאות, ואז לזרום עמה, מכונה 'דה' – סגולה או מידה טובה. זו כאמור המילה השנייה בשם הספר של לאו דזה, הדאו דה ג'ינג – שמשמעותו, בין השאר, יכולה להיות 'ספר הדרך והסגולה' או 'ספר סגולת הדרך'. במובן זה, 'דה' היא המימוש או הביטוי של הדאו בחיים שלנו. אבל חשוב לזכור שלא מדובר ב'מידה טובה' בסגנון יהודי או נוצרי, כלומר במימוש של ציווי מוסרי או ערכי, הניתן לנו על ידי אלוהים. כפי שכבר ציינו, הסגולה שאנו מדברים עליה דומה יותר לסגולת הריפוי של צמח, כלומר למשהו קרוב יותר לכוח, יכולת או קסם. והכוונה בקסם כאן היא לאירועים מופלאים ומענגים שמתרחשים מעצמם – כשהחיים הפנימיים שלנו מתכתבים עם המתרחש בחוץ, וזה מפתיע אותנו בצורה נעימה.

קרא/י עוד «

פרק ד': החיים בתנוחה

בפרק א' דיברנו על ההקשר הרעיוני של הדאו. בפרק ב', ניסינו לתאר אותו כרובד הקדם-אנושי או התת-מילולי של המציאות. בפרק ג' ביקשנו להבין את המרקם האורגני של הקיום, ואמרנו שדאואיזם היא דרך החיים המנסה להכווין את התודעה על מנת להשתלב במרקם הזה. והיום, בפרק ד', נדבר על היכולת לפעול מתוך אותה תודעה אורגנית.

על פי לאו דזה, הדרך לתרגל את הביטחון בקיום ובעצמנו נקראת וו ווי (Wu wei, 無爲). הסימנייה השנייה, ווי, יכולה להגיד: פעולה, תנועה, הכנה, עשייה, תרגול, משחק. אבל בהקשרים הדאואיסטים, היא מתכוונת לפעולה שגויה, תנועה מדומה, הכנה מזויפת, יותר מידי עשייה, משחק לחוץ וכדומה. הסימנייה הראשונה, וו, משמעה 'לא' או 'ללא'. לכן באופן כללי, אפשר להגיד שהמונח וו ווי אומר תנועה ללא מאמץ, להיות בלי אילוץ, פעולה ללא כפייה, עשייה ללא עשייה, לא להתערב יותר מידי, או לא ללחוץ מדי. ובקשר לדאו, וו ווי אומר לפיכך 'לא לפעול נגד המרקם של הקיום', או 'לא לכפות ולאלץ את הפעולות'. אני אוהב להמשיג את הרעיון דרך המילה 'תנוחה', כמו תנוחה של יוגה. שכן 'תנוחה' משלבת את המילה 'מנוחה' בתוך המבנה של המילה 'תנועה'. הרעיון הוא בעצם לשחות עם הזרם, לנוע עם הרוח, ובגדול, לחיות בלי התנגדות – כלומר לפעול ולעשות, אבל תמיד בתנוחה.

קרא/י עוד «

פרק ג': תודעה אורגנית

בפרק א' דיברנו על ההקשר בו התפתחה תפיסת החיים הדאואיסטית, ובפרק ב' התחלנו לראות שהדאו הוא בעצם כינוי לפעילות האורגנית של העולם. מתוך כך, ראינו גם שהאנושות כולה, ואפילו תנועת החיים האישית של כל אחד מאיתנו, היא בעצם ביטוי טבעי והכרחי של המציאות. אנחנו פרח שהצמיח היקום, או גל באוקיינוס התופעות, והפעם, ננסה להבין מה זה אומר עבור החוויה המודעת שלנו.

כפי שראינו, הדאו הוא כינוי למרחב ולזמן שבו התודעה מופיעה. לכן, הדאו עצמו לא יכול להיות מובן, אלא רק לאפשר לנו לחוות; לתת במה להתרחשות הטבעית שקורת מעצמה, או להיות המסך שמקרין את כל התופעות –כולל אותנו. בגלל זה, הדפוס הנצחי של הדאו מתגלה במציאות בצורה אחרת ממה שאנחנו רגילים לחשוב על 'התגלויות נצחיות' אחרות, כמו של אלוהים למשל.

קרא/י עוד «

פרק ב': המרקם העולמי

בפרק הקודם דיברנו על ההקשר הגאוגרפי, ההיסטורי, הלשוני והרוחני שבו התגבשה המסורת הדאואיסטית. הפעם נצלול קצת יותר עמוק אל הדאו בכבודו ובעצמו, וננסה לחוש בעצמנו את המסתורין שהוא מתאר.

אז מה זה דאו? בפשטות, דאו הוא המרקם הטבעי של המציאות – הדפוס הפועם של הקיום, או הזרם האחדותי בו כל התופעות נעות. אם אנחנו רוצים לחיות בהרמוניה, אומר לנו לאו דזה, מה שאנחנו צריכים לעשות זה לכוון את תשומת הלב שלנו אל הדאו, ואז הכל כבר יסתדר מעצמו, באופן טבעי.

בהקשר זה, מעניין לראות שהמילה הסינית ל'טבע' היא 'דזו ראן' (Tzu Ran, 自然), שאומרת בגדול 'כך מעצמו', או 'באופן ספונטני'. והתפיסה הזו, יש לחשוב, שונה מאוד מהדרך שבה אנחנו (המערביים) מדברים על הטבע. הרי בשפה שלנו, ולכן גם במחשבה שלנו, לכל נשוא יש נושא, ולכל פועל יש פועל. לכן הגיוני שנחשוב שכל פעולה או דבר בעולם מצריכים מישהו שיפעיל אותם או יעשה אותם. אם אנחנו אומרים ש-it is raining, הגיוני שנחפש אחרי אותו it שמוריד את הגשם. וכך יכול להיות שרק בגלל התחביר המערבי שלנו, נדמה לנו שכל הפעילות האנושית, ואפילו הפעילות של העולם כולו, צריכה מישהו חיצוני שיעשה אותה, או משהו שיפעיל אותה. ומכאן, הרבה יותר קל להגיע לכל הרעיונות שלנו בקשר לאלוהים, לשכל הנעלם, לשטן, ללוגוס, למלאכים, ולכל הכוחות האקטיביים שפועלים באופן אישי בעולם שלנו.

קרא/י עוד «

פרק א': דאו בהקשר

הסיפור שלנו מתחיל במאה ה-6 לפני הספירה. זוהי אחת התקופות המעניינות והייחודיות בהיסטוריה האנושית, שכן פתאום, ובתווך זמן קצר מאוד (כ-100-200 שנה), אנחנו רואים התפוצצות רעיונית וחברתית בעולם כולו, מעין התפרצות של הרוח, הסוחפת איתה מקומות רבים בו זמנית. ביוון, למשל, אנחנו מוצאים את סוקרטס, אפלטון ואריסטו, שביחד ניסחו את העקרונות הבסיסיים של כל תרבות המערב. בסין, קונפוציוס מעמיד כ-2500 תלמידים, ומלמד אותם את הדרך בה צועד העם הסיני עד היום. דרומה משם, חכמי הודו מעלים על הכתב את האופנישאדות, בהן מופיע כבר הגרעין של רוב המחשבה ההינדואיסטית. באותו הזמן, הנסיך סידהרתה גאוטמה – הוא הבודהה – זוכה להארה, ומנסה ללמד אחרים איך להגיע אליה בדרך המכונה בודהיזם. בפרס, הנביא זרתוסטרה מייסד דת חדשה, שעיקריה עומדים בבסיס התפיסה המונותאיסטית, גם זו היהודית. ובינתיים בירושלים, שבי ציון חוזרים מפרס ומקימים את בית המקדש השני. במובן מסוים, אפשר להגיד שזו התקופה בה מוקמת רוב התשתית הרוחנית של העולם שלנו.

קרא/י עוד «

 

שאלתי פעם אשת-רוח ותיקה מה היא חושבת על אלוהים. היא נאנחה עמוקות, צחקה לפרקים, ואז נעה בלב שקט ומפעים. באותו רגע, חשבתי שהבנתי דבר-מה. אך כשאצתי לכתוב זאת, התאבנה ואמרה: כשנוח ליהודים, הם לא כותבים.

ואכן, נראה כי הבִּינָה היהודית נוטה להתבהר בחוסר נחת. כשאנו כמהים, תוהים וחולמים, אנו גם הוזים, הוגים ויוצרים; מה שמסביר מדוע התורה היא נבואה כתובה – געגוע מתועד לשאר-רוח עתידי. אך כמובן שלסיפור זה יש עוד צדדים. שכן כל סיפור מצריך שפה ייחודית, ואם נעים בה כהלכה, כל שפה מציעה גאולה ייחודית. זו התנועה העתיקה בין החיים ליצירה, ובסופו של דבר, אלו מילים נרדפות.

והנה גם אני כותב עכשיו באותה תנועה יוצרת חיים – בסמוך ללידת בני הראשון. זוהי תקופה מלאת שאלות, והגעתו לעולם, על פלאיה ודרישותיה, הזכירה לי תהייה יהודית עתיקה:

קרא/י עוד «