התעוררות בלתי-מוסברת

האם אנחנו מבינים מה באמת קורה לנו? מה באמת מתרחש בעולם? זוהי שאלה סבוכה, שכן לצד כל חידושי המדע, ההיגיון והרציונליות, לצד כל האינטליגנציה שכבר פיתחנו, נראה שעולמנו גדוש מתמיד בתופעות בלתי מוסברות. מהופעה אפשרית של חייזרים, דרך קונספירציות המוניות ועד לפסיכוזות המדיה שאופפות אותנו – התחושה היא שהעולם הולך ומשתגע לאורך השנים. אך האם יש קשר בין תופעות בלתי מוסברות אלו לעצם מבנה הנפש שלנו, ואף לתכלית האנושות כולה?

בסוף שנות ה-50, הציע  הפסיכולוג קרל יונג רעיון פרובוקטיבי בנוגע לתופעות ה'חדשות' דאז – תצפיות רבות של עב"מים בשמי אירופה וארה"ב בעקבות מלחמת העולם השנייה. הוא הציע שהעצמים המעופפים הלא מזוהים הללו עשויים להיות רק עוד ביטוי של נפש האדם, המוקרן על העולם החיצוני. עבור יונג, תצפיות עב"מים לא היו רק מחזה של חפצים פיזיים, אלא השתקפויות של  'הלא מודע הקולקטיבי'. הם לא באמת 'נמצאים שם בחוץ', אלא שהם סמלים העולים ממעמקי הנפש שלנו, ומוקרנים על חווית המציאות המשותפת, בדומה לסמלים שנמצאים בדת, במיתולוגיה ובפולקלור. במאמרו 'צלחות מעופפות:  מיתוס מודרני של דברים הנראים בשמיים', כותב יונג כי "העב"מים מייצגים… מיתוס מודרני בהתהוות שיש לראותו כסימפטום של אי שקט נפשי עכשווי".

קרא/י עוד «

למה כל כך הרבה אנשים בעולם נושאים עיניהם לסכסוך במזרח התיכון?

האם מדובר רק על סיבה גאו-פוליטית, כפי שהסביר באופן מופתי Shai Eden, פשוט סכסוך עולמי על משאבים, כסף וכוח? האם העולם פיתח רגישות עצומה לסבל אנושי לא הכרחי? האם זו אנטישמיות בסיסית שצפה שוב לפני השטח, ומבטאת שנאה קמאית ליהודי באשר הוא? ואולי העולם רואה במצב כאן עוד דוגמה לדינמיקה של דיכוי – עוד מלחמה של קבוצה מוחלשת מול כוחות מאיימים ואכזריים (כשכאן כולם מרגישים שהם הקורבן המובהק).

אך כל הסיבות האלו לא מציעות הסבר שלם. כפי שהסופר דניאל פינצ'בק מסכם, עד כה העולם לא נזעק ויצא להפגין על 400,000 התימנים שמתו במלחמה המתמשכת שם, או על דרום סודן, שבה יותר ממיליון ילדים מתמודדים עם רעב מיידי. לא היה שום קמפיין דומה ומתמשך ביחס למיליון קורבנות מלחמת האזרחים בסוריה, או לאלה שנשללו מהם זכויות על ידי משטרים אכזריים בסעודיה ואיראן. במלחמה שפרצה לא מזמן בחבל נגורנו-קרבאך, מאות אלפי פליטים ברחו מטיהור אתני, אך העולם המשיך בשלו. וזאת עוד לפני שהזכרנו את סין וטיבט, רוסיה ואוקראינה, ארה"ב ועיראק/אפגניסטן, או המלחמות הקודמות של ישראל. בכל הדוגמאות הללו היו מעורבים אינטרסים גאו-פוליטיים, סבל אנושי עצום, כוחות 'מדכאים' ו'מדוכאים', וכמובן שלעיתים גם היו מעורבים יהודים, באופן ישיר או עקיף. אכן, אנשים מודעים לאירועים אלו ואף עצובים ונסערים בגינם. אבל מעולם לא נרשמה תגובה אזרחית גלובלית כמו זו שעולה מול האימה העכשווית בארץ הקודש.

קרא/י עוד «

קנאים דתיים רבים – מוסלמים, נוצרים ויהודים – מאמינים שאנו לקראת הגשמה של נבואה. הם מאמינים שחלק מהתכנית של אלוהים (זה שבצד שלהם) כוללת השמדה של המוני כופרים, וגאולה עבור הצועדים 'בדרך האמת'. יש נוצרים אוונגליסטים שתורמים כספים למטרה זו. יש יהודים משיחיים שמבעירים את השטח למטרה זו. ויש קנאים מוסלמים שרוצחים למטרה זו.

הפסיכולוג קרל יונג כתב רבות על 'הארכיטיפ של האפוקליפסה'. כוונתו היא שלכל אדם, ולכל תרבות, יש אמונה כלשהי אודות אירוע 'קץ הימים', אשר אמור להתגלות לנו (המילה אפוקליפסה ביוונית משמעה 'התגלות', revelation). ובעוד שהפרטים משתנים מתרבות לתרבות, לרוב מדובר על אירוע החושף דבר-מה מהעתיד; אירוע הכולל חריצת משפט או יום דין, כזה המערב הרס וענישה, ובכך מאפשר גם התחדשות – בריאה של מציאות, והגעה של העולם הבא.

קרא/י עוד «

פרקים ראשונים מתוך ספרי החדש – 'דרך הדרכים – התשתית הפסיכו-מיתולוגית של כל מסורות הרוח'.

כך אמר: זוהי ההיסטוריה של העתיד לבוא, כפי שהועברה לאורך הדורות ממורה לתלמיד, ממכשפה לביתה, ומכוהנים למתקדשים באחוות חשאיות. 

שם, ובשום מקום אחר, נלמדה התורה שמבעד לכל התורות, דרך דרכי הדרכים, החושקת אדם ועולם עבור האמת.

אמת זו, בחיפושה אחר ביטוי ראוי בכל תקופה, לבשה צורות אינסוף. היא גילתה וכיסתה צפונותיה בהתאם לתודעה שחקרה בה, וכך רבו פרותיה בעולם.

אך בימנו, פרי-ידע זה עטה תחפושת מושלמת. במקום ללבוש דמות נביא או שמאן, הוא הפך עצמו לנשף מסכות. במקום להירשם בכתב סודי, הוא רישת עצמו באלף שפות. ומי ידע אמת בבליל הפרצופים והאורות?

משימתנו, אם כן, היא לאו דווקא לגלות, אלא להבין. להתקין עצמנו למען נוכל לעמוד במודע מול הרוח, ולקחת חלק בעולמה.

עולם זה, יש לומר, אינו מנותק משלנו. הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. לכן ההיסטוריה של הנשגב היא גם סיפור הרקע של הארץ, ועתיד האנושות. הקדמת קורות שמים למעשה נשמת אדם. מי ייתן ונעשה עמה צדק, ונדעה.

קרא/י עוד «

במסע הגדול אל החופש והאהבה, אנחנו מנסים ראשית להתחבר אל תנועת ליבנו הכנה והאמיתית. אך כדי לדעת איך אנחנו באמת נעים בעולם, עלינו לשאול מה זה בכלל אומר להיות אמיתי, להיות מחובר, להיות אותנטי? האם מדובר בביטוי עצמי חסר מעצורים? ואולי דווקא בשתיקה אצילית הנעה הרחק ממה שלא מדויק? מעבר לכך, האם אנו יכולים להיות כנים עם עצמנו כל הזמן? האם אפשר בכלל לבחור שלא להיות אמיתי? והאם האמת נמצאת בתוכנו, או דווקא אי-שם בעולם?

שאלת האמת דורשת התבוננות מעמיקה ברבדים השונים של חיינו. על פי הפילוסוף צ'רלס טיילור, אנו חיים במציאות עשירה – מציאות חדורת-משמעות, בה כל אדם חווה תכליתיות וכוונה כחלק מובנה מהעולם. תכליתיות זו, יש לומר, היא לא 'תוספת' רוחנית שאנו מבקשים לצרף לסדר הפיזי הבסיסי. חווית המציאות שלנו כרוכה בהבנה ובמשמעות, ולכן אנו רואים צורה בחומר, כוונה בפעולה ורעיונות במילים.

כשאנו מסתכלים על חתול משתופף, למשל, ורואים כי גופו מתוח, זנבו מורם ומבטו ממוקד בציפור שלפניו, אנחנו מבינים מה מתרחש כאן. ברור לנו לחלוטין שהחתול מנסה לתפוס את הציפור השברירית, שיש לו כוונה מסוימת מאוד, ושכל יישותו מתכוננת לביצוע של אותה כוונה. באותו אופן, כשאנו רואים כי האדם שלפנינו עומד כפוף, מכונס, עיניו קפוצות ושפתיו נשוכות, אנחנו חווים מיידית משהו ממצב רוחו. אנחנו מבחינים במימד נפשי פנימי שמתקיים בו. וגם אם תפיסתנו אינה מדויקת, לא ניתן לומר כי מימד זה אינו קיים כחוויה.

קרא/י עוד «

מה הקטע?

מאז שהתחלת לקרוא את הפרק הזה, חווית כחמש פעימות לב. עד סוף חייך, בערך שניים וחצי מיליארד פעימות כאלו יותירו חותם ייחודי על מקצב העולם. חלק מהפעימות, אם יש לך מזל, יקרו בהלימה עם פעימותיו של אחר. וכשזה קורה, אומר המדע, יש פחות כאב ויותר משמעות. בשאר הפעימות, אומר הלב, יש הבטחה: דעת עצמך.

 זוהי השיחה בין החופש לאהבה. מצד אחד, אנו רוצים להיות נאמנים לעצמנו ולחיות באופן אותנטי: להיות כנים, מדויקים, אמיתיים. אנו מבקשים לחוות נחת, מימוש או הארה, ולפעול על פי המקצב הפנימי שלנו. אך מצד שני, אנו גם שואפים לחבור לאחרים באופן אינטימי: למצוא קשרים, זוגיות, עונג ושותפות. אנו רוצים לחוות את העולם יחד עם עוד בני אדם, וליצור כך מקצבים משותפים.

הבעיה היא שתחושות אלו עלולות לסתור אחת את השנייה. שכן אהבה זוגית היא סוג של חיבור, ולכן היא כרוכה לרוב בזיקה, היקשרות ואף היאחזות; בעוד שחופש אישי הוא סוג של שחרור, ולכן הוא מערב גם עצמאות, ריחוק ובדידות.

אנחנו רוצים לחיות ביחד, אך גם להיות אדונים לזמננו. אנחנו מבקשים להיפתח בפני אחרים, אך מפחדים להיפגע מהם. אנחנו שואפים לנוע בהתאם לצו גופנו, אך גם לא לדרוס את מי שסביבנו. אנחנו רוצים לממש את עצמנו, אך גם לאפשר לאחרים לעשות זאת.

ואם כן, האם אפשר לחוות אותנטיות ואינטימיות בו-זמנית? האם אפשר להיות עצמי, ביחד? להיות חופשי באהבה? ספר זה הוא ניסיון לענות בחיוב על שאלות אלו. יתרה מזאת, הוא מבקש להציע דרך חדשה להביע את עצמנו – את הצרכים, את הפחדים ואף את העתיד שלנו, וכך להפוך את חיינו ליצירת-עולם ייחודית.

 יצירה זו, יש לומר, דורשת הבנה ותרגול לפני שתוכל לזרום באופן טבעי. ומכיוון שהראש הוא שומר הסף של הלב, הדברים הבאים מבקשים לעורר את נפשנו לשיחה, ולהכין את ליבנו למפגש. מי ייתן ונזכה לכך.

קרא/י עוד «

העולם של ימינו גדוש במושגים והגדרות, עולם בו אנשי רוח עסוקים תדיר ביצירת תאוריות מדויקות יותר, בפיתוח מומחיות ספציפית יותר, ובאחזקה של הבחנות רבות יותר. אך בעולם העתיק, כל אפיקי הרוח היו שלובים זה בזה, ופילוסופיה, פסיכולוגיה, מדע, אסטרולוגיה, רפואה, שירה וכישוף נתפסו כולם כתנועה אנושית-אלוהית אחת.

אכן, אנשי הרוח של העת העתיקה לא עסקו רק בהתבוננות פנימית ברעיונות מופשטים, אלא תמיד גם בהתבוננות מעשית במציאות הפיזית שהקיפה אותם. החוק הרוחני הכללי, כפי שנוסח בקורפוס ההרמטי, היה as above so below – כלמעלה, כן למטה. הכוכבים והנפש, השמיימי והארצי, החוץ והפנים – הכל קשור אחד בשני, והכל מבטא דפוסים דומים שניתן להבינם. לכן בני המאיה, למשל, נהגו לבנות 'ברכות התבוננות' (reflection ponds) לצד הפירמידות שלהם, וזאת לא רק כדי ליצור מקום יפה להרהר בו, אלא גם כדי שיוכלו להתבונן בשמי הלילה המשתקפים בברכות, וכך לכלכל את צעדיהם בהתאם.

קרא/י עוד «

נקודת המוצא שלנו היא הדוקטרינה הפסיכולוגית – 'אתה הוא זה' (that art thou). והשאלה המציגה עצמה כעת באופן טבעי היא שאלה מטאפיזית: מהו אותו 'זה' שהאדם יכול להדמות אליו?

לשאלה הזו, הפילוסופיה הנצחית הציגה תמיד ובכל מקום את אותה התשובה. המצע האלוהי של כל הקיים הוא אבסולוט רוחני, בלתי ניתן לתיאור מצד המחשבה המושגית, אך במקרים מסוימים, כזה הניתן לחוויה ישירה ואף הגשמה אנושית.

המוחלט הזה הוא האלוהים-ללא-צורה של המיסטיקה ההינדואית והנוצרית. והמטרה העליונה של בני-האדם, הסיבה האולטימטיבית לקיומנו, היא ידיעה מאחדת של המצע האלוהי הזה – ידיעה שיכולה להגיע רק לאלו המוכנים 'למות לעצמי', ובכך לעשות מקום לאלוהים. לצערנו, בכל דור ודור רק מעטים ישיגו את המטרה העליונה של הקיום האנושי; אך ההזדמנות להגיע לידיעה מאחדת כזו תוצע בדרך זו או אחרת בעולם עד שכל היצורים המודעים יתממשו כמי שהם באמת.

קרא/י עוד «

החלק הראשון של מאמר זה (המתאר את דבריו של יונג) התפרסם כאן לפני זמן מה באופן נפרד ועצמאי. אך לרעיונות יש חיים משלהם, וכך דברים ראשוניים אלו צמחו בינתיים למחשבה רחבה יותר, ובתקווה גם פורייה יותר, אותה אני מפרסם כאן.

הפסיכולוג הנודע קרל יונג תמיד חשב שיש משהו מוזר בתודעה של האדם המודרני. בספרו האחרון, 'האדם וסמליו', הוא מסביר כי כולנו נצחק על הרעיון שחיה או צמח 'ממציאים את עצמם'. אך עדיין, אנשים רבים מאמינים שהדעת האנושית – העומדת בפסגת האבולוציה – ממציאה את עצמה ובוראת את קיומה. וזו אמונה משונה. שכן התודעה, אליבא דיונג, הפכה למודעת כפי שבלוט הופך לעץ אלון, או כפי שזוחלים התפתחו עם הזמן ליונקים. ובמידה שהתפתחה עד כה, כך הדעת ממשיכה גם היום, מניעה אותנו לא רק אל מול גירויים, אלא גם מבפנים, מתוך התהום.

המניעים הפנימיים הללו, ממשיך יונג, נובעים ממקור עמוק, שאינו תוצר התודעה ואף לא נמצא בשליטתה. במיתולוגיה של הזמן הקדום, כוחות אלו כונו מאנה, רוחות, שדים או אלים, והם פעילים היום בדיוק כמו אז. כשהם מתאימים לנו, אנו משבחים את 'תחושת הבטן' שלנו, וטופחים לעצמנו על השכם. כשהם עובדים נגדנו, אנו מלינים על 'מזל רע', על אנשים רעים, או על כך שסיבת אובדננו היא פתולוגית. אך הדבר היחיד שאיננו מודים בו הוא שחיינו תלויים בכוחות שמעבר לנו.

קרא/י עוד «