מי זה?

מי החמוד הזה המתוקי

קטנטני הזה

עם הראש הפצפון

והאף הנבון

הזה, מי?

 

זה המחרחר

לילותיו, מחרבן

את ימיו מתחנן

לסיים מכאוביו ומייד

ומִשַד ולבד

מבקשני

שלא ארדם ללא קשב

פועם לֵדרישה

פעוטה

לבסס עצמותו

בחיי, זה

 

דבר זה, מי עוד יכול

להגיע אף שעוד לא הלך?

לחבור אף שאך זה נחתך?

ולנשום ולחוות עת נשמתו נכוותה

כשאמר – וואה!

ובמקום לענות לו

בכינו:

מי זה?

 

תרגומי לשיר

The Builders – by Henry Wadsworth Longfellow
(1807-1882)

הַכֹּל הֵם ארכיטקטים שֶׁל גּוֹרָל,
פּוֹעֲלִים בְּצֵל קִירוֹת הַזְּמַן;
חֶלְקָם בְּמַעֲשֶׂה לֹא דַּל,
אֲחֵרִים בְּקִשּׁוּטֵי אָמָּן.

דָּבָר אֵינוֹ חָסַר שִׁמּוּשׁ;
לַכֹּל יֵשׁ מָקוֹם מְפֹאָר;
וּמָה שֶׁאַךְ נִרְאֶה תָּשׁוּשׁ
מְחַזֵּק וְתוֹמֵךְ בַּשְּׁאָר.

לַמִּבְנֶה שֶׁמֻּקַּם עַל יָדֵנוּ,
הַזְּמַן נִמְלֵּא חֹמָרִים;
יָמֵינוּ וְכֵן אֶתְמוֹלֵינוּ –
אֲבָנִים מֵהֵם אָנוּ בּוֹנִים.

סַגְנֵן אֶת הַכֹּל כָּרָאוּי;
אַל תַּשְׁאִיר אַף מִרְוַח מְפַהֵק;
שֶׁכֵּן גַּם אִם אֵין הוּא גָּלוּי,
בַּסּוֹף כָּל דָּבָר מִתְבָּהֵק.

בִּימֵי אָמָּנוּת קְדוּמִים,
בַּנָּאִים עָמְלוּ בִּקְפִידָה
עַל כָּל חֵלֶק זָעִיר וְתָמִים;
כִּי הַכֹּל לָאַלִּים יִוָּדַע.

וְאִם כֵּן נַעֲבֹד גַּם אֲנַחְנוּ,
עַל הַנִּרְאֶה וְעַל הַנִּסְתָּר;
נַתְקִין לָאֵלִים אֶת בֵּיתֵנוּ,
יָפֶה, שָׁלֵם וּמֻסְדָּר.

וָלֹא, חַיֵּינוּ יִקָטְעוּ,
עוֹמְדִים בְּצֵל קִירוֹת הַזְּמַן,
גְּרָמִים שְׁבוּרִים, שָׂם יִכָּשְׁלוּ
רַגְלֵינוּ בְּטַפְּסָן מִכָּאן.

אָז בְּחָזְקָה הַיּוֹם נִבְנֶה,
עִם בָּסִיס מוּצָק דַּיּוֹ;
וְכָךְ יָבוֹא וְיַעֲלֶה
מָחָר לִמְצֹא אֶת מְקוֹמוֹ.

בָּזֹאת נוּכַל לִזְכּוֹת
מִמִּגְדָּלִים לִפְקֹחַ עַיִן
וְאֶת הַכֹּל בְּתוֹר אַחְדוּת לִרְאוֹת,
כְּמוֹ פְּרִישָׂתָם שֶׁל הַשָּׁמַיִם.

 

קיוויתי שהקפה

שלה

יהיה עוד

חם, כשאתעורר

אך היא הבינה זאת

מוקדם מידי

ואולי

היה עדיף

שאתקרר

או יותר טוב –

שלא היה לי

קפה

או אותה

כל חייו חלפו לנגד עיניו, אך הוא בדיוק מצמץ.

'אין שידור חוזר?!' רטן; ומת.

אך מה שקרה אחר-כך המם אותו לגמרי.

הוא מת שוב. ואז עוד פעם. ופעם נוספת. ונראה כי מה שאמור היה להתמצות באפיזודה חד פעמית, נפרש פתאום לכדי נצח מרצד. הוא לא הבין דבר מהבהוב המיתות שהבליח בו לסירוגין; אך גם החיים, חשב לפרקים, הם לא יותר ממצרף של אי-הבנות.

וגם אותם הוא פיספס.

כשעזבה מיד

שמתי לב

למקום

שנשאר במקלחת

ונזכרתי איך חשה

כאורחת בין ידי

–  מגבת שעוד לא רטבה

עלי בחום

גופה, כי חששה

עדיין

להתייבש

חבילות קציר קישטו את ההר כשמלה מנוקדת, והצל הקטן שנפרש לצידן סימן כי מחצית היום כבר עברה לה. בריצתו המתנשפת אל הבית, חש גנן המילים שלא הוא זה שנאנק, אלא שהאוויר עצמו החסיר נשימה. אך כשהוריד את כובעו אל בית החזה, בדיוק מתחת למשקוף המשוייף, הוא ידע. ליבו החסיר נשמה. ובינתיים התרחקה הכרכרה במעלה הגבעה, ויחד איתה ניחוח זרעי החרדל שהשתרגו בכובעה דרך קבע. היא השאירה את אנחות הכבשים להדהד בעמק הצחיח, איתו; ובין קפלי ההר הזהוב, עלומות חיטה בודדות עמדו בעצבות משהו, מתגעגעות למשהו. ובית אחד, חצי נטוש ואדום-גג, הסכים איתן בשתיקה.

במה אתה עוסק? שאלה

כרגע, בנצחי, ענה.

ואתה אוהב את זה?

לעתים.

אז מה אתה עושה

בזמנים שאינך אוהב?

אני חושב

על זמנים אחרים.

למשל?

למשל עכשיו

עכשיו אתה חושב?

לא, עכשיו

אני אוהב