פרק ב': המרקם העולמי

בפרק הקודם דיברנו על ההקשר הגאוגרפי, ההיסטורי, הלשוני והרוחני שבו התגבשה המסורת הדאואיסטית. הפעם נצלול קצת יותר עמוק אל הדאו בכבודו ובעצמו, וננסה לחוש בעצמנו את המסתורין שהוא מתאר.

אז מה זה דאו? בפשטות, דאו הוא המרקם הטבעי של המציאות – הדפוס הפועם של הקיום, או הזרם האחדותי בו כל התופעות נעות. אם אנחנו רוצים לחיות בהרמוניה, אומר לנו לאו דזה, מה שאנחנו צריכים לעשות זה לכוון את תשומת הלב שלנו אל הדאו, ואז הכל כבר יסתדר מעצמו, באופן טבעי.

בהקשר זה, מעניין לראות שהמילה הסינית ל'טבע' היא 'דזו ראן' (Tzu Ran, 自然), שאומרת בגדול 'כך מעצמו', או 'באופן ספונטני'. והתפיסה הזו, יש לחשוב, שונה מאוד מהדרך שבה אנחנו (המערביים) מדברים על הטבע. הרי בשפה שלנו, ולכן גם במחשבה שלנו, לכל נשוא יש נושא, ולכל פועל יש פועל. לכן הגיוני שנחשוב שכל פעולה או דבר בעולם מצריכים מישהו שיפעיל אותם או יעשה אותם. אם אנחנו אומרים ש-it is raining, הגיוני שנחפש אחרי אותו it שמוריד את הגשם. וכך יכול להיות שרק בגלל התחביר המערבי שלנו, נדמה לנו שכל הפעילות האנושית, ואפילו הפעילות של העולם כולו, צריכה מישהו חיצוני שיעשה אותה, או משהו שיפעיל אותה. ומכאן, הרבה יותר קל להגיע לכל הרעיונות שלנו בקשר לאלוהים, לשכל הנעלם, לשטן, ללוגוס, למלאכים, ולכל הכוחות האקטיביים שפועלים באופן אישי בעולם שלנו.

קרא/י עוד «

פרק א': דאו בהקשר

הסיפור שלנו מתחיל במאה ה-6 לפני הספירה. זוהי אחת התקופות המעניינות והייחודיות בהיסטוריה האנושית, שכן פתאום, ובתווך זמן קצר מאוד (כ-100-200 שנה), אנחנו רואים התפוצצות רעיונית וחברתית בעולם כולו, מעין התפרצות של הרוח, הסוחפת איתה מקומות רבים בו זמנית. ביוון, למשל, אנחנו מוצאים את סוקרטס, אפלטון ואריסטו, שביחד ניסחו את העקרונות הבסיסיים של כל תרבות המערב. בסין, קונפוציוס מעמיד כ-2500 תלמידים, ומלמד אותם את הדרך בה צועד העם הסיני עד היום. דרומה משם, חכמי הודו מעלים על הכתב את האופנישאדות, בהן מופיע כבר הגרעין של רוב המחשבה ההינדואיסטית. באותו הזמן, הנסיך סידהרתה גאוטמה – הוא הבודהה – זוכה להארה, ומנסה ללמד אחרים איך להגיע אליה בדרך המכונה בודהיזם. בפרס, הנביא זרתוסטרה מייסד דת חדשה, שעיקריה עומדים בבסיס התפיסה המונותאיסטית, גם זו היהודית. ובינתיים בירושלים, שבי ציון חוזרים מפרס ומקימים את בית המקדש השני. במובן מסוים, אפשר להגיד שזו התקופה בה מוקמת רוב התשתית הרוחנית של העולם שלנו.

קרא/י עוד «

א. על אף שהאנושות חוותה כבר אינספור אירועים משמעותיים, ישנה תחושה עמוקה שאנו עומדים כעת בפני חוויה מסוג חדש. חידוש זה לא טמון בעוצמת האירוע, בתפוצתו או בגורמים לו, אלא בעיקר במצב האנושות הפוגשת אותו. ומצב זה ייחודי למדי: זו הפעם הראשונה שחברה גלובלית, מחוברת, מרושתת ומודעת לעצמה – חברה עם דפוסי-תגובה מיידים וחובקי עולם – מתמודדת עם אירוע כזה. למגפת הדבר, למשל, לקח כעשר שנים להגיע מסין לאנגליה, ובדרך לחסל לפחות שליש מאוכלוסיית אירופה; אך בכל השנים הללו, אף אחד לא הבין מה באמת קורה, מאיפה זה מגיע, או מה צריך לעשות בנדון. בניגוד לכך, שבועיים לאחר התפרצות הקורונה בסין, הגנום של הנגיף כבר מופה לחלוטין, והעולם כולו החל לחשב את צעדיו. אכן, אין זה רק שהקורונה שיתקה ב'הפתעה' אזורים מסוימים בעולם; הפעם האנושות כולה, ללא ארגון מכוון אך עם הרבה מודעות למתרחש, החלה להשתנות.  

קרא/י עוד «

במשחק 'טלפון שבור', כידוע, אנשים לוחשים אחד לשני מילים נסתרות, בתקווה היתולית שבסוף המשחק, כולם יגיעו להבנה משותפת, ויחזיקו באותו מסר סודי.

בהקשר גדול יותר, נראה כי לראשונה במשחק האנושי עצמו, אנחנו סוף סוף יכולים להגיע לתובנות אוניברסליות באמת, ולהחזיק כולנו בסוד משותף. שכן בניגוד לרוב ההיסטוריה, כפי שאמר הפילוסוף סם האריס, אנחנו כבר לא מוגבלים על ידי המקום הספציפי בו נולדנו, או על ידי הזמן המסוים אליו הגחנו. לכל אחד מאיתנו יש, באופן עקרוני, גישה ליותר מידע ממה שהיה למלומד הכי גדול או לשליט הכי חזק בעולם עד לפני מאה שנה. וכעת, מחיצות של גאוגרפיה, שפה או תרבות – מחיצות שעד לא מזמן הגבילו את סיכויינו לחוות אמיתות מסוימות – כמעט ולא קיימות יותר, או שניתן להסירן בקלות יחסית.

קרא/י עוד «

 

שאלתי פעם אשת-רוח ותיקה מה היא חושבת על אלוהים. היא נאנחה עמוקות, צחקה לפרקים, ואז נעה בלב שקט ומפעים. באותו רגע, חשבתי שהבנתי דבר-מה. אך כשאצתי לכתוב זאת, התאבנה ואמרה: כשנוח ליהודים, הם לא כותבים.

ואכן, נראה כי הבִּינָה היהודית נוטה להתבהר בחוסר נחת. כשאנו כמהים, תוהים וחולמים, אנו גם הוזים, הוגים ויוצרים; מה שמסביר מדוע התורה היא נבואה כתובה – געגוע מתועד לשאר-רוח עתידי. אך כמובן שלסיפור זה יש עוד צדדים. שכן כל סיפור מצריך שפה ייחודית, ואם נעים בה כהלכה, כל שפה מציעה גאולה ייחודית. זו התנועה העתיקה בין החיים ליצירה, ובסופו של דבר, אלו מילים נרדפות.

והנה גם אני כותב עכשיו באותה תנועה יוצרת חיים – בסמוך ללידת בני הראשון. זוהי תקופה מלאת שאלות, והגעתו לעולם, על פלאיה ודרישותיה, הזכירה לי תהייה יהודית עתיקה:

קרא/י עוד «

 

לפרטים נוספים,

מוזמנים להיכנס לאתר שלנו

ולעמוד בפייסבוק

 

לגרסה באנגלית – לחצו כאן

בבואנו להתמודד עם חוויות החיים השונות – עם היופי, הכאב והמסתורין הטבועים במציאות – אנו נוטים לפתח תפיסות עולם מגוונות. אנו מרוממים (או מרמים) את עצמנו עם מפעלים רוחניים כגון דת, פילוסופיה, מדע, הגות או שירה, וזאת בניסיון ליצוק משמעות בקיום – בניסיון לקשור את תרבותנו אל העולם שסביב, ומעבר לו.

בין שלל התפיסות הללו, שלוש תגובות קיומיות הן נפוצות ביותר בקרב מחפשים רוחניים: התבודדות, לימוד או קבלה. אלו לא התגובות היחידות, כמובן; אך כשהאבסורדיות של החיים וחוסר ההיגיון של היקום כופים עצמם עלינו – בדרך כלל בתקופת ההתבגרות או בעת משבר – רבים מאיתנו נוטים לנסות אחת מן התגובות הללו: להתרחק כליל מתופעות העולם, לתארן ולהבינן עד תום, או להסכים ולנוע איתן באופן מוחלט.

קרא/י עוד «

For Hebrew version, press here.

Facing life and its various experiences – its beauty, pain and mystery – people throughout time had developed spiritual life-strategies, in the hope of achieving a sustainable and functioning sense of being.

Within these attitudes, three distinctive types of 'other-worldly' reactions are extremely common: seclusion, conceptualization and submission. Put more broadly, when the absurdity of life and the unlikelihood of the universe becomes apparent to an individual – usually while growing up or during an initiation phase – one unusually tries the following: to stay as far away from worldly phenomena, to mentally understand them, or to consent and 'give oneself' to them completely.

קרא/י עוד «

When talking about any important issue, be it climate change or the meaning of life, we simply don’t have the luxury of provinciality. We cannot solve global problems from the standpoint of one geographical area, and likewise, we cannot offer authentic answers to life's questions from one individual's narrow experience.

 Thus, when speaking about something as crucial as the essence of identity, we must regard it not from the standpoint of one country, one period in time, and indeed, even one identity, but through the largest possible lenses. We must, so to speak, take the position of all possible I's – the ideal I form – in order to realize how we become who we are.

קרא/י עוד «

 

משורר אמיתי שונא

לכל השירים

חוץ מזה

שאך נכתב, וגם כאן

לזמן מוקצב.

 

שירה אמיתית שונאת

בכל הכותבים

חוץ מזה

שלא שונא

את שכתב, רק

את העת.