תרגום חופשי-אנושי, מההרצאה The Problem That Won’t Let You Go

להרצאה זו הוספתי כותרות, וכן ביצעתי עריכה קלה לבהירות המחשבה.

מישהו שיקשיב לנו

בין שהוא נוכח או נפקד – כולנו נאבקים עם אלוהים.

פעם שוחחתי עם העיתונאי האנגלי סטיבן פרי. הוא מתעניין מאוד במיתולוגיה ובסיפורים, והוא שחקן, כך שזה הגיוני. סיפורים מושכים אותו, ומיתוסים הם כמובן הצורה הכי עמוקה של סיפורים.

הקשבתי לו ארוכות ובעניין רב, וחשבתי על כך שאנשים צריכים לדבר. הם צריכים שיקשיבו להם. ואחת הסיבות לכך היא שאנו מארגנים את המוח שלנו, כלומר את הרמות הכי גבוהות של הפשטה ואחדות בנפש שלנו, באמצעות שפה. אם אין לנו מישהו שיקשיב לנו, מישהו שיאפשר לנו לחשוב בעצמנו, המוח שלנו הופך חסר-ארגון, מטרותינו מתבלבלות, ואנו הופכים כאוטיים ולחוצים. אנו נופלים מהצוק, תועים במדבר. וזה לא טוב.

צדק וניצחון

ישנה סצנה קלאסית בסיפורו המפורסם של דוסטוייבסקי 'האחים קרמזוב'. בספר מוצגים האחים איוון ואליושה, כשאליושה מוצג כאדם דתי ומתבודד, בעוד שאחיו איוון הוא מטריאליסט אתיאיסטי מלא-קסם, שתמיד יכול לנצח בוויכוח מילולי. איוון הוא אדם מצליח בכל הקשור לצד האינטלקטואלי והיהיר של החיים. אך דוסטוייבסקי מראה לנו באמצעות המבנים הסיפוריים והדרמה התיאורית שאליושה הוא האדם הטוב יותר. ומה שהוא מנסה להצביע עליו, הוא שמה שמרכיב את הצורה הכי עמוקה של מוסריות הוא לא בהכרח מה שעושה אותך ליריב מילולי יעיל יותר. ועוד נקודה, היא שלנצח בוויכוח לא הופך אותך לצודק.

זה דבר שחשוב לזכור, בייחוד מול בני הזוג שלנו. העובדה שאתה יכול לנצח את בת הזוג שלך בוויכוח, לא אומרת שאתה צודק. ואם אתה טועה ומנצח, זה דבר רע מאוד. כי אז אתה טועה ואתה חושב שאתה צודק, מה שיהפוך אותך לבלתי-נסבל עוד יותר ממה שהיית קודם. לכן, אתה ממש צריך להקשיב לבת הזוג שלך, ואף לעזור לה להביע את טענתה, ולו כדי לחקור את האפשרות הקלושה שאפילו אדם מדהים כמוך עוד יכול ללמוד דבר או שניים.

ובאמת, העניין הוא שאם אתה טיפש, אך אתה לומד למה אתה טיפש, גם אם זה כואב, היתרון הוא שלא תצטרך להיות טיפש בעתיד. וזו התקדמות עצומה, בשבילך ובשביל אשתך.

איוון אפוא מתנצח עם אליושה בכל מיני וויכוחים, למשל בוויכוח על קיומו של אלוהים. הזכרו עכשיו, שהתחלתי את השיחה בהכרזה כי 'בין שהוא נוכח או נפקד – כולנו נאבקים עם אלוהים'.

וכן, איוון עושה משהו מפורסם בספר, ומציג אולי את הטענה הכי חזקה בעולם הספרותי למען הגישה האתאיסטית, כשהוא מבסס זאת על טעמים מוסריים. דוסטוייבסקי מתאר מקרה עליו שמע בעיתון רוסי, על ילדה בת 4 שהיו לה הורים פסיכופתיים ורודניים. לילה אחד הם נעלו אותה בחוץ על מנת להעניש אותה, וזאת בחורף הרוסי שבו הטמפרטורה היא מינוס 40 מעלות, עד שהילדה קפאה למוות בעודה צורחת לעזרה ולחילוץ.

סיפור זה הפך לסקנדל מפורסם ברוסיה, מתוך הנחה שהמוות המיותר והאלים של ילדה הוא פשע מוסרי המוכח מתוך עצמו. ודוסטוייבסקי משתמש במקרה זה כטיעון שאיוון מעלה כדי להציג את אי-השוויון של הקיום. איוון שואל את אחיו – האלוהים הזה שאתה מאמין כי הוא יישות מוסרית, אשר מוכן להתעלל למוות בילדה קטנה אחת, בלי קשר לשאלת קיומו של העולם, האם הוא קיים? האפ זה משהו שאתה היית מוכן לעשות? ואליושה לא יודע מה לענות.

אך איוון מתריס – אני יודע שאתה לא היית עושה זאת, אך האלוהים שאתה טוען שהוא קיים, ושהוא טוב, ושאותו אתה עובד, כנראה מוכן לעשות כך. אז חוץ מהמגוחכות של אלוהים מבחינה מטריאליסטית, אני חושב שהטיעון למען אלוהים הוא חלש מבחינה מוסרית.

אליושה משתתק מול המתקפה הזו. אך זה לא ברור שזה מערער את אמונתו. וזה עדיין המקרה, שלאורך הרומן אליושה מוכיח שוב ושוב שהוא האדם היותר טוב, בועד שאיוון, בעל האינטלקט המזהיר, מתואר באמצעות הגאווה שהאינטלקט המזהיר סוחב כחטאו הגדול ביותר.

המאזן הקוסמי

לאחרונה חשבתי על איך קנה המידה הקוסמי של הצדק מתאזן. ישנה שורה בברית החדשה:  כָּל מִי שֶׁנִּתַּן לוֹ הַרְבֵּה, יִדָּרֵשׁ מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה; וּמִי שֶׁהֻפְקַד בְּיָדוֹ הַרְבֵּה, יִדְרְשׁוּ מִמֶּנּוּ עוֹד יוֹתֵר (לוקאס, 12, 48). זוהי שורה מעניינת מאוד, כי אחד הדברים שאנו נאבקים עמו בתרבות העכשווית הוא רעיון ה'פריבילגיה'.

אכן, אולי נולדת עשיר, גבוה, לבן, אסייאתי, יפה-תואר. כולנו מזוכים בפריבילגיות מסוימות המקנות לנו יתרון בזמן מסוים או במצב מסוים. ויש משהו בכך שנראה לא הוגן על פניו. זה אכן המצב שאנשים נבדלים באופן מכאיב ביכולותיהם השכליות, וגם ברור שהבדלים אלו מנבאים הצלחה כלכלית לאורך הדרך. עוד ידוע כי אפילו תכונת המצפוניות, הקשורה לסדר ולחריצות, ולכן להצלחה כלכלית, גם לה יש מקור גנטי חזק. מה שאומר שתכונה זו אינה משהו שאדם משיג בכוחות עצמו, אלא שזו מתנה המוענקת לו. ואם כישרונות ויכולות מחלוקות באופן לא שוויוני, איך יכול להיות צדק בעולם?

אך התשובה היא שאם אתה בר-מזל וזכית בדבר-מה, כדאי שתשלם על כך בצורה כלשהי. ומה שאנו רואים עם אנשים חכמים במיוחד, הוא שהם נופלים לפיתוי הגאווה, ושפיתוי זה עומד ביחס ישיר לדרגת השכלתם. והבעיות שיכולות להגיע בעקבות מתנתם הנפולה הן גדולות מספיק כדי להיות הגורם המאזן את המשקל. שכן אם אתה חכם, ואתה גאה בכך, ונהיה יהיר, אתה תילקח למקומות שלא היית מגיע אליהם אם לא היית כזה חכם, והם לא בהכרח מקומות שתהנה להיות בהם.

כך, עם כל מתנה, מגיע פיתוי שווה-ערך, ועם כל כישרון מגיעה אחריות שוות-ערך. אם אתה פריבילגי באופן לא הוגן, ואתה לא עושה עם זה כלום, כלומר לא מציע לאחרים את היתרונות של הפריבילגיה שלך, אתה תפרק את עצמך בדרך זו או אחרת.

סיפורים בשמיים

איוון הוא אפוא אדם חכם ומשכיל, וזה לא עובד לו טוב לאורך הדרך. הוא מצביע על הסבל של הילדים כראייתו נגד הקיום של אלוהים. וכשדיברתי עם סטיבן פריי, הוא עשה משהו דומה. הוא דיבר על מיתולוגיה, ואז הוא טען משהו שנראה לי שגוי: 'המיתולוגיה', כך אמר, 'או הסיפורים העמוקים שהתרבות שלנו בנויה עליהם – סיפורי התנ"ך – פחותים בחוכמתם מאסופות סיפורים עתיקות אחרות'. וטענה זו הפתיעה אותי, כי זה לא נראה לי נכון כלל. אני מכיר מיתולוגיות מכל העולם, ומצאתי חוכמה גדולה ברבות מהן. אך מצאתי גם אוצר בלום של חכמה בסיפורים היהודים-נוצריים, שלכל הפחות הינו שווה ערך, אם לא עמוק הרבה יותר, משאר המיתולוגיות.

וזה מכיוון שסיפורים אלו נובעים מהמסורת התרבותית היהודית. והיהודים הם חכמים. הם היו מספרי סיפורים דגולים, והסיפורים שסיפרו הם עמוקים באופן בלתי-יאומן, יוצאי דופן בעמקותם.

בנקודה זו פריי התחיל לדבר על אלוהים, ושאלתי אותו, 'מה הבעיה שלך עם המושג הזה?'. פריי החל לכעוס, ואז הצביע, בדיוק כפי שעשה איוון, על סבל של ילדים. הוא דיבר על ילדים עם סרטן עצמות, ועל כמה נורא המצב שלהם, וכמה מגוחך זה להניח שבעולם המלא בסבל של ילדים תמימים, ישנה יישות עליונה ומיטיבה. זו אמירה הוגנת, וניתן להבין את הטיעון הזה. אך מה שהיה מדהים הוא הזעם של פריי! הוא כעס, הוא הזדעזע מוסרית, והוא הטיח את אגרופיו בזעם אל השמיים.

ובכן, זה משהו שאתה עושה למישהו, למישהו שאתה כועס עליו! אתה לא מטיח את אגרופיך על האבנים ועל האדמה. אתה מטיח אותם אל היישות המדומיינת בשמיים, גם אם אתה אתאיסט. וזה דבר מעניין, המצביע על כך שראשית, גם אם אתה אתאיסט, אתה נאבק עם אלוהים. ושנית, גם אם אתה אתאיסט, אתה לכל הפחות נמצא במערכת יחסים לא מודעת. שאם לא כך, למה לטרוח ולכעוס? מה המקור של הזעזוע המוסרי?

יחסים עם הרוח

קראתי הרבה מאוד תגובות מאתאיסטים לאורך השנים, כי ערכתי ניתוחים רבים של סיפורים תנ"כיים באינטרנט. הטענות שהאתאיסטים מעלים נגד הדבר שאני מנסה להאיר, הם לרוב התנגדויות מטריאליסטיות-רציונליות. ורובן כועסות. הרבה מהן גם כתובות על ידי אלו שנפגעו מאנשים שטענו כי הם דתיים. הם נתקלו ברודנות של ההתעקשות הדוגמטית, במסווה של דת. וזה פגע בהם, והותיר בהם טינה כלפי כל דבר בעל ניחוח דתי.

אך אפילו אמירה זו אינה מהווה טיעון רציונלי. זוהי טענה רגשית. וזוהי טענה רגשית מהסוג שאתה עצמך תשתמש בו מול מישהו שאתה נמצא עימו במערכת יחסים. כעת, נוכל לשאול את עצמנו: האם אנו נמצאים במערכת יחסים עם הרוח של ההוויה וההתהוות? אני לא מתכוון ליחסים עם העולם החומרי. העולם החומרי הוא לא כל העולם, וכולנו יודעים זאת. ראשית כי אנו חיים בתוך העולם החומרי, ושנית כי אנו מודעים. ואנו לא יודעים איך לקשור את המודעות שלנו לעולם החומרי. בכלל לא! אין לנו שום מושג, ואנחנו לא מבינים כלל את היחסים בין תודעה לחומר.

אמנם יהיה מי שיאמר כי ניתן לרדד את תופעות המודעות לפעילות עצבית במוח. אך אני אגיד כי לרוב הפעילות העצבית המאפיינת אותנו אין מודעות בכלל. אז איך נבחין בין הפונקציה העצבית שעומדת בבסיס התודעה לכאורה, ובין הפעילות שנראית מורכבת לא פחות אך אין לה תודעה? אף אחד לא יודע זאת.

אך האמת היחידה שיש בידנו היא עובדת התודעה. זוהי כמובן עמדתו של דקארט – אני חושב משמע אני קיים. וכוונתו היתה שהעובדה הבסיסית אודות קיום התודעה שלי היא המציאות העמוקה ביותר שאינה ניתנת להכחשה. ומה שזה מראה לנו, הוא שאמנם ניתן להציג עמדה מטריאליסטית כי החומר עומד בבסיס הקיום, אך ניתן לומר באותה מידה של צדק כי התודעה עומדת בבסיס הקיום. אפילו אי אפשר לדמיין איך נדבר על הקיום בהיעדר תודעה. אם אין חוויה של משהו, מה ישנו? אף אחד עוד לא הצליח לענות על כך.

האדם כמיקרוקוסמוס

אז ישנה אפוא העובדה המוזרה של התודעה. ואז ישנה העובדה אודות הדרך בה אנו מאורגנים. אנשים הם יצורים בעלי אישיות. ואישיויות קיימות ביחסים. אישיויות, אפילו על פי עמדה מטריאליסטית, הן פונקציה מתפתחת. אנחנו כפי שאנחנו, מכיוון שאישיויות הן מה שאיפשר לנו להתמצא בעולם. אך אם הרמה העליונה ביותר בהוויה שלנו מורכבת מאישיויות, איך נוכל להגיד שאנו לא נמצאים ביחסים עם המהות הבסיסית של המציאות? אחרת זה לא יעבוד!

זוהי אכן עובדה מעניינת. והנה עוד עוקץ קטן. אני בקשר עם המדען ריצ'ארד דוקינס, האתאיסט החי המפורסם ביותר. הוא התגשמות של התודעה הרציונלית עצמה; הדוגמה החיה האחרונה של תודעת עידן הנאורות. והוא יריב שאין לזלזל בו. מדען אמיתי שקשה לעמוד מולו, ומול רדיפתו הבלתי-נלאית אחר האמת. אכן, צריך הרבה כדי להימצא בהתמסרות כזו למדע ולאמת, ויש לכך אלמנט מוסרי עמוק.

יום אחד הסכים דוקינס לדבר איתי, וראשית הוא שלח לי מאמר שכתב פעם, שם טען כך: כל אורגניזם ביולוגי הוא מיקרוקוסמוס של סביבתו, בהכרח. הוא כמו מודל, או כמו ייצוג ברזולוציה נמוכה של סביבתו. וכוונתו הייתה זו: אם היית נותן לחייזר ציפור מתה (ותמיד מעניין איך מדענים דוחים רעיונות על מלאכים ושדים, אך מקבלים בקלות כל מחשבה על חייזרים), ומבקש ממנו לנתח אותה, האם יכול היה החייזר להסיק משהו לגבי המציאות שלנו? והתשובה היא – כן, הרבה מאוד. הוא יכול היה לחשב את צפיפות האטמוספירה מתוך מבנה הכנפיים שלה, את תרכובת האוויר לפי הרכב הדם שלה, יחד עם כוח המשיכה של הארץ ומסתו, ומתוך ה-DNA שלה הוא היה יכול להוציא את רוב ההסתעפויות של עץ החיים המאפיין את הארץ. ציפור, אם כן, היא מיקרוקוסמוס ארוז-בצפיפות של הסביבה שלה.

ואני סיפרתי לדוקינס, מבלי לדעת אם הוא הכיר עובדה זאת, כי ישנה הסכמה נוצרית מימי הביניים, הסכמה בת מאות שנים, על פיה הנשמה האנושית היא מיקרוקוסמוס, כזה המשקף את הסדר הקוסמי. והטענה שלו כביולוג אבולוציוני, היא כי אנחנו לא יכולים להסתגל לסביבה שאנו לא העתק מיקרוקוסמי שלה. שזו בדיוק הטענה שהביעו הנוצרים מימי הביניים. אנחנו מיקרוקוסמוס של העולם. נשמתנו משקפת את הסדר הקוסמי. ואם אנחנו לא מהדהדים את המבנה של המציאות בכל הרמות בהן היא מביעה את עצמה, אז אנחנו מתים.

ואני מצאתי זאת כמעניין ביותר, כי יש לכך השלכה נוספת. אם אנחנו אכן מיקרוקוסמוס של היקום עצמו, ובנוסף אנחנו גם אישיות, אז אולי הדרך העמוקה ביותר להמשיג את יחסנו להוויה ולהתהוות עצמן, היא להמשיג זאת כברית. כמערכת יחסים. כהבנה בין יישויות, ולא כתודעה מנוכרת השורה בעולם מטריאליסטי חסר-חיים.

בעיות ואינטואיציות

אכן, ישנה התעקשות מסוימת בסיפורים של התנ"ך, שאנו עומדים במערכת יחסים עם ההוויה וההתהוות (אני יהוה לא שניתי {מלאכי, ג, ו'}. אהיה אשר אהיה {שמות ג, יד'}. ד"א). ויש לכך קשר לתפילה. אמנם קל להיות ציני כלפי דברים כאלה, בייחוד אם אתה בעל אינטלקט לוציפרי. אך אני אומר שאותה 'מחשבה' שהרציונליסטים סוגדים לה היא תפילה מחולנת. שהרי אוכל לשאול את עצמי – מה אני עושה, כמדען, כשאני יוצר היפותזה מדעית?  מדענים לעולם לא מדברים על האופן בו הם מגיעים להיפותזות שלהם. הם רושמים את תוצאות המדידות שלהם ואת שיטותיהם, ורק לוקחים את ההיפותזה כמובנה מאליה. או שהם ממציאים סיפור על איך הגיעו להיפותזה שלהם באמצעים רציונליים. וזה לא עובד ככה בכלל!

הייתה לי סטודנטית מבריקה, אינטואיטבית ויצירתית, והיה לה רעיונות נהדרים. אך אי אפשר פשוט לכתוב רעיון מבריק במאמר מדעי. היא הייתה צריכה להסביר איך היא הגיעה אליו באופן רציונלי. ואז היא הייתה צריכה להמציא סיפורים על איך היא הגיעה לממצאים שלה מבחינה לוגית, וזה הפך להקדמה למאמר שלה. ומדענים עושים זאת כל הזמן. כל מאמר מדעי עובד כך.

אבל מאיפה מגיעות ההיפותזות שלך? מאיפה עולות שאלות המחקר שלך? איך משהו תופס את תשומת הלב שלך, כופה עצמו עליך וקורא לך קדימה? איך הוא מבטא את עצמו? אין הנחיות לשאלות אלו בעולם המדעי.

בואו נבין זאת. הדבר הראשון שאתה צריך, אם אתה מדען, הוא בעיה. והיא צריכה להיות בעיה אמיתית. אבל איך תדע שזו בעיה אמיתית? פשוט – היא לא תרפה ממך. וזוהי דרך מצחיקה לחשוב על כך. כי הרי מה לא עוזב אותך ולא מרפה? אתה? אתה מתכוון שאתה לא עוזב את עצמך? אך אם אתה לא יכול להרפות מעצמך, ולא לברוח מבעיה שמטרידה אותך, מה גורם לך לחשוב שזה אתה שיוצר את הבעיה לעצמך? אנחנו יודעים זאת היטב, כי פעמים רבות בחיים, אמרנו לעצמנו שאם הייתה לנו הזדמנות לעזוב בעיה מסוימת, פשוט היינו עוזבים אותה. אבל אנחנו לא יכולים. אנחנו לא יכולים לעשות זאת כי המצפון שלנו לא נותן לנו, או שאנו חיים בשקר כה מוחלט עד שאנו פוגעים בעצמנו.

וזה בדיוק אותו דבר כשמשהו קורא לך, או תופס את תשומת הלב שלך. מדענים מרגישים זאת כל הזמן – הם נקראים קדימה באופן מוטרף על ידי תופעה מסוימת. ותופעה (phenomena), משמעה ביוונית להאיר, לזרוח. הם נקראים קדימה על ידי מה שמואר ובולט עבורם.

ואם כן, אנו זקוקים לקריאה זו ולמצפון שלנו כדי לתאר את הבעיה שלנו. ואנו עושים זאת ביחס למה שתופס אותנו ומעניין אותנו. ומה שמוזר עוד יותר הוא שיש לדבר הזה אוטונומיה, כפי שאנו יודעים. אנו לא יכולים להחליט במה אנחנו נתעניין! יש אוטונומיה של רוח הפועלת בתוכך, בעוד אתה מונע על ידי דברים שאינם נמצאים בשליטה המודעת או הרצונית שלך. הם קוראים לך, מכים בך. אתה לא שולט בזה. ומה זה אומר לעזאזל?

אז יש לך בעיה. אולי אתה מרותק ממשהו, או שאתה 'נעול על זה' מתוך כוח שמעבר לשליטתך, או שאתה הלום מזה, והתודעה שלך זועקת לך – אתה חייב לעשות משהו בנוגע לסרטן ילדים, למשל. כי מישהו חייב לעשות זאת! כי הסבל הוא לא טוב! וזוהי טענה מוסרית, לא טענה מדעית. כי מהזווית המדעית בלבד, התא הסרטני ראוי לחיות בדיוק כפי שאתה ראוי.

אך ברור שאתה מתחיל את החקירה שלך מטענות מוסריות א-פריוריות. ממגוון טענות מוסריות: הטענה כי ניתן להגיע לאמת אם תיגש לבעיה מהכיוון הראוי. הטענה כי האמת ניתנת להבנה (אתה חייב להאמין בזה אם אתה מדען). הטענה כי המרדף שלך אחר האמת הניתנת-להבנה תעשה את העולם למקום טוב יותר… זוהי הצהרת אמונה! האם אנו כה בטוחים שהטכנולוגיה שלנו הפכה את העולם למקום יותר טוב? זה אינו מובן מאליו.

וחשוב שנדע את זה, כי יהיו לנו הרבה בעיות בחיים. ובעיה שניגשים אליה בצורה כוללת, היא הזדמנות. וככל שהבעיה עמוקה יותר, כך היא תכאיב לנו יותר, ובה במידה טמונה בה יותר הזדמנות. שכן העובדה שהבעיה מטרידה אותך, משמעה שאתה האדם שיכול לרדוף אחר פתרונה. 

מדע ותפילה

העובדה שאתה הוא זה שיכול לפתור את הבעיה המטרידה אותך, מתבטאת בסיפור הקלאסי על הדרקון השומר על הזהב. ובתוך זה טמונה האמירה שהדרקונים הגדולים יותר שומרים על אוצר בעל ערך רב יותר. המשפחה שלי התמודדה בשנים האחרונות עם מוות במגוון צורות ובעוצמות גבוהות. וזה לא מוגזם לומר כי מכיוון שמשפחתי פנתה לבעיה זו 'על הברכיים', כפי שניתן לומר, הייתה לה משמעות חיובית בשקלול המלא.

               זהו הסוד לחיים שראוי לחיותם. לא יהיה חיסרון בבעיות חמורות שיגיעו אליך, ואם לא תוכל להפוך אותן להזדמנויות גדולות, תימחץ על ידן לאבק. ואתה עושה את זה לא רק על ידי אמונה, אלא גם באמצעות סוג של ענווה.

               יש לך בעיה כמדען. הדבר הבא שעליך להבין, הוא שאתה לא יודע את התשובה. והודאה זו אינה שונה, מבחינה סמנטית, מלגשת לבעיה 'על הברכיים'. יש לך בעיה, זוהי בעיה אמיתית, ולך יש חיסרון מסוים ביחס אליה. אתה חסר ולא מספיק. אתה חייב להודות בכך באופן עמוק. עליך להבין שברצונך לתקן את החסר הזה. עליך לשאול, לרדוף, לחפש. וכתוצאה מאותו מרדף עיקש, תוכל אולי לזכות בהתגלות.

               אנו המודרניים אומרים דברים כמו 'אני חשבתי על זה'. אך זה לא מדויק פסיכולוגית או רוחנית. כי אם אתה חשבת על זה, למה לא ידעת את זה כבר מקודם? זוהי שאלה גדולה – מאיפה תובנה זו הגיעה? איך זימנת אותה? באילו תנאים היא עלתה מולך? ולא תקבל תשובה אם לא תשאל את השאלה. ובחשבון אחרון, זוהי תפילה. זו הודאה בחיסרון, וניסיון להגיע אל המעבר, בשביל לזכות בהתגלות.

אך התפילות שלך יכולות להיות מעוותות. אולי אתה מכוון למקום הלא-נכון, ואז ההתגלות שתזכה לה לא תהיה בדיוק מאלוהים. ולכן עליך 'לבחון את הרוח', כדי לבחון את מקור התשובות שלך. ותהליך זה אינו שונה מחשיבה ביקורתית. אתה תשאל את עצמך שאלה, וזאת בתקווה שזו שאלה המנוסחת כראוי, כזו המכוונת-מעלה, ולא מכוונת לאפשרות לנצל את המצב לטובת עצמי ולרעת כולם, שזוהי כמובן לא תפילה לאלוהים. ואז תבדוק את עצמך באמצעות חשיבה ביקורתית מסוגים שונים, המבטאים את התהליך היצירתי. לכן איני רואה הבדל בין המעשה המדעי לתפילה, לפחות לא מבחינת יצירת ההיפותזות. כמו כן, זה הגיוני למדי לטעון שהמחשבה המודרנית שאנו מסוגלים לה, היא תוצר של תפילה, שללא ספק קדמה לה מבחינה היסטורית.

עכשיו, ישנה אמירה מפורסמת בברית החדשה – "בַּקְּשׁוּ וְיִנָּתֵן לָכֶם, חַפְּשׂוּ וְתִמְצָאוּ, דִּפְקוּ וְיִפָּתַח לָכֶם. כִּי כָּל הַמְּבַקֵּשׁ מְקַבֵּל, וְהַמְּחַפֵּשׂ מוֹצֵא, וְהַדּוֹפֵק יִפָּתַח לוֹ" (מתי, ז', 7-8). אך אמירה זו מוכלת בתוך אמירה נוספת, שניתן לתמצת אותה בביטוי 'היזהר במה שאתה מבקש'. וזה עניין רציני. אם תבקש את מה שהכי גבוה, תקבל את מה שהכי גבוה. ואם תבקש את מה שכי נמוך, תקבל את זה. וזה אינו מומלץ.

מה להעריך ומה לראות?

דבר נוסף שחשוב להבהיר, הוא המהות של סיפורים. אנו נמצאים במלחמת תרבות, וחלק מהסיבות למלחמה זו היא ההתנגשות בין שתי טענות לגבי המציאות עצמה. הרציונליסטים טוענים שהעולם מורכב מעובדות אובייקטיביות, ושאנחנו יכולים להיות מודרכים על ידן. ניתן למשל 'ללכת אחרי המדע', כפי שאומרים בימינו. מצד שני, ההתנגדות לטענה זו, שעלתה עוד בשנות ה-30 על ידי הפוסט-מודרניים, אומרת כי אנו חווים את העולם לא דרך עובדות פשוטות, אלא דרך סיפור. ומה שעלה, הוא שהמציאות תומכת בפוסט-מודרניים, ולאו דווקא במדענים.

כיום זו כבר לא רק דעה, אלא הבנה מבוססת שעלתה במספר רב של תחומים באופן עצמאי. כיום מדעני מוח רואים כל מילה כ'מיקרו-נראטיב', בעוד שמהנדסי הבינה המלאכותית למדו שהם יכולים לייצר אינטליגנציה רק אם הם מאמנים אותה במסגרת של היררכיות ערכיות. כך גם מהנדסי המחשב ראו שהם לא יכולים לייצר רובוטים מתפקדים רק על ידי מידול של העובדות, אלא שהם חייבים להכניס מבנה ערכי למערכת.

וכל זה קרה באותו זמן, כתוצאה של תהליך שהחל לפני 200 שנה. בימים ההם בסקוטלנד, הפילוסוף דיויד יום טען שלא ניתן להוציא 'ראוי' מ'מצוי' (you can't get an 'Ought' from an 'Is'). הטענה היא שלא משנה כמה עובדות נאסוף, לא נוכל להשתמש בעובדות אלו עצמן כמדריך חסר-טעות ביחס לשאלה 'לאן עלינו ללכת?'. דמיינו למשל שאתם טובעים באוקיינוס, ואתם מנסים להבין לאן לשחות. אין בנמצא מספר עובדות שיכול למפות את הטריטוריה הזו עבורכם. ומהי בדיוק הבעיה כאן? שיש לנו יותר מידי עובדות, אכן, מספר אינסופי שלהן. ואם נרצה לסדר אותן מבחינת חשיבות וערך, לא נהיה עוד במימד העובדות, אלא נעבור למימד הערכים והמשמעות. זה בדיוק מה שאנחנו עושים בכל פעם שאנחנו מביטים במשהו. האמפריציסטים טוענים שאנחנו פשוט מסתכלים על העולם, אך הוגי התפיסה אומרים שאנחנו לא יכולים להתבונן בעולם אלא באמצעות משקפיים של ערכים.

דוגמה נוספת: אם אתה נמצא בדייט למשל, אתה יכול להתבונן על מספר עצום של דברים. אתה יכול להסתכל על המלצרית למשל, שיופיה אולי עולה על חינה של בת-זוגתך. אך אם אתה מנומס ובעל הגיון בריא, אתה מתבונן בעובדות שקשורות בדייט שלך. אתה מתעדף את תפיסתך, כך שאתה לא מקשיב לשיחות בשולחן ליד, אלא למה שהדייט שלך אומרת. אתה מתרכז בה, ומדחיק את כל השאר. כלומר, אתה מציב אותה בפסגה של מבנה הערכים שלך, ואתה ממש מעלים כל דבר אחר מהמודעות שלך. כך עובד כל מבט שלך, כשאפילו לא ניתן למקד את המבט או את השמיעה ללא הכרעה ערכית זו, הקשורה הדוקות בפעולה. אנחנו לא רואים ואז פועלים, שכן לא ניתן לראות ללא פעולה כלשהי. אנחנו צריכים להכריע מה חשוב בכל מבט, אפילו מבחינה לא-מודעת. אנחנו חייבים לחיות בתוך היררכיה של ערכים, ואין דרך להתחמק מכך. ואנו יודעים זאת באופן עובדתי, שלא משתמע לשתי-פנים.

כעת, כשאתה יודע שאתה חי במבנה של ערכים, עולות שתי שאלות. איך ניתן לתאר את המבנה הזה, ומה ראוי להעריך? נתחיל מהשאלה הראשונה.

תיאור של מבנה ערכים הוא סיפור. זוהי הסיבה שאנו מתעניינים כל כך בסיפורים, כי אנחנו רוצים לדעת איך אנשים אחרים רואים את העולם. אנחנו רוצים שיעזרו לנו לדעת במה ראוי להתבונן.

והנה ראיה מדעית לכך: העיניים שלך התפתחו כך שאנשים אחרים יוכלו לראות בקלות לאן אנחנו מסתכלים. זוהי הסיבה שיש לנו לבן בעיניים. אנחנו מסתכלים בעיניים של אחרים כדי לדעת לאן הם מכוונים את עיניהם, ובכך, לדעת למה הם מכוונים ומה הם רוצים. בהמשך לכך, נוכל להשתמש בגוף שלנו כדי לחקות את תגובותיהם מבחינה רגשית, וכך להבין אותם. זוהי הסיבה שאנו גם הולכים לסרטים. אנחנו משלמים כדי לראות סרטי אימה אפילו, וזאת כדי לדעת איך אדם מתמודד עם אירוע מפחיד, כיצד הוא מגיב, ואיך הוא מרגיש, כדי שנוכל ללמוד את הרגשות הללו ולכוון את חיינו בהתאם, מבלי לחוות את הכאב הכרוך בכך בעצמנו.

אנחנו רואים את הגיבור של הסרט, ואנו מנסים להסיק מה הוא עושה, לאן הוא חותר, מה הוא מנסה להשיג. וברגע שאנחנו מבינים את הכוונות שלו, אנחנו מתחילים להרגיש רגשות. וזאת מכיוון שאנו משתמשים בגוף שלנו כמרחב חישובי, היכול לחקות את המצבים בהם נמצא הגיבור. לאחר שעשינו זאת, אנחנו יכולים אפילו לפצל את עצמנו למספר אנשים, למספר שחקנים, ואז לחוותם את כל הרגשות הללו, את כל הסיפורים הללו, כולל של האנטי-גיבורים. אנו צופים בג'וקר למשל, כדי ללמוד איך לא לשרוף את עולמנו כליל. ואנו צופים בגיבור כדי לחקות את התגובות הרגשיות של הגבורה כשלעצמה. אנחנו נהנים מזה בדיוק מכיוון שאנו אחוזים על ידי אינסטיקנט מהותי שמפעיל אותנו.

הסיפורים הטובים ביותר

חלק מהסיבה שאנו בונים מחשבים מתקדמים יותר ויותר, היא שנוכל לבנות סימולציות רגשיות אמיתיות יותר ויותר. התשוקה שלנו לבנות מכונות מורכבות כאלו נובעת מהרצון לשחק משחקים ראליסטים יותר, משחקים סיפוריים אמיתיים יותר. זה חשוב לנו. וכאן עולה שאלה – היא השאלה השנייה ששאלנו – מה ראוי להעריך, או איך עלינו להבין את הספרות והבדיון?

רציונליסט יגיד שספרות היא ההפך מעובדה. אך זוהי תשובה טיפשית. שכן אנחנו מזהים רמות שונות של איכות בספרות. לפעמים נרצה לצפות בסרט טיפשי, שיטחי ובנאלי, כזה שלא דורש מאמץ או מחויבות, ואולי זה אפילו מביך אותנו לצפות בו. אך היה לנו יום קשה, ואנחנו רוצים סרט שלא יזיז אותנו יותר מידי, לא ישפיע או ירגש אותנו, אלא פשוט יבדר אותנו. אך לפעמים נראה גם סרט שיפעיל אותנו בעמקי נשמתנו, שיגרום לנו לבכות, ואולי אפילו ישנה את חיינו. ספרות ובדיון יכולים לעשות זאת! שכן יש רמות עומק בכל יצירה בדיונית, וזה מראה לנו שספרות מסוימת היא יותר 'אמיתית' מסיפורים אחרים.

               אני כאמור מעריץ של דוסטוייבסקי, ואני גם אוהב להיות פסיכולוג קליני. כי הסיפורים שאנשים מספרים הם כל כך מעניינים, עד שהאמת שלהם נשמעת כמו סיפור של דוסטוייבסקי, סיפור כל כך עמוק עד שאתה רוצה לברוח בצרחות. לצערנו, בני זוג רבים נופלים לשטחיות מרגיעה, במקום לגעת באמת המטלטלת שקרובה אליהם.

אז הנה תאוריה לגביה ספרות – אנחנו חייבים לראות את העולם דרך היררכיה של ערכים. והתיאור של מערכת זו היא סיפור. אנו רואים את העולם דרך העיניים של מישהו אחר, בעוד אנו מנסים להבין את מבטו, את רצונו, את רגשותיו ואת כוונתו. ואז יש לנו סדרה של סיפורים, כשחלקם יותר מושכים וטובים מאחרים. לבסוף, אנחנו מקבצים את כל הסיפורים הטובים ביותר, ואז יוצרים מהם סיפורי-על, כלומר – סיפורים שהם העמוקים ביותר, המייצגים באופן הנאמן ביותר את המציאות. זוהי מיתולוגיה – צורה של אמת המתעלה על המילולי בלבד.

וניתן לחשוב ששום הפשטה לא יותר אמיתית מעובדות קונקרטיות. אך מה למשל עם מספרים (numbers)? מה יותר אמיתי, העובדות הפשוטות, או המספרים המייצגים אותם? כמה עוצמתי אתה אם אתה שולט במספרים? שכן כל העולם המדעי-טכנולוגי שלנו מתבסס על שליטה מופשטת זו. וזאת מכיוון שהפשטות הן אמיתיות למדי, מהותיות למדי. וספרות עמוקה היא ההפשטה האולטימטיבית של ערכים. היא מהותית, כי אנו רואים את העולם דרך מבנים של ערכים.

הפוסט-מודרניים הבינו זאת כבר בשנות השבעים. ראשית כי הם היו מבקרי ספרות. ואפשר לחשוב שזה תפקיד שולי, אך אם אנו חיים בתוך סיפור, אין דבר חשוב יותר ממבקרי ספרות, ובייחוד מאלו המפרקים את הסיפור שהתרבות שלנו בנויה עליו. אך על אף שהטענה המרכזית של הפוסט-מודרניים הייתה נכונה, כלומר שאנו רואים את העולם דרך סיפורים, הם טעו בהמשך הדרך. וזאת מכיוון שהם היו אחוזים על ידי רוח הגאווה הלוציפרית. הם 'רתמו את העגלה לפני הסוסים', מכיוון שהם היו מרקסיסטים, ולכן הבינו את הסיפור העולמי כסיפור של מאבקי כוח בלבד.

יש משהו בסיפור הזה כמובן. כולנו מתפתים לעיתים על ידי כוח, בעוד שישנם אלו שלא מסוגלים להשתמש בכוח. הללו טוענים שהם טובים, אבל בפועל הם רק חסרי-אונים. שכן אדם יכול להיחשב כטוב רק אם הוא מסוגל לעשות רע, ובוחר בפועל אחרת, ולא אם אינו מסוגל לעשות כלום, ואז טוען שהוא טוב מטבעו. זאת הייתה ההבחנה שניטשה טבע עוד בסוף המאה ה-19, כשביקר את המוסריות הנפוצה וראה בה ביטוי של פחדנות. אך בכל מקרה, אותם פוסט-מודרניים מרקסיסטים ראו כאמור את המציאות כולה – את המדינה, המשפחה, הדת ועוד – רק כצורות שונות של מאבקי כוח, ולפיכך חילקו את העולם לבעלי כוח ולחלשים, למדכאים ולמדוכאים.

ונכון שבני אדם הם גם אכזריים, כפי שמראים המשטרים המוטרפים שצמחו במאה ה-20. משטרים פסיכופתיים, שביטאו מעשים של אנשים פסיכופתיים. אך פסיכופתיים מהווים ברגיל כ-3 אחוז מהאוכלוסייה. וניתן לשאול – אם כל המציאות בנויה רק על משחקי כוח אכזריים שכאלה, איך זה שאנשים המשתמשים בכוח בלבד הם לא הרוב? לא השליטים המוחלטים של כל מבנה חברתי? הם לא הרוב השולט, כי פסיכופתיה היא אסטרטגיה כושלת למדי. פסיכופתיים רבים מסיימים את חייהם בכלא. הם לא יכולים לשתף פעולה לאורך זמן, שכן אם אדם כזה השיג מה שרצה מחברו באופן מהיר, ואז זנח אותו מיד בחוסר אכפתיות, אותו חבר לא יתקשר איתו פעם נוספת. ולכן פסיכופתיים תמיד נעים ונדים בעולם, מחפשים קשרים חדשים לניצות. אפילו קופים פסיכופתיים לא מסתדרים בטבע, מה שמראה כי הרעיון על פיו המוטיבציה העיקרית של בני אדם היא כוח, הוא אחד הרעיונות הציניים והאגואיסטים ביותר בעולם.

אבל הסיפור הזה מושך אותנו בכל זאת, כי כאשר ארגון חברתי כושל, הוא תמיד מדרדר בכיוון של כוח, וזה מעורר תהיות. כשזוג נשוי לא מסתדר, ולא יכול לשתף פעולה או לתקשר כראוי, בני הזוג נשארים רק עם מערכת יחסים של רודן ועבד. הם אולי מתחלפים בתפקידים אלו לעיתים, אבל בכל מקרה, רק עם ניוון היחסים הבריאים במוסד כלשהו, עולים יחסים המושתתים על כוח. לכן הטענה כי כך הם הדברים היא טענה מכשילה במיוחד.

הגורל האנושי

אותם האנשים המאמינים בסיפור של הכוח, שואלים בנקודה זו – אם העולם לא מושתת על כוח, אז על מה כן? על מה ראוי שיהיה מושתת? וזה בדיוק מה שספרות המקרא חוקרת. זוהי ספרייה של חוקים וסיפורים, או גוף סיפורי בעל רוח מחייה. וחשוב לראות זאת כך, שכן כל סיפור מכיל בתוכו רוח מחייה. זהו מוסר ההשכל של הסיפור, הגרעין שהסיפור מאורגן סביבו, או הזרע שממנו הוא צומח. זהו גם הזרע שנטמן בך כשאתה שומע או מספר סיפור.

ובמשך אלפי שנים, אבותינו אספו סיפורים שנצרבו בזיכרונם, סיפורים המכוונים כולם לענות על אותה שאלה – עבור מה ראוי להקריב? הטרמינולוגיה המקראית הזו אולי קשה לאוזנינו המודרניות. אנו ישר חושבים על מזבחות וקורבנות, או על אלים הנהנים מבשר חרוך. אך אנו כושלים לחקור שאלה זו לעומק – לאיזו מטרות ראוי להקריב דבר מה?

כולנו נאבקים עם השאלה הזו במשך חיינו. שכן אין הבדל ממשי בין הקרבה ובין עבודה (כפי שפולחן ועבודה הן מילים נרדפות במקרא). זהו אותו דבר – שכן מהי עבודה אם לא ההקרבה של הווה עבור העתיד. אם אתה עושה משהו לכיף, אתה לא עובד, אלא משחק. אך כשאתה עובד, אתה עושה עסקה עם העתיד, או עם רוח העתיד, והיא – אני אוותר על משהו שאני מעריך ורוצה עכשיו, על בסיס ההבנה שזה יחזור אלי פי כמה מונים בעתיד.

כך הוא הדבר בסיפור גן עדן, שאדם וחווה גורשו ממנו. אלוהים מודיע להם שבעולם הנפול, הם יצטרכו לעמול כדי להשיג לחם או ללדת ילדים. שכן עבודה היא הגורל האנושי. ולמה זאת? אולי כי שלא כמו כל החיות, אנחנו מודעים לעתיד. אנחנו מבינים שאנו נמתחים בזמן, שעלינו לחסוך לעת זקנה, שאנו קשורים במי שנהיה בעתיד. יש לנו פרספקטיבה על-זמנית על החיים והעולם, ועלינו לשאת ולתת ביחס למה שמהנה אותנו כאן ועכשיו, כמו גם לאופן הארגון העתידי שלנו. עלינו לעשות עסקה עם האני העתידי שלנו, כמו גם עם האני העתידי של כל מי שסביבנו, ולאזן זאת ברגע הזה, באמצעות עבודה.

איזה סוג של עבודה? זהו הסיפור של קין והבל: איזו הקרבה הכי מרצה את אלוהים? הקורבן של הבל מתקבל, וחייו מתנהלים כשורה. הקורבן של קין נדחה, והוא הופך למלא טינה, מרירות, יהירות ואף רצחניות. נשמע מוכר? שתי דרכים אלו של הסתגלות, שתי דרכים של הערכה סיפורית, מוצגות לנו בראשית הספרות המקראית, בכעשרים הפסוקים הכי דחוסי-משמעות בהיסטוריה.

הסיפור של קין והבל הוא בלתי-ניתן למיצוי. הוא מבסס את הדפוס של האחים העוינים, של המאבק בין באטמן לגו'קר, בין סופרמן ללקס לותר, בין ההוביט לסאורון, או בין הארי פוטר לוולדרמורט. זהו הקרב הנצחי בין הטוב לרע, וזהו הסיפור הבסיסי ביותר שיש לנו. זהו המטא-סיפור הצרוב בדמיון ובזיכרון שלנו. זהו הסיפור שלנו, בין אם אנחנו יודעים את זה או לא. ולא משנה איפה אנחנו נמצאים בו, או היכן אנחנו עומדים, או באיזו עמדה אנחנו נוקטים – אנחנו עדיין בסיפור הזה, נאבקים עם אלוהים.