מהי תכלית היהודים? לשאול שאלה כזו משמעו להניח שלושה דברים. ראשית, שלקבוצות שונות יש אופי שונה, או רוח קבוצתית שונה, אותה ניתן לזהות. שנית, שלרוחות הקבוצתיות הללו יש תפקיד, מטרה, טֶלוֹס או מצב אידיאלי אליו הן שואפות; שהן עושות משהו ושיש להן סיבה. ושלישית, ש'תכלית היהודים', כשאיפה של קבוצה רוחנית, אכן ראויה לבירור כזה. שהניסיון להבין אותה הוא מאמץ ראוי.

לשאול 'מהי התכלית ליהודים', במילים אחרות, זה להניח שלקבוצה הספציפית הזו עשויה להיות אחריות רוחנית ייחודית, או תפקיד הכרחי בעולם; וכי היהודים, כקבוצה רוחנית, אכן ראויים לתשומת לב מיוחדת.

ההנחה הראשונה נלקחת כאן כמובנת מאליה. קבוצות חברתיות, על אף שהן מורכבות מיחידים רבים ושונים, עדיין יוצרות 'רוח עם', ועדיין מחזיקות ב'דרך הוויה' מובהקת; דרך שבאה לידי ביטוי בעיקר בשפה, בתרבות ובהתנהגות, המופיעות מעבר לתכונות האדם הפרטי.

את ההנחה השנייה, אודות תכליתן של קבוצות, אין הכל מקבלים בקלות-ראש. אך אפשר להשתמש אף בהגיון האבולוציה כדי להדגימה. כפי שאנו מבינים שהמערכת האקולוגית היא רשת סבוכה של חיים, בה כל מיני הצמחים והחיות תלויים אחד בשני, כשלכל אחד יש את התפקיד הייחודי והחיוני שלו, כך גם למין האנושי יש מקום ההכרחי בעולם. ובדיוק כמו שציפורים או עצים שונים, על תכונותיהם המובהקות, תורמים באופן ייחודי לחיוניות המערכת האקולוגית, סביר להניח שגם לקבוצות אנושיות שונות, על השפה, התרבות וההתנהגות שלהן, יש תפקיד במערכת. שקבוצות של אנשים עושות משהו, ושהן עושות את זה לתכלית כלשהי.

ההנחה השלישית – שצריך לתת תשומת לב ל'תכלית היהודים' – עשויה להיות קשה ביותר לקבלה. אפילו העובדה שכמעט כל דמות חשובה בהיסטוריה של המערב, מפילון דרך אקווינס ועד היטלר, ניסתה לתת את הדעת על כך, עדיין לא מקלה על האתגר. וכי למה צריך להמשיך להתמקד בקבוצה הספציפית הזו? האם התמקדות זו אינה גזענית או אתנוצנטרית מטבעה? ומצד שני, האם בירור כזה אינו מקור פוטנציאלי לפגיעה עצומה?

אבל כפי שניתן לראות בבירור, החידה העתיקה הזו עדיין מעמתת אותנו עם כל הרעילות וההבטחה שלה. היהודים לא יכולים לעזור לעצמם, והעולם לא יכול לעזור ליהודים. הפשר שלהם, הלוגוס שלהם, נוכח כמו שהוא מוסתר. קיומם מתמיד כפי שהוא מאוים. שאיפותיהם סוחפות את העולם כפי שהן אובססיביות לעצמן. הכאבים שלהם הם הכאבים שלנו, ומטרותינו הנצחיות מתבטאות במילים הפועמות שלהם.

ניתן לראות הנחת יסוד זו גם בפריזמה הבהירה יותר של גוף האדם. נוכל לשאול למשל 'מהי הסיבה לכבד?' וכאן הרבה יותר נוח לנו לומר שלאיברים שונים יש תכונות שונות; שיש להם פונקציה מסוימת או מצב אידיאלי אליו הם שואפים, וכי הבנת המטרה שלהם – הלוגוס והטלוס שלהם – חשובה.

אם נשאר בגבולות המטאפורה הזו, נוכל לשאול – מה יכול להיות תפקידו של האיבר הרוחני הנקרא 'יהדות' בגוף הקולקטיבי של האנושות?

המיסטיקן והפילוסוף היהודי מניטו (הרב יהודא ליאון אשכנזי) אמר שהעם היהודי הוא זה שקיבל על עצמו את החוקים והדרכים שיכולים להביא את הגשמת תכנית הבריאה. מימי אברהם ועד היום, מהות היהדות הייתה סירוב להיכנע לסדר הדברים הטבעי, והחלטה לקחת אחריות על ההיסטוריה האנושית. בני ישראל אינם משתתפים בהתנגשויות בין ציוויליזציות (גם אם יהודים בודדים פועלים אחרת), למרות שהם בדרך כלל סובלים הכי הרבה מהשלכותיהן הרצחניות. העם הקדום הזה מתערבב עם אומות אחרות ומאמץ את דרכיהן, מבלי לוותר על גורלו שלו. בכל מקום בו הם נמצאים, יהודים נאחזים בזהותם הייחודית, תוך שהם עדיין אוספים את הזהויות המקומיות ולובשים אותן כשלהן. הם בו-זמנית בני אברהם כפי שהם בני צרפת, מרוקו או רוסיה. וכשהם מוצאים את עצמם בפריז, או מתאספים בירושלים, הם מאחדים את כל בני האדם, ולמעשה את האנושות עצמה, בדרכו של אברהם.

למה אפוא יש תפקיד דומה בגוף האדם? אנלוגיה טובה יכולה להיות הלב, או טוב יותר, הדופק, המבטא את פעילות הלב ומלווה את מחזור הדם בגוף. שכן הלב הוא איבר 'שומר חוק', הפועם ללא הפוגה לאורך ההיסטוריה האישית שלנו, כשבכוחו לקדם את ההתפתחות וההגשמה שלנו. הוא אינו אחראי על פונקציה מסוימת או על משימה כלשהי, וגם לא 'בוחר צד' של איבר זה או אחר, אלא מעניק חיים וחיוניות למערכת כולה. הוא אוסף ומפיץ מידע לכל אורך הגוף, וזאת תוך הקפדה על העקרונות המנחים הפנימיים שלו.

מנקודת המבט של הדופק, כאשר הדם יוצא מהלב, הוא נמצא ב'גלות', בעודו מקבל את זהותם של כל האיברים והתאים אותם הוא מחייה. וכשהוא שב, יחד עם מידע על צרכי הגוף, הוא 'גואל' אותו, וכך מאחד את המערכת בתפקוד ראוי ומכוון-מטרה. הלב הפועם, במילים אחרות, זוכר את סיפורו של הגוף, תוך שהוא עוזר לו להגשים את ייעודו העתידי. הוא מחזיק את הלוגוס והטלוס של המערכת.

מיותר לציין שהלב אינו עדיף על המוח, או חשוב יותר מהריאות, למשל. איברים רבים הם חיוניים ובלתי ניתנים להחלפה, ולכולם תפקיד בפעילות התקינה של חיינו. אולם כשהלב 'שוכח מי הוא' או מה עליו לעשות, הגוף בהכרח כושל. כשאיבר לא מקבל מהדם את מה שהוא צריך, הוא שופך דם. וכשהדם לא עוזר לתקשר בין האיברים, ובכך משכין שלום בגוף, יש סטגנציה, סתימה ונמק. כשאין דופק, יש מוות.

אבל כשהלב מתפקד היטב, הוא נותן כפי שהוא מקבל. הוא מחזיק את הניצוץ החיוני של הגוף. הוא מטפח את החיים בכל, על ידי שמירה על דרכו העקרונית. הוא בשירות – גם של איבריו הרבים והשונים, וגם של האינטליגנציה השלטת של המכלול. הוא תמיד משתוקק למצב אידיאלי, ויש לו את הכוח, כמו גם את האחריות, להגשים אותו. ובשביל זה, אולי, נועדו היהודים. הם הדופק של האנושות. שומרי הפעימה הנצחית של הגלות והגאולה.

כמו הלב, כשהיהודים מכווצים ומותקפים, זהו לא יותר ולא פחות מסימן וודאי שגוף-העולם נמצא במשבר. שפעימת האדמה, האדם או ההיסטוריה נמצאת במגננה, בלחימה, בחולי, בבעתה. בקפיצת מדרגה. שיש מחסום בדם-העולם, ואיבר-עם כלשהו לא מתפקד כראוי. ולכן עולה שעת חירום, ודרישה לזרם חיים בספיקה. כי העולם בסף הסיבולת, והנה הרף העליון, שאחריו כיבוי המאורות.

ומחזיקי האמונה, המה אמני וויסות הלב. הכוספים ומרגילים ומתקינים עצמם לשוב תמיד מבעתת הריגשה וחדוות הריגוש. לשוב לאמצע, ליושרה, לפעימה, להליכה הישרה עם האל, באמצע ממש. לנוע ללא מצרים.