לקראת העתיד לבוא

מגזין ארץ הצבי | הפסיפסים המפוארים של פאפוס

העולם של ימינו גדוש במושגים והגדרות, עולם בו אנשי רוח עסוקים תדיר ביצירת תאוריות מדויקות יותר, בפיתוח מומחיות ספציפית יותר, ובאחזקה של הבחנות רבות יותר. אך בעולם העתיק, כל אפיקי הרוח היו שלובים זה בזה, ופילוסופיה, פסיכולוגיה, מדע, אסטרולוגיה, רפואה, שירה וכישוף נתפסו כולם כתנועה אנושית-אלוהית אחת.

אכן, אנשי הרוח של העת העתיקה לא עסקו רק בהתבוננות פנימית ברעיונות מופשטים, אלא תמיד גם בהתבוננות מעשית במציאות הפיזית שהקיפה אותם. החוק הרוחני הכללי, כפי שנוסח בקורפוס ההרמטי, היה as above so below – כלמעלה, כן למטה. הכוכבים והנפש, השמיימי והארצי, החוץ והפנים – הכל קשור אחד בשני, והכל מבטא דפוסים דומים שניתן להבינם. לכן בני המאיה, למשל, נהגו לבנות 'ברכות התבוננות' (reflection ponds) לצד הפירמידות שלהם, וזאת לא רק כדי ליצור מקום יפה להרהר בו, אלא גם כדי שיוכלו להתבונן בשמי הלילה המשתקפים בברכות, וכך לכלכל את צעדיהם בהתאם.

גם ביוון העתיקה, כמובן, עסקו מיטב ההוגים בפילוסופיה הטבעית של הקיום – בדפוסים הנמצאים בנשמת האדם כמו גם בנשמת העולם. בדיאלוג טימיאוס, למשל, מתאר אפלטון את מה שכונה ברבות הימים 'השנה האפלטונית' או השנה הגדולה. השנה האפלטונית היא שם מסורתי לתקופה האסטרונומית שבה כל כוכבי הלכת והכוכבים הקבועים משלימים מחזור ביחס לציר כדור הארץ, מחזור האורך בערך 26,000 שנה. את השנה האפלטונית ניתן לחלק לשנים עשר 'חודשים', או 'עידנים' (aions) בני 2300 שנה בקירוב, ועל פי המסורות המיסטיות העתיקות, לכל חודש כזה משויך מזל מגלגל המזלות. חודש אפלטוני, לפיכך, מציין תקופה הנשלטת או מסומלת על ידי מזל כלשהו, ובעקבות זאת היא מתכתבת עם התפתחות מסוימת בסיפור הקוסמי – עם תנועת הזמן, התודעה והיקום.

בדברנו על עידנים אסטרולוגיים ויחסם לנפש האדם, אין זאת כדי לומר שקבוצת כוכבים והסמל האסטרולוגי שלהן 'יוצרים' את המאורעות האנושיים והעולמיים. הרעיון הוא רק שלאורך אלפי שנים של מבט בשמיים (וללא אור מלאכותי), אבותינו החלו לשים לב למחזוריות ולדפוסים בטבע. דפוסים אלו קושרו באופן אינטואיטיבי עם תוכן נפשי ארכיטיפי, כמו גם עם הפעילות הפיזית והביולוגית שנעה במחזוריות משלה; וכך זמנים מסוימים בשנה, ואף בהיסטוריה, קושרו לתכונות, היבטים ומאפיינים רבים אחרים.

דוגמה טובה לכך היא ההשפעה הברורה שיש לתנועת הירח על מצב הרוח האישי והתרבותי. במשך מיליוני השנים שקדמו לעידן הטכנולוגי שלנו, הלילות היא חשוכים לחלוטין, למעט זמנים של ירח מלא. רק בלילות ספורים אלו יכלו אנשים לצאת החוצה בלילה, לפגוש את האפלה המאיימת ואת תכני התת-מודע, ואז לחגוג, ליצור או לאבד עצמם לדעת. לכן אין זה מפתיע שהמילה lunatic (משוגע) מגיעה מהמילה הלטינית luna – ירח, והמילה disaster (אסון), אומרת באופן מילולי שהכוכבים פשוט לא במקום – dis-astro.  מעבר עידנים, לפיכך, דומה למעבר של ימים או של עונות: כפי שניתן לשער באופן כללי כיצד ישתנה מצב רוחנו עם רדת החשכה, עם התמלאות או התרוקנות הירח, או עם בואו של החורף, כך ניתן לשער את השפעות התנועה המחזורית של כדור הארץ ביחס לשמיים. זוהי תנועתה של השנה הגדולה.

כאן חשוב לציין שמסורות רבות תיארכו את חלופת העידנים לפי חישובים שונים, ולמרות כל ההכרזות שניתנו לאורך ההיסטוריה ואף בימינו, לא ניתן להצביע בדיוק על תאריך תחילתו של עידן. השנים שאני מציין כאן תואמות לשיטתו של הפסיכולוג קרל יונג, וכמובן שחלופת העידנים היא תהליך איטי ומתמשך, היכול – כמו חלופת העונות – להיפרש על פני זמן רב.

עידן השור, למשל, התחיל בערך ב-4300 לפנה"ס. עידן זה מציין את היווצרות הבסיס החומרי של חיינו – בעלות, חקלאות, יצירת ערים, קבוצות ועמים. בעידן זה בעלי השדות הראשונים החלו להתפלל למים ושמש, ונפוצה עבודה של אלוהי הבקר (שור). המילה 'בקר' באנגלית –cattle  – נובעת מאותו שורש של המילה קפיטליזם: capute, ומובנה המקורי הוא 'ראש'. כך ניתן לראות שעידן זה נוגע בעיקר באחזקה, רכוש וקניין, במספר 'ראשי הבקר' שיש לך. גם בעברית ניתן למצוא את המילה 'מקנה' (של בקר), הנובעת מאותו השורש של קניין וקנייה. וכך גם בשוק המניות – 'הסטוק מרקט' – בו המילה סטוק מציינת מלאי, משק, קרן ומקנה, והלוגו שלה הוא השור המפורסם של וול סטריט. זהו אפוא עידן ראשוני של שליטה בחומר, של אדמה, טכניקה, אסטרטגיה ופוליטיקה, וזאת דרך יצירה של קהילה מאוחדת וחלוקת רכוש ומעמד. זהו עידן של יופי ארצי וחומרי, של כיבושים ואימפריות.

החודש האפלטוני העוקב מציין את תחילתו של עידן טלה – בערך בשנת 2150 לפנה"ס. בעידן זה מופיעים בכל העולם מיתוסים של הורגי שוורים, היינו מיתוסים העוסקים ב'הרג' של העידן הקודם – הרקולס הנלחם בפר, משה המנפץ את עגל הזהב, גלגמש הנאבק בפר השמיים, מיתרס שהורג את השור הקוסמי ועוד. בעידן זה מופיעים מאפיינים של מנהיגות, חלוציות, אש, אנרגטיות, יוזמה ועימותים. מול הטלה בגלגל המזלות נמצא מזל מאזניים, ולכן אנו רואים גם השפעה של קבוצת כוכבים זו – היינו יצירה של חוק ואמנות. בעידן זה מתפתח אפוא אידיאל של איזון חברתי רציונלי ומופשט, של פיתוח האינטלקט האידאי וכינון החברה לאורו. אנחנו רואים זאת באופנישדות בהודו, בפילוסופיה הסינית ובתרבות היוונית. בין 600 ל-400 לפנה"ס, הכוכבים אלפה אריאס ובטא אריאס מקבוצת טלה זורחים באופן מובהק, ובהתאם לכך, בשיא העידן מופיעים הסדרים והנהגות חדשות בעולם – חוקי חמורבי (שמכונה גם the ram, הטלה), שניים-עשר הלוחות ברומא, עשרת הדיברות, הדרך המתומנת של הבודהה, הדאו של לאו דזה, מאמרות קונפוציוס, בניית בית המקדש השני והאימפריה המאחדת של אלכסנדר מוקדון. כל ההתפתחויות הללו מקורן ברעיונות פילוסופיים מופשטים שנבעו – כפי שסיפרו לנו הוגיהם – מהאנימה, השכינה, או סופיה, כלומר מהחוכמה הקוסמית או נשמת העולם. בתקופה זו מתחיל להיווצר גם האגו כמבנה נפשי מובחן, ואנו רואים את ניצני האינדיבידואליזם.

העידן הבא בתור הוא עידן הדגים, שהחל בערך ב-7 לפנה"ס, ועל פי יונג, אמור להסתיים איפשהו בין 2000-2200 לספירה. כאן אנו רואים את הופעתו של ישו כבן האלוהים, שסמלו המקורי היה כמובן דגים. עידן זה מציין בעיקר הפכים, כיוונים שונים ומשיכות מנוגדות, כמו שני הדגים ההפוכים בסמל המזל. זוהי תקופה הקשורה להפרדה מטאפורית בין ים ליבשה, או להבחנה ממשית בין המודע ללא-מודע. בהיסטוריה מתגלה ה'קרע הנוצרי', היינו הקרע בנפש, הנדרשת להבחין בחומרה בין נפש לחומר, ולהעלות את הרוח מעלה בעודה נפרדת ומתעלמת מהבשר. זהו עידן של רגש עז, והרי והנצרות היא דת העוסקת לא בחוק החיצוני, אלא בעיקר בהרגשה המצפונית הפנימית. ואכן, גם בנצרות, גם בגנוסטיקה וגם בפאגניזם שעדיין קיים באותה תקופה, אנו שומעים על הפעילות של כוחות מובחנים ומנוגדים: 'אלוהים' ו'שטן', אור וחושך, מושיע חצי אלוהי וחצי אנושי. אנו חוזים בעליית האינדיבידואליזם החומרי לצד פיתוח הנפש, ולכן האידיאל המובחן שעולה בעידן זה הוא אידיאל 'הקרבת האגו', כלומר השאיפה להתגברות עצמית ושוויון נפש מול החומר, וזאת עבור הנפש והרוח.

כעת, אנו מגיעים לעידן הנוכחי, עידן הדלי, שעל פי יונג כזכור מתחיל להתממש בין השנים 2000 ל-2200 לספירה (ויונג אכן היה האיש שהחדיר לתרבות הפופולרית את רעיון 'עידן הדלי' שאנו עומדים בפתחו). הסמל של עידן זה הוא 'מביא המים' האוחז בשני דליים, או בכלי או כוס מיוחדת. וכאן יש לזכור שמעבר של עידן, באופן הנרחב ביותר, משמעו יצירה של תמונת אלוהים חדשה, יצירה של סיפור מארגן וערך עליון חדשים. וזה ככל הנראה גם מה שעתיד לקרות גם כאן: מטאמורפוזה נוספת של האלוהי, ולכן גם של האנושי. As above so below.  

מביא המים, על פי תרבויות הים התיכון, הוא מביא המודעות מתוך האוקיינוס של התת-מודע. בתמונת המזל מופיע אדם בוגר (אחד מתוך 2 מזלות כאלה בלבד), ולכן מדובר כאן על האדם כאדם, היינו על האנושות כולה. זוהי תמונה פסיכולוגית של שלמות אנושית, תמונה בה האדם מתחיל להפוך ל'אנושות'. ההזדהות הישנה עם האגו בעידן הקודם, הובילה לתמונה של אלוהים העומד בחוץ, נשגב, בלתי מושג. אך עידן הדלי, על פי מסורות מיסטיות רבות, מביא עמו את ההזדמנות לקיים את האלוהים בתוכנו. זוהי התמונה של 'מביא המים', או 'מביא האור' של המודעות, אל עבר אחדות עם המים הלא-מודעים.

על פי יונג, זהו עידן של אחדות ניגודים שבא לאחר עידן הדגים, עידן הזרמים ההפוכים. אחת הדמויות המיתולוגיות המייצגות את הדלי/מביא המים הוא גנימדס במיתולוגיה היוונית. הוא קשור לעליית מי הנילוס (בייצוג של האל המצרי האפי), להבאת הנקטר לאלים, ובאופן כללי – הוא מסמל את הטרנספורמציה של האדם לאל. במחזה של אוריפידס 'הקיקלופ' מסופר על פוליפמוס הקיקלופ אשר שתה לשוכרה, לאחר שאודיסאוס שיכר אותו כדי להינצל ממאורתו. ברגעי השיכרות של הקיקלופ, הוא אומר: "אלות החן האלה מתחילות איתי… די! לא אשק לכן, עם גנימדס זה אשכב, כי הוא הכי יפה, ובסך הכל אני אוהב זכרים יותר מנקבות". סיפור זה מהדהד גם את סיפורו של נח התנ"כי (והרי גם נח יוצא מהים, עם התיבה, ועולה ליבשה חדשה בדומה למביא המים). נח השתכר במערה, ואז בניו, שניסו לעזור לו, ראו בטעות את ערוותו, ונענשו על כך באופן תמוה. מיתוסים אלו, כך נראה, מציגים סיפור ארכיטיפי שמופיע בצורות רבות – סיפורה של מודעות חדשה הכרוכה בהכרה מוסרית חדשה. ועל פי יונג, זוהי כאמור דרישה לאחדות של ניגודים, להכרה של הטוב לצד הרע, של המוסרי לצד הטמא, של הברור לצד הלא-ברור. במילים אחרות, עידן הדלי מציין את עליית מי המודעות כטרנספורמציה, כהתפתחות מבני אדם חד-צדדיים, לאלים המסוגלים להכיל ניגודים.

התפתחות זו היא בעלת משמעות אדירה. כפי שבמהלך העידן הקודם ולקראת סופו, האל הגשמי הפך מופשט יותר, לא אישי, ארכיטיפי, כלומר הפך מאל פיזי לאיכות של 'אלוהות', כעת תמונת האדם עצמה משתנה באותו אופן. האדם הופך לאט לאט לאיכות, לאלמנט ארכיטיפי, ולבעל מימד כללי של 'אנושות'. הטרנספורמציה מאדם לאנושות היא בעלת פוטנציאל עצום, כמובן, אך גם טומנת בחובה סכנות רבות. מצד אחד מתגלה כעת אפשרות לראות את עצמנו כבעלי תודעה כוללת אחת, כבני אדם הלוקחים חלק ב'אנושות' העומדת מעל ומעבר לאינדיבידואלים היוצרים אותה (בדומה לתפיסה האקולוגית של יער כאורגניזם אחד שלם). זוהי תפיסה המייתרת מלחמות, חוסר-שיוויון ומעמדות, שכן כעת כולנו לוקחים חלק באורגניזם אחד שביתו הוא גאיה, כדור הארץ. אך מצד שני, הסכנה והמלכודת שלנו בעידן זה היא הצד השלילי של ההפיכה ל'אנושות': איבוד של האדם עצמו, דה-פרסונליזציה, הפיכה למספרים, לסטטיסטיקות ולמכונות. זו הסכנה שנהפוך לכל כך אובייקטיבים עד שנאבד תחושה פנימית ורגישות אנושית – סכנה של מוות קולקטיבי, מלחמה עצומה והשמדה.

אכן, צלם אלוהים נמצא בכולנו. אך אסור לנו לשכוח את האדם שבנו ואת הקשר האישי שביננו. אחרת כמו שאל יכול להפוך לאליל במקום לבטא אלוהות, כך גם האדם יכול להפוך לאדים במקום לבטא אנושות. על פי יונג, כאמור, אנחנו לקראת החודש האפלטוני הרביעי בהיסטוריה האנושית (ההיסטוריה המתועדת – עידני שור, טלה, דגים, ועכשיו דלי). ובדומה לשינוי התודעה המתואר בסיפור התנ"כי של עץ הדעת, גם שינוי העידנים הנוכחי צפוי לגרום לבלבול גדול ומסוכן. שכן זהו טבעה של כל טרנספורמציה קולקטיבית, של כל אינטגרציה חדשה בין טוב ורע.

לכן, אומר יונג, אנחנו חייבים להכיר בקיומו העצמאי של הרוע לצד הטוב, במקום להשליכו כל הזמן על האחר שבחוץ. עלינו להכיר במפלצות, בלוויתן ובתנינים, היינו האיכויות שנמצאות במעמקי הים/הלא מודע, שאינן יכולות להיות מוארות באור התודעה, שלא ניתן להכניע ולדעת אותן באופן מלא. רק הכרה שכזו יכולה להוביל לתהליך עמוק של אינטגרציה, האחדה ובסופו של דבר ליצירה של אדם שלם חדש. זהו העל-אדם הניטשאני, כלומר האדם שפיתח בעצמו את הגישה לנשגב והכניס לתוכו את האל – את הארכיטיפ התהליכי המאחד את הניגודים בנפשו. זוהי התנועה האנושית של עידן זה, התנועה מעבר לטוב ולרע, מבעד לדת, אל עבר היש האחדותי.

אידאל המלאות של יונג ורעיון העל-אדם של ניטשה מוצאים הדים גם בכתביו האנתרופוסופיים של רודולף שטיינר. לדידו, בעידן הדלי הנשמה האנושית תפתח יכולות חדשות. ובעצם, ניתן לומר שלאור יכולות אלו, האלים מעבירים לנו כעת את האחריות לטוב ולרע. הרי הנתינה לאדם את הכוח האולטימטיבי להשמיד, היא ההוכחה שהאדם נמצא בדרכו להפוך לאל, לבעל יכולת להשמיד (וליצור) עולמות. כעת יש לנו את הכוח האולטימטיבי לבחור ולעשות כך או כך, גם בתוכנו וגם בעולם. ואם אנו רוצים שחיינו לא יהפכו למיתוס של היבריס ונפילה, אלא לסיפור יפה על אלוהים, עלינו לפעול בחוכמה.

הפונקציה לנשגב שבתוך כל אדם היא היכולת לאחד את המודע והתת-מודע, ואולי אף ליצור בכך 'מודע קולקטיבי', מעבר לתת-מודע הקולקטיבי. צלם האלוהים שבנו מבקש כעת להביא דלי לאוקיינוס, ואז להגיש את המים כנקטר לאלים. שכן העידן החדש הוא עידן האנושות, עידן האחדות שמעבר לניגודים. גורלנו תלוי רק בנו, בפעולות שננקוט ובשיח שניצור, והרי המילה fate (גורל) נובעת מ-fatum בלטינית – 'מה שדובר עליו'. לכן עלינו לעבוד עם הגורל שלנו יחד, ולמצוא דרכים יצירתיות לבטא ולממש את העתיד לבוא. הכוכבים כבר איתנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s