איך אומרים 'דאו' בעברית (סדרת מאמרים)

פרק ה': להתרגל להיות קול

בשבועות הקודמים, דיברנו על ההקשר בו נוצר ספר הדאו, על המרקם העולמי שהוא מתאר, על הדרך בה צומחת התודעה כחלק אורגני של אותו מרקם, ועל היכולת לחיות ב'תנוחה', כלומר בזרימה עדינה ובהתאמה מבורכת עם תנועת היקום. ראינו, במילים אחרות, כיצד הפעילות העולמית יכולה להתרחש בנו באופן טבעי, כשאנחנו פשוט מוסיפים למתרחש, ברגע הנכון, את האנרגיה הייחודית לנו. זוהי הסגולה של התנועה על פי הדאו – התנועה בה אנו מודעים לחיים ולא רק חושבים עליהם – ועליה נדבר היום, בפרק האחרון בסדרה.

בדאואיזם, אותה תכונה המאפשרת לנו להתבונן באופן טבעי במציאות, ואז לזרום עמה, מכונה 'דה' – סגולה או מידה טובה. זו כאמור המילה השנייה בשם הספר של לאו דזה, הדאו דה ג'ינג – שמשמעותו, בין השאר, יכולה להיות 'ספר הדרך והסגולה' או 'ספר סגולת הדרך'. במובן זה, 'דה' היא המימוש או הביטוי של הדאו בחיים שלנו. אבל חשוב לזכור שלא מדובר ב'מידה טובה' בסגנון יהודי או נוצרי, כלומר במימוש של ציווי מוסרי או ערכי, הניתן לנו על ידי אלוהים. כפי שכבר ציינו, הסגולה שאנו מדברים עליה דומה יותר לסגולת הריפוי של צמח, כלומר למשהו קרוב יותר לכוח, יכולת או קסם. והכוונה בקסם כאן היא לאירועים מופלאים ומענגים שמתרחשים מעצמם – כשהחיים הפנימיים שלנו מתכתבים עם המתרחש בחוץ, וזה מפתיע אותנו בצורה נעימה.

ניתן למצוא מושגים מקבילים ל'דה' גם בדתות אחרות, כמו למשל חסד האל (grace), או רעיון הכריזמה היווני (שמובנה המקורי הוא מתנה הניתנת מהאלים כדי לעזור לנו להתחבר עם הרגע). בכל המושגים הללו, הדגש הוא על אירועים שלא מתרחשים בעזרת מאמץ אנושי, אלא מתגלים כמתנה או כהפתעה, בדרך כלל עבור אנשים שכלל לא מצפים לכך. אכן, לפעמים אנו פוגשים באנשים אשר נראה כי יש להם 'יותר' מהמתנה הזו, אנשים שחייהם שופעים חסד. הם פשוט מוצאים ברחוב דברים שחיפשו לעצמם, נתקלים בחברים שבדיוק חשבו עליהם, או מקבלים הזמנות למקומות שהם צריכים להיות בהם. דברים מעניינים קורים להם באופן יומיומי, וכל זאת מבלי שהם כיוונו לכך או תכננו את זה. יש להם עוצמה מסוימת, המאפשרת להם לגרום לדברים לקרות בלי מאמץ.

אך מעבר לחסד ולסגולה האנושיים, ניתן לראות ביטויים של 'דה' גם בטבע עצמו – שכן הוא הבסיס לחיים האנושיים. ביטויים אלו מופיעים בזרע קטן, אשר בתוכו קיימת כבר כל ההתפתחות העתידית של העץ, או בהיווצרות של העיניים והאוזניים, בתנועה של מחזור הדם או בפעילות של רשת העצבים, שכן כל אלו נוצרים מעצמם – ללא כוונה מודעת אך עם הרבה חן, כאילו על פי תכנית אסתטית כלשהי. לכן תרבויות מערביות, שמגבילות את הגדרת ה'אני' למודעות הממוקדת שאנו מכירים, רואות את החסד או הסגולה כמשהו ששייך לאל חיצוני, כמשהו שניתן לנו מבחוץ. אך בתפיסה הדאואיסטית, ה'אני' שלוב בפעילות העולם כפי שפרח שלוב באדמתו. לכן הסגולה יכולה להיתפס גם כהתגלות פנימית, כתנועה חדשה של תפיסה, הרגשה ומחשבה, הנובעת דרכנו מהעולם עצמו.

ההבדל התפיסתי הזה ניכר גם בהקשרים נוספים, כפי שניתן לראות במילה הסינית 'שין' (心; xīn). באופן כללי, משמעות המילה היא 'תודעת-לב'. אך כפי שאמרנו, קשה לתרגם מילים בסינית לשפות מערביות, כי הן מאוד תלויות הקשר. המילה שין היא בעצם לא רק תודעה ולא רק לב. אנחנו לא מדברים על התודעה הרגילה שלנו כמקור האינטלקט או המחשבה, וגם לא על הלב כמרכז הרגשות. שין היא תיאור עמום של כל הפעילות הנפשית שלנו, לפני שמיינו אותה לקטגוריה כזו או אחרת. לכן היא כוללת רגשות, תחושות, מחשבות, תפיסות, שיפוטים, דמיונות וכל פעילות המתרחשת בנפש – כשהפעילות זו, על פי הסינים, ממוקמת באזור הלב. במילים אחרות, התפיסה הסינית מציעה לנו מושג רחב יותר של תודעה, כזה הממוקד בלב, ולאו דווקא בראש.

בהקשר שלנו, נוכל לומר כי הפעילות הטבעית וחסרת ההפרעות של תודעה הזו, של שין, מתרחשת אצל האדם בעל הדה, או בעל הסגולה. זהו אדם הפועל ללא מודעות עצמית חזקה מדי, ללא אגו מסרס או מצנזר, וכך הוא יכול להתנהל בטבעיות, במיומנות בלתי מחושבת (או תת מילולית), כשהוא עוסק בעניינים חברתיים ומעשיים. כשאנחנו מתחילים באמת לזרום עם החיים, מבלי לרצות זאת יותר מידי, אנחנו מתחילים לשים לב לצירופי מקרים, לתופעות משונות ולגיחוכים קוסמיים, שקשורים בתנועה הטבעית של החיים. והדבר הזה כמעט ולא נראה מבחוץ… זה כאילו שיש לנו הסוואה או אנונימיות רוחנית, ואנו פועלים על פי סגולה שלא מנסה לעשות שום דבר מיוחד, אבל עדין היא מיוחדת וקדושה.

ובכל זאת, חשוב לזכור שאנונימיות רוחנית אין משמעה ביטול עצמי, ענישה, או ענווה מאומצת. זה יותר דומה להתנהלות של חתול, או של ילד חמוד, שכן הוא גם מעשי וגם תמים; גם פועל, וגם לא מנסה ממש… מה שהופך את פעולותיו למלאות חן ואמת. אפשר לומר שדה היא סגולה של חזרה לטבע הראשוני, סגולה שמבוססת על תחושה פנימית, ולא על חוקים, מוסר וערכים תרבותיים. וגם כאן, כמובן, אפשר ליפול בקלות. שכן בעודנו צועדים בדרך הרוחנית, סביר מאוד שנפגוש הרבה אנשים 'מוארים', כאלה שיטיפו לעקרונות גבוהים מאוד. הם יאמרו לנו שהכל זה קארמה, ומה שצריך לקרות קורה, ושכדאי לנו לסמוך על המציאות, או לעוף על הטיול, ושהכי פשוט להיות טבעי. אבל רבות קורה שמשהו צורם לנו בהתנהלותם. שכן לעיתים נשמע שהם נדבקים למילים ולעקרונות, רוחניים וגבוהים ככל שיהיו, וזאת מבלי לראות מה הרגע באמת דורש מהם. הם לא מפרשים את 'התנועה טבעית' כחן הילדות, אלא פועלים בילדותיות בלתי מתחשבת, מכריזים על עליונותם הרוחנית בעוד שהם עושים 'מה שבא להם'.

אבל 'דה', כפי שאמרנו, היא הנס הטבעי של אדם שנראה חכם ואנושי, וזאת מבלי להצהיר על כך! ולכן החוויה האמיתית יותר של הסגולה מופיעה בפרח, עץ או אדם, שהם פשוט טובים, טיפוסיים ומצוינים בתור עצמם. וברור שאין מדובר באדם מושלם או בעץ מושלם. הרבה פעמים, דווקא העץ החזק והבריא נכרת על ידי בני אדם, בעוד שעץ עקום ומכוער יכול להגיע לגיל מבוגר. כך גם בן אדם חזק ובריא מגויס בקלות לצבא, או מושך יותר מידי תשומת לב, בזמן שאדם גיבן בעל סגולה יכול פשוט להיות ולעשות מה שהוא רוצה. יכול להיות שיש לו מוזרות תודעתית או גופנית, אבל אם יש לו את האיכות עליה אנחנו מדברים, הוא מצליח להפוך את אותה מוזרות למעניינת, יפה ומלמדת. כך, הוא יכול לחיות חיים ייחודים ומעניינים כראות עיניו. וזה מה שכיף באנשים מיוחדים ומגניבים, שהם הופכים את המוזר או הלא-טיפוסי שבהם לסגולה, לכוח, ולמשהו קול שאחרים אוהבים, מבלי לדבר על זה כל הזמן.

זוהי אמנות עדינה, שכן כולנו מכירים את הרצון 'להיות קולים', את הרצון להיות מגניבים על ידי עשייה של משהו מוזר, התנהגות כאילו לא אכפת לנו, או חיקוי של אנשים מגניבים אחרים. וברור שזה לא עובד, ותמיד נראה מעושה. שכן המגניב הוא בדיוק זה שעושה מה שמעניין אותו, מה שמגניב אותו, מבלי לחשוב יותר מידי על איך זה ייתפס על ידי אחרים. אנחנו מנסים לחקות את המעשה, למרות שמושא הקנאה שלנו היא צורת החיים שהוא מייצג, הסגולה שהוא מבטא. אבל יש פה פרדוקס כמובן. כי לנסות להיות מגניב זה תמיד לא מגניב. לשלוט במה שיכול לבוא באופן טבעי תמיד יוצר בעיות. לכן במיתולוגיות רבות יש סיפור עתיק על גירוש מגן עדן בגלל חטא של שאיפה לדעת, של רצון לשלוט במה שבא באופן טבעי, של רצון להחזיק במה שניתן לנו במתנה.

אבל מה שספר הדאו אומר לנו שוב ושוב, הוא שרוב הדברים בחיים שלנו הם כבר מתנה, הם כבר קורים מעצמם באופן מיטבי. הגוף שלנו, למשל, הרבה יותר מסובך מארגונים פוליטיים במדינה, ועדין הוא מתפקד במינימום של שליטה מודעת. דווקא כשמשהו לא עובד בגוף, רק אז אנחנו שמים לב אליו ונדרשים לדאוג לו. רק כשכואבת הבטן אנחנו שמים לב לעיכול, רק כשיש לנו כתם ברשתית העין אנחנו שמים לב לראיה, ורק כשיש הפרעה בלב אנחנו שמים לב לפעולתו. אז אולי העובדה שאנחנו מרגישים את האישיות שלנו, את האגו, את הפעולה המאומצת או המחשבה הרצינית, אומרת שמשהו לא עובד טוב באורגניזם שלנו? שיש לנו הפרעה ב'שין', באנרגיה הפנימית של הלב והתודעה?

לכן להיות קול, או בעל סגולה טבעית, אומר לתת לעצמנו לקרות. לתת ללב-תודעה להוביל אותנו מבלי שה'אני' המצומצם יפריע לכך. וכמו שאדם קול לא דואג אם הוא היה קול בעבר, לא מנסה להיות קול בהווה, ולא משתדל להישאר קול בעתיד, ככה בעל הסגולה הוא זה שלא מנסה להיות בעל כוח, ואפילו לא דואג להישרדות בעתיד, כי הכוח הכי גדול נמצא אצל מי שלא מחפש אותו. כשאנחנו מנסים יותר מדי, אנחנו מאמצים את המערכת, ואז הכל נהיה מעושה. אך כשלא רודפים אחרי דברים – כפי שאומרות מסורות רוחניות רבות – הם נוטים להגיע אלינו. ניתן לראות זאת בבירור אצל ילדים קטנים: עבורם, הערך של צעצועים ניתן להם באמצעות תשומת הלב של אחרים. ברגע שנביע רצון במשחק מסוים, כך גם שאר הילדים ימשכו אליו. לכן אם אנחנו באמת רוצה צעצוע כלשהו, עדיף שלא נרדוף אחריו, ואז נעורר את תשוקתם של אחרים. אולי כדאי שפשוט שנחכה, ובינתיים נשחק במה שבא.

טרנס מקננה סיכם את העניין בצורה נהדרת: "כדי להתחבר עם הצחקוק הקוסמי, כדי שהזרימה המוזרה תיתן אדוות סינכרוניות, חייב להיות תנאי מקדים של חוסר מודעות, של היסחפות, של חוסר-מיקוד, יחד עם ההנחה שהדברים פשוטים יותר מכפי שהם נראים". שכן הגוף שלנו הוא לא רק שריר שיש להפעיל, אלא בעיקר זרימה חשמלית, או מעבר של צ'י. ולכן אי אפשר להתאמץ כדי להתרכז יותר טוב, לגרד בראש כדי לחשוב יותר טוב, או לנעוץ מבט כדי להסתכל יותר טוב. אפשר רק להיות. לפעול בוו ווי, או בתנוחה, עד שאנחנו מפתחים עוצמה וסגולה של חסד, של קוליות טבעית, הזורמת עם הדאו. וזה אומר לצעוק כשצריך לצעוק, לכאוב כשצריך לכאוב, ולנוח כשצריך לנוח. לראות את מה שבאמת קורה, ולהגיב בהתאם. והרי הסימנייה הסינית ל'דה' (德), משלבת כמה מובנים – עין (ראיה), הליכה ישירה, ושין (תודעת לב). ובמילים אחרות, עלינו לראות את החסד בחיים באופן אינטואיטיבי, ואז לנוע איתו בלב שלם.

ובמובן זה, נוכל לומר שלהבין את הדאו משמעו להתחיל לחיות בהקשר רחב יותר. להרגיש את המרקם העולמי שאנו חלק ממנו, לכוון בעדינות את התודעה כך שתנוע עם הדברים באופן אורגני, לחיות את חיינו עד כמה שניתן בתנוחה, ובסופו של דבר, להתרגל להיות קול. כבר עכשיו – איך שאנחנו, ואיך שהעולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s