
פרק ד': החיים בתנוחה
בפרק א' דיברנו על ההקשר הרעיוני של הדאו. בפרק ב', ניסינו לתאר אותו כרובד הקדם-אנושי או התת-מילולי של המציאות. בפרק ג' ביקשנו להבין את המרקם האורגני של הקיום, ואמרנו שדאואיזם היא דרך החיים המנסה להכווין את התודעה על מנת להשתלב במרקם הזה. והיום, בפרק ד', נדבר על היכולת לפעול מתוך אותה תודעה אורגנית.
על פי לאו דזה, הדרך לתרגל את הביטחון בקיום ובעצמנו נקראת וו ווי (Wu wei, 無爲). הסימנייה השנייה, ווי, יכולה להגיד: פעולה, תנועה, הכנה, עשייה, תרגול, משחק. אבל בהקשרים הדאואיסטים, היא מתכוונת לפעולה שגויה, תנועה מדומה, הכנה מזויפת, יותר מידי עשייה, משחק לחוץ וכדומה. הסימנייה הראשונה, וו, משמעה 'לא' או 'ללא'. לכן באופן כללי, אפשר להגיד שהמונח וו ווי אומר תנועה ללא מאמץ, להיות בלי אילוץ, פעולה ללא כפייה, עשייה ללא עשייה, לא להתערב יותר מידי, או לא ללחוץ מדי. ובקשר לדאו, וו ווי אומר לפיכך 'לא לפעול נגד המרקם של הקיום', או 'לא לכפות ולאלץ את הפעולות'. אני אוהב להמשיג את הרעיון דרך המילה 'תנוחה', כמו תנוחה של יוגה. שכן 'תנוחה' משלבת את המילה 'מנוחה' בתוך המבנה של המילה 'תנועה'. הרעיון הוא בעצם לשחות עם הזרם, לנוע עם הרוח, ובגדול, לחיות בלי התנגדות – כלומר לפעול ולעשות, אבל תמיד בתנוחה.
הדאואיסטים לא מבינים את הצורך להפעיל ספינת משוטים ענקית שחותרת דרך הגלים ונגד הרוח, בעזרת עשרות חותרים והגאים, רק כדי להגיע למקום מסוים בזמן מסוים. הרבה יותר הגיוני מבחינתם לשוט עם מפרשית קטנה, ופשוט להשתמש באנרגיה הקיימת כבר של הרוח והמים, כלומר לנוע יחד איתם, גם אם זה יקח עוד קצת זמן. באותו אופן, לא ברור גם מדוע צריך להילחם עם אגרופים ובעיטות, תוך השקעה של הרבה אנרגיה, אם אפשר במקום זה לתרגל את האמנות הדאואיסטית של ג'ודו – הדרך העדינה – שבעצם משתמשת בכוח ובאינרציה של היריב על מנת להפיל אותו. בשני המקרים, זה לא נכון שאנחנו לא מפעילים אנרגיה או לא משתמשים בכוח. אנחנו פשוט מפעילים את הכי מעט אנרגיה שאנחנו צריכים באותו רגע, תוך שאנחנו מסתמכים על התנועה הקיימת כבר בעולם, וכך משלימים אותה באופן טבעי.
משל דאואיסטי נוסף מספר על ההבדל בין האורן לערבה. ענף האורן הוא קשיח וחזק, ולכן נשבר מיד תחת שלג כבד. אבל הערבה היא מכופפת וגמישה, ולא מתביישת להיות נמוכה כשצריך, מה שמאפשר לה לשאת את המשקל של השלג בזמן שהיא מעבירה אותו מטה. היא לא חסרת עמוד שדרה, אלא בעיקר נינוחה, ומוכנה לעבוד יחד עם הכבידה.
במובן זה, התנועה של וו ווי – כלומר פעולה ללא התנגדות, או עשייה בהתמסרות, או תנוחה – היא סגנון החיים של האדם ההולך על פי הדאו. זוהי בעצם סוג של תבונה, התבונה של אדם שמכיר כל כך טוב את הדפוסים, העקרונות, המבנים והמגמות של ההתנהגות האנושית, עד שהוא יכול להשתמש במידה הכי קטנה של מאמץ על מנת לנהל את ענייניו. הוא נעזר ברוח של אחרים, בכוח של העולם ובזרם האירועים המתרחש על מנת להניע ולתת אנרגיה להתנהלותו שלו. ומתוך התנהלותו, כמובן, הוא נהנה לעזור שוב לאחרים ולעולם.
עדיין, חשוב להדגיש שלא מדובר רק בתבונה אינטלקטואלית, בידע של מושגים ורעיונות. אם ניזכר בציטוט של אתי הילסום ("אני לא לומדת איך לדעת להגיב בפעם הבאה, אלא איך להאמין שאדע להגיב), ניווכח שהיא לא לומדת את 'הפעולות הנכונות' מבחינה רעיונית. היא לומדת לתת אמון בעולם, וכן שתמיד אפשר לסמוך על האנרגיה הקיימת גם בחוץ וגם בנו, כדי לנוע בלי התנגדות, ובמעט מאמץ.
בעצם, זה אומר שעלינו לסמוך על התבונה הלא מודעת של האורגניזם שלנו, על החוכמה של מערכת העצבים שלנו, ואז להתנגד למציאות כמה שפחות. ושוב, זה לא אומר שאנחנו לא צריכים להשקיע מאמץ או לא לפעול כלל. בג'ודו, כמובן שאנחנו משתמשים בשרירים ובכוח. אבל העוקץ טמון ביכולת להשתמש בהם ברגע הנכון, כשהיריב שלנו לא מאוזן, עייף ותוקף בכל הכוח. כשאנחנו מפעילים מאמץ נכון שכזה, אנחנו פשוט נותנים לצ'י – לאנרגיית החיים – לזרום דרכנו, וכך אנחנו יכולים להיות ב-flow.
המים 'זורמים' מכיוון שהם נעים כל הזמן בדרך עם הכי פחות התנגדות. כשהם נתקעים, הם מתחילים להיקוות, ורק כשיש מספיק מהם, או שהם צברו מספיק כוח, הם מוצאים מוצא אחר, וממשיכים באותה קלילות. באותו אופן, הדאואיסט אף הוא מנסה להשתמש באנרגיה של כוח הכבידה, מנסה לסמוך על האנרגיה הקבועה של כדור הארץ, ולהיעזר בה, ברוח, במים, ובכל מה שיש, על מנת למצוא את הזרימה בכל דבר. אם אנחנו צריכים להזיז אבן גדולה, או לפתוח צנצנת עקשנית – השאלה אם כן היא איך עושים לזה ג'ודו – כלומר איך משתמשים באנרגיה הקיימת בעולם, בתנועה של הרגע, במצב הרוח (שלנו ושל העולם) וכדומה, כדי לעזור לנו לפעול, בצורה בה רק נוסיף את הדובדבן בקצפת האנרגטית הקיימת כבר.
פעילות שכזו, כאמור, דורשת שנסמוך לחלוטין על העולם. וזה אומר שגם אם לא תהיה אנרגיה מדויקת בשביל פעולה כלשהי ברגע מסוים, אז צריך פשוט לסמוך גם על זה, ואולי לא לעשות את הפעולה עכשיו. עלינו בעצם לבטוח שיהיה זמן מתאים לעשייה הזו, והזדמנות נכונה בה היא תוכל לקרות בהתמסרות. במילים אחרות, אנחנו יכולים להתמסר לפעילות של העולם, כי התנועה שלנו היא חלק מהמתרחש בעולם.
אך באותו היגיון, חשוב שנזכור כי גם חוסר פעולה, מחשבה טורדנית וחרדת ביצוע הן חלק מהתרחש. בכל רגע, אנחנו פשוט הדאו-שזורם עכשיו, האנרגיה המתרחשת מעצמה כל הזמן. וזה כמובן אומר שגם המחשבה שאנחנו לא כאלה, שאנחנו לא הדאו, גם זה חלק מהדאו הזורם! בעצם, אי אפשר לפתח וו ווי במאמץ ותרגול רוחני קפדני. ניסיון לאמץ זרימה נינוחה זה כמו לנסות לא לצחוק, מה שרק מגביר את הצחוק, או כפי שג'ואנג דזה מתאר זאת: 'להכות בתוף כדי לחפש אחר אדם נמלט'.
הרעיון הוא שאנחנו צריכים לטפח וו ווי באופן אינטואיטיבי, ללא שיטה קשיחה. כמו שאם נצייר קובייה תלת-ממדית, פשוט נראה עומק בציור מבלי להבין רעיונות אודות פרספקטיבה, כך עלינו פשוט להתבונן בפעולה ולנסות לתפוס את הרוח שלה באינטואיציה (כשהמילה אינטואיציה מגיעה מלטנית: אין – באמצעות, טוארי – התבוננות).
לכן וו ווי זה כמו להיות חתול – אמנם לפעמים יושבים שעות בכיף, אבל לא כדי לתרגל מדיטציה ולהשיג גאווה רוחנית על כמה שאנחנו יושבים בלי עשייה. אפשר לשבת, ואז אם צריך לקום, אפשר ללכת לטיול או לשחק או לאכול. הכל לפי הזרימה הפנימית. על פי אנשי הדאו, לא צריך להתאמן במדיטציה או לתרגל רוחניות, וגם לא חייבים לשנות את העולם בכוח או ברצון. אבל באותה מידה, גם לא צריך לעשות דברים מוזרים סתם כדי 'להיות ההפך', 'להיות רוחניים', או לא להתערבב בעולם.
כל מה שאפשר לעשות זה לנסות פשוט לזרום עם הדברים בתבונה, בהתבוננות ובתנוחה. הרי אין 'אני' שנפרד מהדברים. אין אפשרות אחרת. אנחנו והעולם זו פעילות אחת, הדאו שזורם-עכשיו. גם ההרגשה שיש הבדל ביני לעולם היא חלק מהדאו הזורם עכשיו. וגם עם זה אין מה לעשות – רק להבין שאני הוא כל התנועה הזאת, כל ההרגשות וההתרחשות, בפנים ובחוץ. אנחנו זה, והכל זה אנחנו. זו הסגולה של הדאו, שהדים לה אנחנו מוצאים גם ברעיון החסד הנוצרי, או החן היהודי. זו הסגולה שצומחת מעצמה כשאנחנו מבינים את העניין. או כפי שג'אונג דזה אומר: הערך של הרהור או מדיטציה טוב רק כאשר אחרי לילה ארוך, קול המים אומר מה אני חושב.
בפרק הבא – האחרון בסדרה שלנו – נאמר עוד כמה מילים על אותה סגולה דאואיסטית, ועל מה זה אומר להתרגל להרגיש אותה, להתרגל להיות קול…
נהדר דנוק, יפה תיארת כיצד הטאו שוב מנסה להתעלות על הצורך האנושי לחתור קדימה. שנאמר – " עשה באפס מעשה והכל מעצמו ייעשה". תוך כדי הקריאה התעוררה בי לפתע מחשבה מסויימת שרציתי לחלוק עמך:
כשלאו צה פירט את חכמתו בפני אותו שומר גבול, עדיין לא היו ברשותו או ברשות האנושות הכלים שיש לנו כיום להתבונן על העולם. היום אחרי כמה מאות שנים וכמה אלפי מחקרים , אנחנו יודעים היטב שכשנבט קטן מנסה לפרוץ את האדמה שבה הוא טמון – זה נראה לנו מבחוץ כאילו הוא לא מפעיל מאמץ, אך בפנים- מליוני אנזימים עובדים קשה מאוד, ללא הרף, על מנת לחוש את הסביבה ולסנתז את החומרים המתאימים בתכונותיהם על מנת שיוכל לבקוע את דרכו מבעד לתווך הצפוף.
עכשיו, אם אותם מנגנונים היו עובדים לפי הטאו, הרי שהזרע היה פשוט ממתין עד שהאדמה הייתה משנה את תכונותיה ולפיכך לא הייתה מתגלה לנו שום צמחיה והיינו חיים בעולם די אפרורי… בעצם – בכלל לא היינו חיים… אני מתייחס לזה כהקבלה של תורת התרמודינמיקה – שיווי משקל, הטבע אמנם עובד לפי חוקים אלה, אך הוא לא נח ולא מתבונן ולא ממתין – הוא נותן עבודה ומתעלה על החוקים האלה בעזרת טכניקות מופלאות שכל מטרתן היא לשבור את כללי המשחק התרמו דינמיים- כלים שמטרתם לשנות את אנרגיית האקטיבציה כך שהפעולה שאותה יש לבצע אשכרה תצא לפועל.
הוא לא כל כך סטלן, ובטח לא בטלן הטבע שלנו, אלא חתיכת כח נחוש ובטוח, דינמי וערמומי. המון מאמץ, מלא עשייה. עץ אורן שגדל באלפים באנדים או בהימלאיה יעשה הכל כדי לייצר את הרכב החומרים האופטימלי כך שגם רבע טון שלג ורוח של 60 קמש לא ישברו אותו, ייקח לו כמה מליוני שנים להגיע לזה אבל זה ייקרה בסוף! רק שאנחנו, לא מסוגלים לראות את המאמצים הקדחתניים האלה בחושינו המוגבלים ובתפיסת הזמן והמרחב המצומצמת שלנו אז זה נראה לנו כאילו הוא מתפנן לו שם. כנ"ל לגבי עץ הערבה, ובגלל שהוא כל כך יפה- לאו צה וחסידיו ביקשו ללמוד ממנו, אבל… הם קיבלו השראה רק מחלק קטן של התמונה ולכן גמרו אומר בליבם שעדיף להתבונן מאשר לפעול.
רגע, אז הטבע לא פועל לפי הטאו? מאיפה נובע הבלבול? מהשוני בין האלמנטים בטבע שעליהם הם הסתכלו: כי מה שאמור לעיל נכון לגבי כל אלמנט ביולוגי מהפשוט ככל שיהיה ועד למערכת החיסון המשוכללת ביותר, אבל- לא כל כך נכון לגבי אלמנט פיסיקלי כמו מים- כי הם לא מכילים את המורכבות והתחכום שיש למערכות מתקדמות יותר- הם באמת עובדים לפי הטאו- תרמודינמיקה- שיווי משקל. מים, עננים ורוח לא יכולים ולא צריכים לחשוב או לפעול. סבבה להם. ונעים לנו להסתכל עליהם בשל כך. לאו צה לעומת זאת- הוא דווקא כן היה צריך לחשוב. ומה שהוא חלק איתנו הוא פרי של אותה מחשבה. לפיכך להסתפק בלהסתכל על מים ולנסות להיות כמוהם לא היה מביא אותו לספר לנו את הטאו. לאו צה לא יכל לדעת זאת, אך האלמנטים המרכיבים אותו ואת הטבע סביבו התאמצו מאוד כדי שהוא יוכל לספר לנו על אי עשייה.
נקודה למחשבה.
.
אהבתיאהבתי
[…] בה צומחת התודעה כחלק אורגני של אותו מרקם, ועל היכולת לחיות ב'תנוחה', כלומר בזרימה עדינה ובהתאמה מבורכת עם תנועת היקום. […]
אהבתיאהבתי