ויתור על אהבה וחופש

Image result for ‫סיפור על אהבה וחושך‬‎

"אם אתה חייב לבחור בין לשקר לאדם ובין להעליב אותו", אומרת פניה לעמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך', "בחר להיות נדיב". במקום להכריע בין שני ערכים, מזמינה אותנו פניה לפעול בנדיבות – כלומר באהבה ובחופשיות, ובכך לפגוש את החוויה מחדש. מעניין אפוא לראות אילו ערכים אנו נוטים לבקש לעצמנו, ומול אילו דילמות מערבת אותנו הבחירה בהם. ברשימת הערכים הרצויים שלי, למשל, 'אהבה' ו'חופש' בהחלט מקבלים מקום של כבוד. אך רבות נראה כי תחושות אלו, הנחשקות כל אחת למען עצמה, נוטות לבטל זו את זו. שכן כל אהבה משמעה גם הקשרות, התמסרות והאחזות, וכל חופש משמעו גם שחרור, עצמאות ובדידות. רובנו חוששים מבחירה זו, אך האם חייבים להפסיד דבר אחד כדי להרוויח את השני? האם נוכל לפגוש מחדש את הדילמה שבין אהבה לחופש, שבין האחזות לבדידות?

ערכים ויחסים

'Every breath you take', שירו המפורסם של סטינג, נתפס לרוב כשיר אהבה מודרני, רומנטי ונוגע ללב. אך כשמתבוננים במילים מקרוב, פתאום אותו מודל-אהבה ברור מאליו מקבל תפנית מטרידה. בתרגום חופשי, סטינג מתחיל את הבית הראשון בהצהרה כי 'כל נשימה שאת לוקחת, כל תזוזה שאת עושה, כל הבטחה שאת מפרה – אני צופה בך'; משם הוא ממשיך ומדגיש כי 'כל יום שעובר, כל מילה שאת אומרת, כל לילה שאת נשארת – אני צופה בך'; וכעת מגיע סטינג לפזמון האלמותי, בו הוא מסכם את משנתו – 'את מבינה? את שייכת לי'.

Image result for every breath you take
סטינג, מתוך הקליפ לשיר Every breath you take

גם אם נתעלם מהמאפיינים הטורדניים של השיר, המופיעים כמובן בעוד אינספור יצירות, עדיין נראה כי אהבה, אליבא דסטינג, היא קודם כל קשר למשהו; יחס לאובייקט במובן הפיזי ביותר. במודל זה, אנו תמיד רוצים לשמור על קשר עין עם מושא אהבתנו, תמיד להיות במרחק נגיעה, בבחינה מתמשכת ובתחושת בעלות. וזה הגיוני שננהג כך לאור הכאב הכרוך בבדידות, לאור תחושת האובדן המלווה את המרחק מבן או בת הזוג. כך חשב גם הפסיכולוג היהודי-גרמני אריך פרום, כשתיאר את ניסיונו המוטרף של האדם לחבור אל אנשים נוספים. לדידו "הכרה זו של עצמו כהוויה נפרדת, הכרת קוצר משך חייו, הכרת העובדה שעל כורחו נולד ועל כורחו מת, שסופו למות לפני אהובי נפשו, או שהללו סופם למות לפניו, הכרת בדידותו ובדילותו, חוסר ישעו נוכח כוחות הטבע והחברה, כל זה הופך את קיומו הנפרד, הקרוע לבית אסורים, לקשה מנשוא. דעתו הייתה נטרפת עליו אלמלא יכול היה להתיר עצמו מבית אסורים זה ולפרוש ידיו ולהתאחד בצורה כזו או אחרת עם בני אדם, עם העולם שמחוצה לו".[1] לכן אין זה מפתיע שהמילה האנגלית ל'זוג' – couple – נובעת מהשילוב הלטני של co (ביחד) ו-apere (להדק). כך גם המילה 'אהבה' (love), אשר נטועה בשורש האינדו-אירופאי lubhyati, משמעה 'תשוקה'. אהבה, אם כן, אינה מתבטאת רק כיחס כללי (relation-ship), אלא בראש ובראשונה כמערכת של קשרים הדוקים עם מושא, כתשוקה לאחדות עם אובייקט.

Image result for ‫אריך פרום‬‎
אריך פרום

באותו אופן, גם את רעיון ה'חופש' איננו נוטים להבין באופן מופשט, חסר הקשר. בהרצאה שנשא בסוף שנות ה-60, יצר הפילוסוף היהודי ישעיהו ברלין הבחנה חשובה בין סוגים שונים של חופש. לדידו "בעוד שחופש שלילי פירושו חופש מכל התערבות או כפייה חיצונית, חופש חיובי פירושו היכולת לממש את רצוננו, ובמובן רחב יותר לממש את הפוטנציאל הטמון בנו. בקיצור אפשר לומר שחופש שלילי הוא חופש מ, כלומר חופש מהגבלות כלשהן, וחופש חיובי הוא חופש ל, חופש להגשים את מטרותנו, ואף לפתח את עצמנו, להתבגר, להפוך שלמים".[2] גם חופש, כפי שניתן לראות, הוא מושג תלוי אובייקט. כשאנו דורשים חופש, איננו מבקשים לרוב את הדבר כשלעצמו, אלא מחפשים שחרור מדבר מה, או רשות מטאפיזית לעשות משהו.

Image result for ‫ישעיהו ברלין‬‎
ישעיהו ברלין

האחזות ובדידות

אם כן, עד כה בחנו את הציר הראשון הנמתח בין אהבה וחופש – היות שניהם עומדים ביחס למשהו. אהבה היא קשר לדבר-מה, וחופש הוא שחרור מ(או ל)דבר-מה. אך ישנו ציר נוסף העומד בין השניים, ציר מקביל – ומגביל – לקשר של האהבה ולשחרור של החופש. שכן רבות נראה כי מרגע הופעתם, הן האהבה והן החופש טומנים בחובם גם פחד, חובקים בבת אחת גם זיקוקי התרגשות, וגם את סכנת השריפה מהם.

'בגני נטעתיך', אומרת רחל בשירהּ הנושא שם זה, 'בגני המוצנע – בליבי / השתרגו פארותיך / ועמקו שורשיך בי. / ומשחר עד לילה / לא ישקוט, לא ירגיע הגן  / זה אתה בו, אתה בו / באלפי ציפוריך רן'. אמנם אלו אנו אשר מחליטים להכניס את מושא האהבה לליבנו, לגננו המוצנע; אך משם, אומרת רחל, הדברים לא תלויים רק בנו. שורשי הקשר משתרגים ומעמיקים, תופסים כל חלקה טובה בחיינו, והנה כעת כבר אין לנו נחת. אושרנו נמצא בידיו של אחר, שמחתנו שזורה בשירתו. הבעיתיות באהבה, כך נראה, לא מסתכמת רק באיבוד חלקי של עצמאות ובהתחשבות תמידית בזולת, אלא שמעצם טבעה היא פותחת פתח לחוסר שליטה ואף לאובדן – אובדנה שלה. אהבה, אם כן, היא 'קשר', במלוא מובן המילה. היא כובלת אותנו למושא תשוקתה, ומערבת מניה וביה את הפחד מהפסקתה, מה שמוביל להאחזות.

Image result for ‫רחל‬‎
רחל המשוררת

ומה לגבי חופש? כמובן שגם כאן טמון פחד. שכן משמעות השחרור היא בדיוק ניתוק הקשרים, הטלת הכבלים והרמת העוגן. "חופש…" אמר ניטשה, "משמעו לשמור על המרחק המפריד אותנו מאחרים"[3], ולכן הוא מערב גם בדידות. כשאנו משתחררים מעולו של עריץ, מסמכותם של הורים, ממחויבות בעייתית או מקבעון מחשבתי, אנו אמנם מרגישים הקלה, וללא ספק גם התרגשות ביחס לאינסוף הכיוונים שנפתחו בפנינו; אך אותם אינסוף כיוונים גם ממקמים אותנו בלב ים, אבודים במרחבי המציאות, ללא דבר שמחזיק אותנו במקום. עצמאותנו הרדיקלית, על גילוייה וחוויותיה, עומדת ביחס ישיר לחוסר היכולת לחלוק חוויות אלו, שכן אנו לא מתחשבים בשום רצון, ושום רצון לא מתחשב בנו. אנחנו פשוט נטולי הקשר.

Image result for ‫ניטשה‬‎
ניטשה

סגירת מעגל

אם כן, שני צירים מקבילים מתוחים בין אהבה לחופש: בציר ראשון אנו מבינים כי הן אהבה והן חופש עומדים ביחס לדבר-מה – כי אהבה היא קשר למשהו וחופש הוא שחרור ממשהו או לשם משהו; ובציר השני אנו רואים את המגבלות הטמונות בכך – כי כל קשר מערב גם כבלים ותשוקה, ולכן משמעו גם האחזות, וכי כל שחרור מערב עזיבה ועצמאות, ולכן משמעו גם בדידות. אך האם חייבים לבחור בין קצוות אלו? האם חייבים לוותר על אהבה או על חופש, וזאת על מנת להימנע מהאחזות ומבדידות? או שמא ניתן לסובב את מערכת הצירים שלנו, לשחרר קמעה את הקו המתוח בין המושגים, ובכך לפגושם מחדש.

בספרו 'מכתבים למשורר צעיר', טען המשורר הגרמני ריינר מריה רילקה כי המחשבה שאהבה מתבטאת רק כקשר הדוק וקרוב היא תמימה. "לכן האנשים הצעירים, בהיותם מתחילים בכל, עדיין אינם שולטים באהבה: עליהם ללמוד אותה. בכל ישותם, בכל כוחותיהם הנאספים סביב ליבם הבודד, החרד, המפנה את הלמותו כלפי מעלה, שומה עליהם ללמוד לאהוב. אלא שעת-למידה היא תמיד פרק זמן ארוך ומוגדר, ולפיכך לאהוב זמן רב ואל תוך החיים פנימה פירושו לגבי האוהב – בדידות, פירושו: להיות לבד בחוזק משנה ובעומק משנה. בשלב זה אין האהבה אף אחד לא אחד מן הדברים המכונים התבטלות, התמסרות או התאחדות עם אחר (שכן מה טעם להתאחד עם הלא-מובהר, הלא-גמור, המשועבד-עדיין?): היא מניע נעלה ליחיד להבשיל, להיות משהו בתוכו, להיות עולם, להיות עולם לעצמו למען האחר".[4] אהבה, במודל מורחב זה, מחייבת מצע של בדידות בדיוק כפי שפרח מחייב מצע אדמה. היא נדרשת להתכנס בתוך גרעין עצמותה, וזאת על מנת שתוכל להשיל את קליפתה ולצמוח בבוא העת.

Image result for ‫רילקה‬‎
רילקה

באופן דומה, אנו מוצאים את המיסטיקן ההודי אושו כשהוא מרחיב את מושג החופש, וזאת בתגובה להבחנתו של ברלין. לדידו "חופש מ יוצר את הפוליטיקאי, את הרפורמטור, את העובד הציבורי, את הקומוניסט, את הסוציאליסט, את הפאשיסט. חופש ל יוצר את האמן, הצייר, המשורר, הרקדן, המוזיקאי. וסתם חופש בפני עצמו יוצר את האיש הקדוש, האיש הרוחני, הדתי באמת. החופש האמיתי הוא מן הסוג השלישי, החופש הטרנסצנדנטי. הוא אינו חופש מדבר מה, ולא חופש לשם משהו; הוא פשוט חופש. הוא רק חופש. וזהו שחרור: פשוט חופש. לא כנגד מישהו – זוהי לא תגובה; וכן לא לשם יצירת עתיד כלשהו – אין שום מטרה. האדם פשוט נהנה להיות הוא, ללא סיבה נוספת; זוהי תכלית בפני עצמה".[5] חופש זה הוא שחרור אמיתי, טוען אושו, אך לאו דווקא מאנשים ומקשרים, אלא שחרור מהאגו, אותו גורם מבודד המציב אותנו אל מול החיים בכללם. כשאנו לא נלחמים בשביל משהו או נגד משהו, כשאנו פשוט מתבוננים בעצמנו ובמציאות, אנו הופכים מודעים לנבכי החוויה. וברגע זה האגו נעלם, והחופש האמיתי מתבסס בהוויתנו, החופש שמשחרר אותנו להתמסר לכל רגע, לכל קשר ולכל אדם. לכן אנו מוצאים כי המילה חופשי – 'free' –שימשה באנגלית עתיקה גם כשם תואר (frēo) וגם כפועל (frēon), בעוד ששני השימושים נובעים משורש אינדו-אירופאי שמשמעו 'לאהוב', ואשר ממנו נגזרת גם המילה 'חבר' (friend). כך גם כשאנו חושבים על שחרור, ביכולתנו להיעזר במילה leave, שמשמעה לעזוב, להשאיר במקום, ואפילו להעדר באופן מוצדק, פירוש הקשור למילה lēaf, 'רשות' באנגלית עתיקה, וכן שוב למילה 'אהבה'.

Related image
אושו

מכל אלו עולה כי קשר מערב בעצם גם בדידות, כי שחרור מבטא גם האחזות ברגע, ואם כך, מושגינו המורחבים מכילים זה את זה. כשאנו מבקשים אהבה מתוך מצע עצמאותנו, וחווים חופש מתוך התמסרות למתרחש, הצירים מתעקלים למעגל, והשאלה אם לוותר על אחד הקצוות מתייתרת. אנו רואים לבסוף כי אהבה היא בעצם חופש, וכי הויתור הגדול באמת הוא רק על הפחד, מה שמאפשר לנו לפגוש את החוויה מחדש. או כמו שאמר נתן זך:

'כשבדידות אינה פחד / נולדת שירה / כשהיד אינה רועדת / כשהגרון אינו מתכווץ / למחשבה / שירה / כשעננים עבתים / בחוץ בכחל הנורא / ואתה שומע את הילדים / גועים / במשחקם / כמו דרך מסכים, ים / ואינך מתעוות / אינך כורע אל שרשי רגליך / לחזק / ללפות / כמו שתיל / (שהרוח לא תפיל) / אלא יושב ונבט / בתהו, בסרק – / רק / אז'.

ובמצב הזה, אפשר גם לוותר על רשימת הערכים, לשבת בחושך, להרפות את השרירים, ולכתוב סיפורי אהבה.

 

 

 

 

 

 

 

[1] אריך פרום, אמנות האהבה, עמ' 18.

[2] ישעיהו ברלין, מתוך הרצאתו באוניברסיטת אוקספורד, 31.10.1958.

[3] פרידריך ניטשה, שקיעת האלילים, סעיף 38.

[4] ריינר מריה רילקה, מכתבים למשורר צעיר, עמ' 57.

[5]  Osho, chapter 6, life is an empty canvas, p. 114

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s