וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.

חג הפסח, כידוע, אמור להיות חג של חירות. זהו הזמן בו אנו מתבקשים לברך על השחרור לו זכינו, ולציין בחדווה את ימי לקיחת גורלנו בידנו. לא עוד נהיה עבדים נרצעים, לא עוד סבל, כי אם חופש! שחרור מאדונים! מימוש עצמנו לפי ראות עיננו.

אך עדיין, באותו החג עצמו אנו מציינים את העובדה כי תמיד היינו ותמיד נהיה מושא לשנאה; שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ושבכל עת חירותנו עלולה להשלל. האיום התהומי על חיינו, יש לזכור, מצויין כל שנה מחדש. זהו חלק מהותי ממנהגי החג והמסורת, ממש כמו המצוות, הניקיון והמפגש עם המשפחה. במילים אחרות, ההצהרה על גורלנו המר היא לא הכרזה אקטואלית, הבוחנת באובייקטיביות את המצב הפוליטי-ביטחוני, ורואה כי לצערנו, גם השנה חיינו נמצאים בסיכון. זוהי נקודת המוצא שלנו. זוהי החשיבה הבסיסית אותה אנו מנציחים מדור לדור, ללא תלות במצב בפועל. נראה כי משחר ההיסטוריה (שלנו) אין אנו חוגגים את החופש, אלא את החופש-העתיד-להעלם.

אך מה טעמו של חופש זה? מהי משמעותה של אותה חירות, אשר חגיגתה השנתית שזורה באפשרות המתמדת לאבדה? ומה נעשה אם, חס וחלילה, יהיה שלום במזרח התיכון? האם נשנה את החג ונעדכן את ההגדה? או שמא נמצא אויבים חדשים שיתאימו בנוחות למסורת היהודית? במצב הנוכחי, כשלא ברור מה פחות סביר – שינוי ההגדה או שלום אזורי, עלינו לבדוק כיצד ניתן להשתחרר מהמעגל הזה, כיצד ניתן להפטר מה'קארמה שלנו' ולהפוך לחופשיים באמת.

השימוש במילה הזרה 'קארמה' על מנת לתאר את מעגל האימה והגאולה היהודי דורש הבהרה. מילה זו, שמקורה בסנסקריט, שפת הודו העתיקה, נאמרת בדרך כלל כתיאור הסברי להשתלשלות העניינים הנוכחית, כסך כל המעשים הטובים והרעים של האדם, כנקמה – אנושית או קוסמית – בגין התנהגות שלילית כלשהי, או כחוק טבע מסוים הדואג שכל אחד יבוא על שכרו. על פי פירושים אלו, ניתן היה לחשוב כי סבלו של העם היהודי טמון בנקמה אלוהית, או שחטא קדמון הוא האחראי למסכת הייסורים שלנו. אך בפועל, מקור המילה קארמה בשורש 'קרי' (kri) – שמשמעו עשייה או פעולה (to do, to make), והיא מתמקדת בהשלכות של הפעולה ובכוונות שעמדו מאחוריה.

בחינת הפעולה באופן לא מבודד, אלא במסגרת רחבה יותר של כוונות והשלכות, מאפשרת לנו לראות כיצד אנו תורמים ליצירת הקארמה שלנו. חשבו למשל על מצב ישראלי נפוץ למדי (בייחוד בחגים), בו בעת נהיגה בכביש המהיר, אתם מבחינים בכמה נערים חרדים העומדים לצד הדרך ומבקשים טרמפ. יכול להיות שגם בראשכם עברה פעם המחשבה "מה לי ולהם? גם ככה הם שמים פס עלי ועל שכמותי, לא עובדים, לא משרתים, ועכשיו הם עוד מבקשים את עזרתי? לא בא לי לקחת אותם". אך חשבו לרגע מה קורה בצד השני. אותם חרדים שמים לב איך כל פעם מחדש רק חרדים אחרים אוספים אותם, בעוד שחילוניים חולפים תמיד על פניהם. לא קשה לראות כיצד אותם חרדים יכולים לחשוב שחילוניים הם אנשים חסרי ערכים, כאלו שאינם נחלצים לעזרה, ואכן, בקושי יכולים להקרא יהודיים…

דוגמה קטנה זו, המתמקדת לא רק בפעולה – המשך הנסיעה – אלא בכוונות ובהשלכות המתלוות אליה, מתחילה לחשוף בפנינו את אותה אמונה הינדוהיסטית ובודהיסטית שממנה נובע רעיון הקארמה: כי בין כל הדברים יש יחסים קוטביים והדדיים, וכל התופעות במציאות נמצאות בתלות רציפה. המזון שאני אוכל, למשל, משנה את האיזון ההורמונלי של גופי. בכך הוא גם משפיע על הטעם של הביס הבא, על תחושת המלאות וההנאה, ובעצם על כל בחירותי הקולינריות בהמשך, המשפיעות בתורן שוב על גופי. כך בסופו של דבר, או בתחילתו, הדברים שאנו תופסים משנים את האופן שבו אנו תופסים את אותם הדברים. הארועים שאני חווה נצרבים בזכרוני ובתחושותיי, ובכך משנים את תודעתי בבואה לתפוס את המציאות, מה שמשפיע כמובן על בחירותי ועל הארועים שאחווה בהמשך. קארמה אם כן היא פשוט ההתבוננות המלאה יותר בפעולותינו, כלומר בחינת מעשי האדם דרך עדשה הכוונה-פעולה-תוצאה, הכרוכות תמיד יחדיו.

אך נראה שבדרך כלל אנו נוטים להתעלם מההשלכות של מעשינו, מהתוצאות של מחשבותינו ומהמציאות שתפיסתנו מכוננת. דבר זה משול לניסיון להפטר מהקוטב הדרומי של המגנט על ידי חיתוכו באמצע, מבלי להבין כי הקוטב הדרומי החדש שנוצר רק התקרב אל זה הצפוני. וזוהי תחילת המעגל: אם אנו מאמינים בתוקף שבכל דור ודור מנסים להרוג אותנו, תמיד נמצא את עצמנו במגננה. אם תחושת חרדה ורדיפה היא הדרך הבסיסית בה אנו מסתכלים על העולם ועל אנשיו, סביר מאוד שככה נפרש את התנהגותם. פירוש זה יוביל כמובן לתגובתנו הצפויה כלפיהם, מה שבתורו יעודד אותם למלא את התפקיד שייעדנו להם.

ואכן, היה זה אלברט אינשטיין אשר אמר כי "אי אפשר לפתור בעיות עם צורת החשיבה שיצרה אותן". אך מה עלינו לעשות? האם הצרות שלנו פשוט יעלמו אם רק נחשוב באופן חיובי? האם באמת נחיה בשלום לו רק נראה את איובנו ככלבלבים בלתי מזיקים? כמובן שלא. 'זה שאני פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחרי', אומר הפתגם הידוע, ואכן יש לנו אויבים אכזריים, המציבים בפנינו איומים אמיתיים. אך חוסר ההבנה של הקשר 'כוונה-פעולה-תוצאה', של הקשר בין תפיסת עולמנו למציאות שאנו חווים, אכן הופך את הקשר לקשירה – לדבר מה הכורח אותנו בתפיסותינו וכולא אותנו במעגליות. ואיפה החופש כאן? שכן בסופו של דבר, חשוב לזכור שלא תמיד רודפים אותנו, שהמציאות אינה קבועה ונצחית, שהמחשבות, התחושות, ההרגשות, האנשים והמצב בעולם – דבר מאלו אינו חתום וגמור. להפך – הכל תלוי אחד בשני, ומשתנה תמיד. וזהו הבסיס לשחרור.

תובנה זו מתבהרת ביתר שאת כשאנו אכן מתבוננים על כלבים, ורואים איך להקה שלווה מסוגלת לתקוף בפראות כלב המתנהג בצורה מסכנה ומפוחדת, מה שמחזק את תחשות המסכנות שלו, וחוזר חלילה. לעומת זאת, קשה הרבה יותר לראות כיצד עקרון זה פועל אצלנו – כיצד היאחזות בתפיסות מסוימות מנביעה בהכרח תוצאות מסוימות. אך כמו שכלב פרא הקשור לעמוד מקובע יכול רק להתיש את עצמו בריצה מעגלית, כך דפוסי מחשבה הקשורים לתפיסות מקובעות יכולים רק להתיש אותנו בחיים מעגליים. כל עוד אנו פועלים באותן דרכים, תחת אותן הנחות יסוד, מכוננים את אותן המחשבות ונוהגים באותם מנהגים – מה הפלא שאנו תקועים באותו המצב? כך באמת נראה שבכל דור ודור באים עלינו לכלותינו. וזוהי קארמה.

* * *

"שים לב למחשבות שלך – הן יהפכו למילים שלך; שים לב למילים שלך – הם יהפכו למעשים שלך; שים לב למעשים שלך – הם יהפכו להרגלים שלך; שים לב להרגלים שלך – הם יהפכו לאופי שלך; שים לב לאופי שלך – הוא יהפוך לגורלך" (פראנק אָוטלאו).

הקארמה היהודית, אפוא, היא תוצאה של כוונותינו, פעולתנו ותפיסותינו, כפי שהיא תוצאת פעילותם ומחשבתם של שונאינו. ואומנם אין ביכולתנו לשנות בקלות אחרים, אך עדיין ראוי שנזכור כי בהצהרה החזרתית על הקורבנות היהודית אנו גם תורמים להנצחתה, כל שנה מחדש. לכן אולי בפעם הבאה, נוכל להרשות לעצמנו קצת חופש אמיתי, לפחות במילה אם לא בפעולה, ולומר:

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אך בְּכָל דּוֹר וָדוֹר אַנּוּ בּוֹחֲנִים אֵת הַמַּצָּב מֵחָדָשׁ, מְנַסִּים לִפְעֹל בְּהֶתְאֵם לַנְּסִבּוֹת וּמֵאֲמִינִים כִּי בַּפַּעַם הֲבָאָה נַחְכִּים לִפְעֹל בַּתְּבוּנָה וּבְחֶמְלָה.

או כל ברכה אחרת, תלוי במה נשתנה…