בָּא לִי לְגָרֵד

אֶת הָבִּפְנוֹכוֹ

שֶׁל עַצְמִי

לְכַבֵּד שְׁאֵרִיּוֹת

שֶׁל נְשִׁיקוֹת,

מִינֵי שְׁתִיקוֹת

וְמוּעָקוֹת

מִן הֶעָבָר.

 

כָּךְ אֶפְשָׁר יִהְיֶה

לִרְאוֹת

אֶת הֵד

הַפְּעִימוֹת, הַמִתְדַּפְּקוֹת

בִּדְמָמָה

עַל מַעֲטֶפֶת

שֶׁאֵינִי מַכִּיר.

 

אֱלֹהִים מְשַׂחֵק אוֹתָנוּ

בְּטֶלֶפוֹן שָׁבוּר.

הוּא רָגִיל לְזֶה, אֲפִלּוּ

מָכוּר לַקֶּצֶר

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּחַ שֶׁהוּא

יוֹצֵר בִּתְפִלָּתוֹ:

בְתְנוּעָתוֹ אֶל הָאָדָם,

בּוֹ נִמְזָגוֹת הַבַּקָּשׁוֹת

זוּגוֹת זוּגוֹת;

וּבְשׁוּבוֹ לַמָּקוֹם,

שָׁם הֵן נְבוֹכוֹת

מְהִדְהוּדוֹ.

הוּא צוֹחֵק,

וּמְשַׁבֵּשׁ אוֹתָנוּ הַלֵּאֶה

לְעוֹלָם וָעֶד.

 

בְּשִּׁלְהֵי הַלָּשׁוֹן

שֶׁבְּקֵּץ הַשָּׂפָה

נִסְּתָה אוֹת

בּוֹדְדָה

לְהִתְעַבֵּד.

 

אַךְ, חָשְׁבוּ

כֻּלָּם פֶּה אֶחָד

זוֹהִי רַק זָעֲקָה

לְחֶבְרָה, וּבְסוֹפָהּ

שֶׁל דִּבְרָה

הִיא תִּתְ אוֹ דֵד.

 

 מי זה?

מי החמוד הזה המתוקי

קטנטני הזה

עם הראש הפצפון

והאף הנבון

הזה, מי?

 

זה המחרחר

לילותיו, מחרבן

את ימיו מתחנן

לסיים מכאוביו ומייד

ומִשַד ולבד

מבקשני

שלא ארדם ללא קשב

פועם לֵדרישה

פעוטה

לבסס עצמותו

בחיי, זה

 

דבר זה, מי עוד יכול

להגיע אף שעוד לא הלך?

לחבור אף שאך זה נחתך?

ולנשום ולחוות עת נשמתו נכוותה

כשאמר – וואה!

ובמקום לענות לו

בכינו:

מי זה?

 

תרגומי לשיר

The Builders – by Henry Wadsworth Longfellow
(1807-1882)

הַכֹּל הֵם ארכיטקטים שֶׁל גּוֹרָל,
פּוֹעֲלִים בְּצֵל קִירוֹת הַזְּמַן;
חֶלְקָם בְּמַעֲשֶׂה לֹא דַּל,
אֲחֵרִים בְּקִשּׁוּטֵי אָמָּן.

דָּבָר אֵינוֹ חָסַר שִׁמּוּשׁ;
לַכֹּל יֵשׁ מָקוֹם מְפֹאָר;
וּמָה שֶׁאַךְ נִרְאֶה תָּשׁוּשׁ
מְחַזֵּק וְתוֹמֵךְ בַּשְּׁאָר.

לַמִּבְנֶה שֶׁמֻּקַּם עַל יָדֵנוּ,
הַזְּמַן נִמְלֵּא חֹמָרִים;
יָמֵינוּ וְכֵן אֶתְמוֹלֵינוּ –
אֲבָנִים מֵהֵם אָנוּ בּוֹנִים.

סַגְנֵן אֶת הַכֹּל כָּרָאוּי;
אַל תַּשְׁאִיר אַף מִרְוַח מְפַהֵק;
שֶׁכֵּן גַּם אִם אֵין הוּא גָּלוּי,
בַּסּוֹף כָּל דָּבָר מִתְבָּהֵק.

בִּימֵי אָמָּנוּת קְדוּמִים,
בַּנָּאִים עָמְלוּ בִּקְפִידָה
עַל כָּל חֵלֶק זָעִיר וְתָמִים;
כִּי הַכֹּל לָאַלִּים יִוָּדַע.

וְאִם כֵּן נַעֲבֹד גַּם אֲנַחְנוּ,
עַל הַנִּרְאֶה וְעַל הַנִּסְתָּר;
נַתְקִין לָאֵלִים אֶת בֵּיתֵנוּ,
יָפֶה, שָׁלֵם וּמֻסְדָּר.

וָלֹא, חַיֵּינוּ יִקָטְעוּ,
עוֹמְדִים בְּצֵל קִירוֹת הַזְּמַן,
גְּרָמִים שְׁבוּרִים, שָׂם יִכָּשְׁלוּ
רַגְלֵינוּ בְּטַפְּסָן מִכָּאן.

אָז בְּחָזְקָה הַיּוֹם נִבְנֶה,
עִם בָּסִיס מוּצָק דַּיּוֹ;
וְכָךְ יָבוֹא וְיַעֲלֶה
מָחָר לִמְצֹא אֶת מְקוֹמוֹ.

בָּזֹאת נוּכַל לִזְכּוֹת
מִמִּגְדָּלִים לִפְקֹחַ עַיִן
וְאֶת הַכֹּל בְּתוֹר אַחְדוּת לִרְאוֹת,
כְּמוֹ פְּרִישָׂתָם שֶׁל הַשָּׁמַיִם.

 

קיוויתי שהקפה

שלה

יהיה עוד

חם, כשאתעורר

אך היא הבינה זאת

מוקדם מידי

ואולי

היה עדיף

שאתקרר

או יותר טוב –

שלא היה לי

קפה

או אותה

כשעזבה מיד

שמתי לב

למקום

שנשאר במקלחת

ונזכרתי איך חשה

כאורחת בין ידי

–  מגבת שעוד לא רטבה

עלי בחום

גופה, כי חששה

עדיין

להתייבש

 

בסמטה

האופק תמיד מעבר

לפינה, מזמין

בכל נשימה

תערובת

כביסה של

אתמול עם עציץ

של זקנה וקצת טיח

קלוף שמש

או אנחה של חתול, שנמאס לו

מאלו

המחפשים רומנטיקה

בעיזבון

מלא בבטן

ובראש

כבד, תוהה

למה לא נסעתי

לים

כמו פעם

שלא היה הד

למחשבותי

ונזכר

שבלעתי יותר מידי

מים, אוכל

ורעיונות

במה אתה עוסק? שאלה

כרגע, בנצחי, ענה.

ואתה אוהב את זה?

לעתים.

אז מה אתה עושה

בזמנים שאינך אוהב?

אני חושב

על זמנים אחרים.

למשל?

למשל עכשיו

עכשיו אתה חושב?

לא, עכשיו

אני אוהב