בדיחה מפורסמת מספרת על יהודי שביתו החל לעלות באש. בייאושו, פנה האיש לשמיים בתחינה: 'אלוהים, אם רק תציל אותי מאסון זה, אקדיש את חיי לעבודתך'. לא עברה דקה, וגשמי זעף החלו לרדת, מכבים בזאת את השריפה. ראה היהודי כי טוב, הביט מעלה וצעק: 'אלוהים, אין צורך, הסתדרתי!' בדיחה זו מוצאת ביטוי פואטי גם בפתגם מוסלמי יפהיפה: 'בְּטַח באללה, אך קשור את הגמל שלך'. ואכן, נראה כי דתות רבות לא עוסקות רק במימד האלוהי והנשגב, אלא דווקא מדגישות את ההשתתפות האנושית, את ההקשר היומיומי של האמיתות הנצחיות.

הקשר זה, יש לומר, הוא אלמנט חיוני ביותר להישרדותה ולשגשוגה של כל מערכת רעיונות. כדי להתבסס בלב הציבור דור אחר דור, כל רעיון צריך להיות קשור באופן הדוק לזמן, למרחב, לשפה, לתפיסה ולתרבות של המאמינים בו. וכמו כל מערכת רעיונות אחרת, גם המערכת הדתית הקרויה כיום 'יהדות' לא הגיחה לעולם מן הריק, אלא מתוך מערכת סבוכה של הקשרים. בימים ההם, כמו בזמן הזה, היא קשורה לעמים השכנים, לגאוגרפיה של האזור, למבנה השפות המקומיות, לטכנולוגיה של כל תקופה, ולדרכי המחשבה המתפתחות עם הזמן.

התבוננות בהקשרים אלו, גם אם במבט חטוף, בכוחה להאיר על התפתחות הרוחניות העברית עד כה, כמו גם לפרוש כיוונים אפשריים לצמיחתה העתידית. ואם כן, ברצוני להציע כעת סיכום התגלו"תי: טיוטה היסטורית, תפיסתית, גאוגרפית, לשונית ותרבותית של הרוח העברית.

קרא/י עוד «

 

שאלתי פעם אשת-רוח ותיקה מה היא חושבת על אלוהים. היא נאנחה עמוקות, צחקה לפרקים, ואז נעה בלב שקט ומפעים. באותו רגע, חשבתי שהבנתי דבר-מה. אך כשאצתי לכתוב זאת, התאבנה ואמרה: כשנוח ליהודים, הם לא כותבים.

ואכן, נראה כי הבִּינָה היהודית נוטה להתבהר בחוסר נחת. כשאנו כמהים, תוהים וחולמים, אנו גם הוזים, הוגים ויוצרים; מה שמסביר מדוע התורה היא נבואה כתובה – געגוע מתועד לשאר-רוח עתידי. אך כמובן שלסיפור זה יש עוד צדדים. שכן כל סיפור מצריך שפה ייחודית, ואם נעים בה כהלכה, כל שפה מציעה גאולה ייחודית. זו התנועה העתיקה בין החיים ליצירה, ובסופו של דבר, אלו מילים נרדפות.

והנה גם אני כותב עכשיו באותה תנועה יוצרת חיים – בסמוך ללידת בני הראשון. זוהי תקופה מלאת שאלות, והגעתו לעולם, על פלאיה ודרישותיה, הזכירה לי תהייה יהודית עתיקה:

קרא/י עוד «