היה זה הסופר האנגלי ארתור סי קלארק שאמר כי "כל טכנולוגיה מתקדמת די הצורך, אין הבדל בינה ובין כישוף". ואכן, אם היינו מציגים את הטלפון שבכיסנו לאנשים מתקופת הברונזה, סביר שהיו נדהמים-עד-אימה מיכולתנו להעביר מסרים דרך מלבן קטן ושחור. הם היו המומים מהקסם שלנו, בדיוק כפי שאנו נהיה אם, למשל, בן-שיחנו יעלם לנגד עיננו, ואז יגיח לפתע במקום אחר. אך כשאותו אדם יסביר לנו כיצד מְשַׁגֵּר קוונטי חדשני יכול לפרק אטומים ולשכפלם במקום אחר, נתחיל אולי להבין את הטכנולוגיה העומדת מאחורי הכישוף.

בינתיים, כידוע, אין בידנו מכשירים כאלו. אך עובדה זו מעולם לא הפריעה לאנשים לדמיין אותם, ולתאר בספרים, בציורים, בסרטים ובנבואות עוד אינספור תחזיות דומות לעתיד. וכשאנו מכירים בתכונה זו של האנושות, ברצונה לתפוס בכל עת את מה שעוד רגע יבוא, ביכולתנו בהחלט לתהות: כיצד אנשים מדמיינים את המחר? מדוע 'הגיוני' לחשוב שדבר מסוים יתרחש עוד מעט, ודבר אחר לא? על מנת לבחון את העניין, נוכל לחשוב על מה שאנשים דמיינו עד לא מזמן בקשר לתקופתנו אנו.

קרא/י עוד «

טעותי הראשונה טמונה בכתיבת מילים אלו. אך על מנת להסביר זאת, נדונתי לתעות בין מילים נוספות:

לילה נטול כוכבים של יבשת אחרת, ואורות מרצדים בצדו הקפוא של החלון. בצד שלי, הקור לובש צורת אדים ואני על סף הערות, נסחף במחול המנצנץ באוויר, ונעלם. האם היה זה חלום צלול או שמא צלילות חלומית? שכן ברגע אחד הייתה פנימיותי שלובה עם כל שמחוץ לי בזרם אחיד. דבר לא הפריד בין מה שרחש בתוכי ובין מה שהתרחש מסביב, על אף שהבחנתי בהם בבירור. ולמרות שחוויתי הכל מנקודת מבטי, ממרכז תודעה ממוקד, לא הייתה זו הפרדה חדה, לעומתית, אלא כמו זו של גל הנשטף בדממה אל החוף; אירוע מבודד, המבטא את האוקיינוס כולו.

מחשבות שונות עלו ושקעו, תחושות גם כן. אך מעל הכל, או מתחת לכל, לא היה עוד שום 'אני' אשר ממנו נבעו הדברים. רק פכפוך של מילים, ואדוותיהן – שקט. הייתה זו תחושה שכמותה לא חוויתי מימי; תחושת מלאות, חיות ושלווה חמימה, אשר ליוותה אותי עד אור הבוקר. כשהתעוררתי, טיפות שטופות שמש זרמו ונקוו לסירוגין על זגוגית החלון, במה שנראה כתחרות שובבה על תשומת לבי. חייכתי לעצמי ונשפתי על הזכוכית ברכות, תורם בהבל פי לריקוד חרישי זה של העולם.

חיבור זה הינו ניסיוני האישי והמתעתע מעצם טבעו להבין ולתאר חוויה זו, כלומר להשתמש בשפה על מנת לכונן שקט. זהו ניסיון שנועד, ככל פרדוקס, להיכשל מראש. שכן מצד אחד, כתיבה מצריכה את האמונה שיהיה מי שיקרא, מי שיבין, ומשמעות הדבר היא שהחוויה מאפשרת הידברות. אך מצד שני, החוויה האמורה היא בדיוק זו בה האחיזה בדברים נחלשת, בה מילים מאבדות מקסמן והגלים נסוגים אל הים.

לפיכך מוטיבציה נוספת לכתיבת החיבור – אמיתית לא פחות – היא דווקא חוסר השקט שאני חש בשאר הזמן; אותו זמזום תמידי ביני לבין עצמי, בין פחדים, שמחות, דאגות ותקוות, הנובע מהרצון להבין. למרבה הצער, חוסר נחת זה תופח ככל שאני מנסה לרדת לעומקו. אך אומרים כי לעתים, כשכל המאמצים להבין, לתפוס ולהשיג כבר נוסו ללא הצלחה, התשוקה לכך שוככת ומשהו משתחרר. המילים, אפוא, הן ניסיוני להתאמץ עד תום.

קרא/י עוד «