ויתור על אהבה וחופש

Image result for ‫סיפור על אהבה וחושך‬‎

"אם אתה חייב לבחור בין לשקר לאדם ובין להעליב אותו", אומרת פניה לעמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך', "בחר להיות נדיב". במקום להכריע בין שני ערכים, מזמינה אותנו פניה לפעול בנדיבות – כלומר באהבה ובחופשיות, ובכך לפגוש את החוויה מחדש. מעניין אפוא לראות אילו ערכים אנו נוטים לבקש לעצמנו, ומול אילו דילמות מערבת אותנו הבחירה בהם. ברשימת הערכים הרצויים שלי, למשל, 'אהבה' ו'חופש' בהחלט מקבלים מקום של כבוד. אך רבות נראה כי תחושות אלו, הנחשקות כל אחת למען עצמה, נוטות לבטל זו את זו. שכן כל אהבה משמעה גם הקשרות, התמסרות והאחזות, וכל חופש משמעו גם שחרור, עצמאות ובדידות. רובנו חוששים מבחירה זו, אך האם חייבים להפסיד דבר אחד כדי להרוויח את השני? האם נוכל לפגוש מחדש את הדילמה שבין אהבה לחופש, שבין האחזות לבדידות?

קרא/י עוד «

מעזבונו של גנן המילים

Related image

חבילות קציר קישטו את ההר כשמלה מנוקדת, והצל הקטן שנפרש לצידן סימן כי מחצית היום כבר עברה לה. בריצתו המתנשפת אל הבית, חש גנן המילים שלא הוא זה שנאנק, אלא שהאוויר עצמו החסיר נשימה. אך כשהוריד את כובעו אל בית החזה, בדיוק מתחת למשקוף המשוייף, הוא ידע. ליבו החסיר נשמה. ובינתיים התרחקה הכרכרה במעלה הגבעה, ויחד איתה ניחוח זרעי החרדל שהשתרגו בכובעה דרך קבע. היא השאירה את אנחות הכבשים להדהד בעמק הצחיח, איתו; ובין קפלי ההר הזהוב, עלומות חיטה בודדות עמדו בעצבות משהו, מתגעגעות למשהו. ובית אחד, חצי נטוש ואדום-גג, הסכים איתן בשתיקה.

בסמטה

il_fullxfull.645789426_tpu2

 

בסמטה

האופק תמיד מעבר

לפינה, מזמין

בכל נשימה

תערובת

כביסה של

אתמול עם עציץ

של זקנה וקצת טיח

קלוף שמש

או אנחה של חתול, שנמאס לו

מאלו

המחפשים רומנטיקה

בעיזבון

מעשה באלוהים – קול קורא תיגר

maxresdefault

על מה בדיוק אנו מדברים כשאנו אומרים 'אלוהים'? מבחינתי זהו לא וויכוח תיאולוגי, פוליטי או מוסרי גרידא. זוהי שאלה אקטואלית, השואפת להבין כיצד אנו, כחברה, מבינים נושא נפיץ זה. האם ישנו בכלל מובן משותף עליו (לפחות) כל המאמינים יכולים להסכים? האם ניתן לשוחח עליו באופן ברור גם עם הלא-מאמינים? וכיצד עלינו להתייחס למושג ה'אלוהים' אם לא נמצא משמעות שכזו?

קרא/י עוד «

גנן המילים

Prune_sur_paravent_par_Kanō_Sanraku

את גנן המילים פגשתי לראשונה במדבר. זה עתה הוא יצר את החממה לסבלנות רדיקלית, ואמר שישמח לפגוש אותי שם למיץ הכי איטי שטעמתי. הסכמתי כי היה חם, אבל גם כי היו לי המון שאלות, ורציתי לשמוע את סיפורו של הגנן; כלומר את סיפורן של המילים אותן טיפח. והוא אמר שכראוי לאורח, ישמח לשתף אותי בהגיגיו, על אף שעוד אין לו.

באותם ימים הנחתי שהמדבר מבלבל אנשים, ולא הבנתי שהמצב דווקא הפוך.

אך כשהגעתי לחממה, ניצני שקט כבר ליבלבו בשיח חסר מילים.

'מה עושים כאן?' תהיתי בליבי ואוזני קשובה.

'כפי שאמרתי', חייך הגנן. 'מחכים שתצמח לה תשובה'.

בין שברי המציאות

1

* גרסה של מאמר זה מופיעה בספר 'על שפת ההארה', ופורסמה לראשונה באתר אלכסון

 

מדי פעם אנו נתקפים במערבולות של חוסר ודאות, בהן האדמה נשמטת מתחת לרגלינו, ונראה שדבר אינו בטוח או יציב. משברים כגון אלו נתפשים לרוב כהפרעה המערערת את חיינו השלווים יחסית, או כגזרה משמיים, אך עם הזמן התבקשנו לנסות ולראות כיצד מצבים שליליים יכולים להוות גם מקור ופוטנציאל לצמיחה. משבר, נאמר לנו בעת צרה, הוא אומנם אירוע קשה ומצער, אך ניתן ורצוי ללמוד ממנו, להתחשל ולהמשיך הלאה. כעת ברצוני לטעון כי גם תפישה משוכללת זו אינה ממצה את המשמעות העמוקה יותר של המושג, וכי במובנה הרחב יותר, המציאות עצמה היא משבר.

קרא/י עוד «

על שפת ההארה – פרק ראשון

japanese-waves-painting-1393853592OmW

טעותי הראשונה טמונה בכתיבת מילים אלו. אך על מנת להסביר זאת, נדונתי לתעות בין מילים נוספות:

לילה נטול כוכבים של יבשת אחרת, ואורות מרצדים בצדו הקפוא של החלון. בצד שלי, הקור לובש צורת אדים ואני על סף הערות, נסחף במחול המנצנץ באוויר, ונעלם. האם היה זה חלום צלול או שמא צלילות חלומית? שכן ברגע אחד הייתה פנימיותי שלובה עם כל שמחוץ לי בזרם אחיד. דבר לא הפריד בין מה שרחש בתוכי ובין מה שהתרחש מסביב, על אף שהבחנתי בהם בבירור. ולמרות שחוויתי הכל מנקודת מבטי, ממרכז תודעה ממוקד, לא הייתה זו הפרדה חדה, לעומתית, אלא כמו זו של גל הנשטף בדממה אל החוף; אירוע מבודד, המבטא את האוקיינוס כולו.

מחשבות שונות עלו ושקעו, תחושות גם כן. אך מעל הכל, או מתחת לכל, לא היה עוד שום 'אני' אשר ממנו נבעו הדברים. רק פכפוך של מילים, ואדוותיהן – שקט. הייתה זו תחושה שכמותה לא חוויתי מימי; תחושת מלאות, חיות ושלווה חמימה, אשר ליוותה אותי עד אור הבוקר. כשהתעוררתי, טיפות שטופות שמש זרמו ונקוו לסירוגין על זגוגית החלון, במה שנראה כתחרות שובבה על תשומת לבי. חייכתי לעצמי ונשפתי על הזכוכית ברכות, תורם בהבל פי לריקוד חרישי זה של העולם.

חיבור זה הינו ניסיוני האישי והמתעתע מעצם טבעו להבין ולתאר חוויה זו, כלומר להשתמש בשפה על מנת לכונן שקט. זהו ניסיון שנועד, ככל פרדוקס, להיכשל מראש. שכן מצד אחד, כתיבה מצריכה את האמונה שיהיה מי שיקרא, מי שיבין, ומשמעות הדבר היא שהחוויה מאפשרת הידברות. אך מצד שני, החוויה האמורה היא בדיוק זו בה האחיזה בדברים נחלשת, בה מילים מאבדות מקסמן והגלים נסוגים אל הים.

לפיכך מוטיבציה נוספת לכתיבת החיבור – אמיתית לא פחות – היא דווקא חוסר השקט שאני חש בשאר הזמן; אותו זמזום תמידי ביני לבין עצמי, בין פחדים, שמחות, דאגות ותקוות, הנובע מהרצון להבין. למרבה הצער, חוסר נחת זה תופח ככל שאני מנסה לרדת לעומקו. אך אומרים כי לעתים, כשכל המאמצים להבין, לתפוס ולהשיג כבר נוסו ללא הצלחה, התשוקה לכך שוככת ומשהו משתחרר. המילים, אפוא, הן ניסיוני להתאמץ עד תום.

קרא/י עוד «