אני כותב דברים אלו כדי לגבור על הספק. מתריס מעט 'יש' מול פיתוי האפשרות. אני כותב כדי למצוא שפה איתה אוכל לדבוק באלוהים, וכך לשאת את הבדידות. במילים אחרות, שאיני מבין עדיין, אני כותב את ניסיוני באמונה. מקדיש זמן בכוונה לשייף את העין, היד והלב, עד שאוכרע: איני לבד, יש טעם בכאב, ותכלית לכוונה.
[ב]
ובשאר הזמן, מתייצב השטן: מי אני? מה אני רוצה? לאן עלי לשוב? האם אני מבין מה קורא לי ולנו? מה אכן מתרחש בעולם? מה הטעם בחיים ובמה להאמין? האם נזכה לגאולה? האדבק באלוהים?
ותחתיו עוד קול יהיר מתגרה: דווקא יודעים אנו הרבה. הנה עוד רגע בִּינָתֵנוּ נעה בין כוכבים. הנה דעת גדולה מחייה מתים. הנה פיצחנו סוד הגן, והיינו כאלוהים.
אני כותב דברים אלו כדי לגבור על הספק. מתריס מעט 'יש' מול פיתוי האפשרות. אני כותב כדי למצוא שפה איתה אוכל לדבוק באלוהים, וכך לשאת את הבדידות. במילים אחרות, שאיני מבין עדיין, אני כותב את ניסיוני באמונה. מקדיש זמן בכוונה לשייף את העין, היד והלב, עד שאוכרע: איני לבד, יש טעם בכאב, ותכלית לכוונה.
[ב]
ובשאר הזמן, מתייצב השטן: מי אני? מה אני רוצה? לאן עלי לשוב? האם אני מבין מה קורא לי ולנו? מה אכן מתרחש בעולם? מה הטעם בחיים ובמה להאמין? האם נזכה לגאולה? האדבק באלוהים?
ותחתיו עוד קול יהיר מתגרה: דווקא יודעים אנו הרבה. הנה עוד רגע בִּינָתֵנוּ נעה בין כוכבים. הנה דעת גדולה מחייה מתים. הנה פיצחנו סוד הגן, והיינו כאלוהים.
הליבה הרוחנית העיקרית של כל הדתות הגבוהות היא הפילוסופיה הנצחית. ופילוסופיה זו יכולה להתקבל ולהתבטא ללא צורך בהסתמכות על אמונה דוגמטית.
אמנם חייבת להיות אמונה כסוג של אמון. שכן אמון באחרים הוא המפתח לחמלה ואדיבות כלפיהם; וביטחון ביציבות הרוחנית של היקום הוא המפתח לידיעת האלוהות. יתרה מזאת, צריך גם שתהיה אמונה בסמכות – סמכותם של אלו אשר חוסר אנוכיותם הכשירה אותם לדעת באופן ישיר את הקרקע הרוחנית של העולם. ולבסוף, חייבת להיות אמונה בטענות מסוימות אודות המציאות, שהתגלו למיסטיקנים בצורה כנה וישירה; טענות שהמאמין יודע כי ביכולתו לוודא אם רק יתמיד בהכשרתו. אך כל עוד הפילוסופיה הנצחית מובנת בפשטותה העיקרית, אין צורך באמונה בהצהרות שידוע מראש כי לא ניתן לוודא אותן.
ההצהרות חסרות-הביסוס של דתות מסוימות, אם מאמינים בהן בחוזקה, אמנם יכולות ליצור השפעה רבה על הנפש, וכך להתקיים באופן 'אובייקטיבי' במציאות. אך כל אובייקטיביות שחבה את קיומה לפעילות הנפשית של אלו המאמינים בה בחוזקה לא יכולה להיות הקרקע הרוחנית האבסולוטית של הקיום.
תודעה שעסוקה כל הזמן ב'אמונה דתית' לא יכולה להישאר במצב חסר עצמיות ובפתיחות ערנית, המהווים את תנאי הסף לידע האחדותי של ההוויה. אכן, כל אמונה בקיום של יישות על-טבעית שהיא לא המציאות הרוחנית האבסולוטית, וכל עבודה רוחנית שאינה מתרכזת בהפחתת הריכוז בעצמי, לא יכולה להוביל לחיי הנצח של האחדות ברוח. חיי נצח אלו עומדים בידיעה מאחדת של ההוויה, לא באמונה בדבר-מה פחות מזה.
מיתוסים הם חלומות ציבוריים; חלומות הם מיתוסים פרטיים. לכן האיכויות, הדמויות והמצבים שהאנושות חווה בדמיון המיתי מבטאים עובדות של התודעה. אלו הו עובדות נפשיות המתגשמות בבדיון החומר. פרויד ראה בחלומות ובחזיונות – בין אם הם אישיים ובין אם מיתולוגיים – כסוג של נוירוזות תרבותיות; דבר מה המנסה להסתיר, לבטא או לעבד דחפים מיניים מודחקים. יונג, לעומת זאת, חשב כי התמונות של המיתולוגיה והדת משרתות מטרות חיוביות ומעודדות חיים. לדעתו לכל האיברים בגוף – לא רק לאיברי המין – יש מטרות ומניעים פנימיים, חלקם מודעים וחלקם לא. התודעה מכוונות-החוץ שלנו, העוסקת בענייני היומיום, יכולה לאבד קשר עם כוחות פנימיים אלו. אך אם מבינים את המיתוסים לאשורה, הם מהווים אמצעי ליצירת קשר מחודש. הם מספרים לנו בשפה תמונתית על כוחות הנפש שביכולתנו להכיר ואף לשלב בחיינו, כוחות שעיצבו את הרוח האנושית מאז ומתמיד, ולכן מייצגים חוכמה שבזכותה שרדנו לאורך ההיסטוריה. לפיכך המיתוסים לעולם לא יוחלפו על ידי ממצאי המדע, המתייחסים לעולם החיצוני, ולא למעמקים אליהם אנו נכנסים בשינה. על ידי דיאלוג עם כוחות פנימיים אלו, דרך החלומות והלימוד של המיתוסים, אנו יכולים להכיר ולהשלים עם האופק הרחב יותר של חיינו, עם העצמי הפנימי, העמוק והתבוני שלנו. באותו אופן, חברה שמוקירה את המיתוסים שלה ושומרת עליהם חיים, תהיה מוזנת מהרובד העמוק, העשיר והיציב ביותר של הרוח האנושית. אך כאן יש גם סכנה חמורה – הסכנה להיסחף על ידי החלום האישי או המיתוס המסורתי הרחק מעולם התודעה המודרנית, וכך להיתקע בדפוסים קדומים של רגש ומחשבה, שאינם מתאימים עוד לחיים כיום. מה שנדרש, אם כן, הוא דיאלוג – לא היקבעות. דיאלוג של צורות סימבוליות, הנובעות מהתת-מודע ומוכרות על ידי המודע באינטראקציה מתמשכת. חברה שלא מאפשרת משחק שכזה, אלא נצמדת לחלומות מסורתיים ואמיתות נצחיות, בעודה חוסמת את חידושי התודעה, ההיגיון והעובדות, נדונה לחזור על ההיסטוריה הכאובה של המין האנושי.
זוהי לא הצהרה בשבחי התרבות, אלא אמירה טכנית פשוטה, אולי אפילו טרגית.
לאחר שרכשנו את יכולת הקריאה – בעמל רב יש לומר – אין לנו עוד יכולת לראות מילים כאסופה אקראית של קווים, זוויות, עיטורים ונקודות.
כשאנו מביטים בשרבוטים שחורים אלו, אנו נוטים להתעלם מצורתם הגלויה או מסידורם המרחבי, ומתייחסים באופן בלעדי לרובד נוסף שלפתע זורח מתוכם – רובד המשמעות.
בתור קוראים מנוסים, קשה לנו אף להיזכר בזמן בו שלטים, תוויות וכותרות לא כפו את משמעותם עלינו. אנחנו מסתכלים על בקבוק ממותג, ולא יכולים שלא להבין 'חלב'. אנו מביטים באסופת מילים זו ממש, וגם אם אנחנו ממש מנסים, קשה לנו פשוט לראות אותן, ולאו דווקא להבין אותן.
לכן מסורות רוחניות רבות מבקרות את התופעה הזו. הן טוענות שכולנו 'מסוממים' על ידי מילים ומשמעות, ובקושי יכולים לחוות את המציאות 'סתם כך', כפי שהיא.
דרך אחת להתמודד עם הבעיה היא לעשות מדיטציה, להרהר בקואנים, לשהות הרבה בטבע, ובאופן כללי – לנסות לפעור חור בשמיכה המושגית איתה אנו מכסים את המציאות.
זוהי דרך נהדרת, עמוקה ובעלת תוצאות מובטחות למתמידים בה.
אך אולי ישנה עוד דרך, כזו המתאימה יותר לאלו שלא מצליחים להשתחרר בקלות מהראש החושב.
זוהי דרך המוצעת לאלו שלמרות כל השעות שישבו במדיטציה, עדיין מוצאים עצמם עם אותו אב-בית המכונה 'אני', המתעקש לכסות כל חוויה בשמיכה, וסדין, וציפית מילולית.
ודרך זו מציעה לנו משהו הפוך. לא לפעור חור בשמיכת המושגים, אלא דווקא להתעטף בכיסוי, ורק להמשיך איתו באמת, עד הסוף.
הרעיון הוא כזה: כפי שאסופת כתמים מסוימת יכולה 'להפוך' למילה ולכפות עלינו משמעות, אם רק נתאמן בלתפוס אותה כמו שצריך, אולי נוכל לפתח את אותה תפיסה לגבי כל הכתמים הקיימים – כלומר לגבי מרקם החיים כולו?
אולי נוכל להתאמן ב'לקרוא' את המציאות בכללה, כלומר לפתח יכולת רצופה לחוש את רובד המשמעות של כל דבר, ושל מצרף הדברים כולם.
לאחר אימון כזה, נוכל למשל להתבונן בצירוף אקראי של ספסל עץ, נעל אדומה וקיר מחוספס, וכך לתפוס באופן מיידי את המשמעות של צירוף זה, את הרובד החדש הזורח מתוכו. או שאולי רק נביט בוילון ישן, בעודו חושף לסירוגין את החדר עבור העולם, ואז נראה גם אנחנו, לסירוגין, את נפשנו נעה באור. במילים אחרות, לאחר שנתרגל לכך, נוכל לקרוא כל רגע באמת, כלומר לשלב את הנפש בעולם.
אידברות 