אֲלוּמַּתּוֹהוּ

בְּקָלַיְידּוֹסְקוֹפּ אוֹתִיּוֹת

 

 

מִשְׁלָח יָדוֹ הָקְצָרָה

שֶׁל הָמְשׁוֹרֵר

 

 

דַּף עִם הַפְרָעַת אִישִׁיּוּת

 

 

אברהם אבינו (שהיה גם אבי הערבים, המדיינים, האדומים והעמלקים) היה בכלל סורי. בנו, יצחק, העדיף את עשיו על פני יעקב – אבי שבטי ישראל. אותו יעקב התחתן עם אישה ארמית, עזב את הארץ וירד למצרים. שם, בארמון פרעה, גדל נסיך מצרי בשם משה, אשר בחר לחיות עם מדיינית. עוד זמן עבר, ובישראל מלך דוד – הומוסקסואל וצאצא של מסתננת ממואב. בנו, שלמה המלך, התבולל עם אלף נשים ועבד אלוהים אחרים. בהמשך, סיפר ישעיהו על חזונו אודות שבת אויבים גם יחד. לאחר גלות בבל, המשחרר הגדול של עם ישראל היה דווקא כורש האיראני. עוד יציאה לגלות, ואנו מוצאים שהרמב"ם היה ערבי רוב חייו, כמו גם הבאבא סאלי והרב עובדיה יוסף. ארון הספרים היהודי נכתב באינספור שפות – עברית, ארמית, ערבית, גרמנית, רוסית, אמהרית ועוד. את הכינוי 'עם הספר' קיבלנו בכלל מהקוראן. ועל עמים וקבוצות שהתעקשו להגן על טוהר הלאום אנו לומדים היום בשיעורי היסטוריה. בפרט, אנו לומדים על הסיבות לאובדנם.

המאמר פורסם באתר 'אלכסון'.

בדומה לשבעת פלאי העולם העתיק, אשר ייצגו ערכים רוחניים בחומר ממשי, אבקש להציג גם אני את החוויה הרוחנית בחומר (מילולי). אך חשוב מכך, אבקש להבהיר את ההבדל בין אותה חוויה לבין אותו החומר, כלומר, להבחין בין זרימת המציאות ובין הניסיון לאחוז בה.

 

1. יש קסם בעולם.

על אף אינספור פגמיהן של דתות העולם, קשה להתעלם מהתחושה שהמציאות, בסופו של דבר, כוללת אלמנט נשגב כלשהו; מעין נוכחות קסומה וייחודית, הנמצאת בכל חוויה אך חומקת תדיר מתפיסה. את נוכחות זו כיניתי בעבר 'היומיומיסטי' – הפלא היומיומי השזור בחיינו. חשבו למשל על היכולת האנושית לשוחח – על הדרך בה משמעות עוברת מאדם לאדם דרך צלילים ואוויר. או על העובדה שלא משנה כמה ננסה, בסוף לא נוכל לתאר את המציאות במילים, שכן היא תמיד כוללת משהו מעבר להן. חשבו על הפלא הטמון באהבה, על המסתורין הכרוך בתודעה, או על כך שניתן, מניסיון אישי, לאחד בין השתיים, כלומר לחוות אחדות עם העולם, ולו לרגע חמקמק אחד. מציאותנו, כך נראה, היא שאלה קסומה מטבעה –The Great 'What The Fuck?!'.

קרא/י עוד «

 

בָּא לִי לְגָרֵד

אֶת הָבִּפְנוֹכוֹ

שֶׁל עַצְמִי

לְכַבֵּד שְׁאֵרִיּוֹת

שֶׁל נְשִׁיקוֹת,

מִינֵי שְׁתִיקוֹת

וְמוּעָקוֹת

מִן הֶעָבָר.

 

כָּךְ אֶפְשָׁר יִהְיֶה

לִרְאוֹת

אֶת הֵד

הַפְּעִימוֹת, הַמִתְדַּפְּקוֹת

בִּדְמָמָה

עַל מַעֲטֶפֶת

שֶׁאֵינִי מַכִּיר.

 

אֱלֹהִים מְשַׂחֵק אוֹתָנוּ

בְּטֶלֶפוֹן שָׁבוּר.

הוּא רָגִיל לְזֶה, אֲפִלּוּ

מָכוּר לַקֶּצֶר

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּחַ שֶׁהוּא

יוֹצֵר בִּתְפִלָּתוֹ:

בְתְנוּעָתוֹ אֶל הָאָדָם,

בּוֹ נִמְזָגוֹת הַבַּקָּשׁוֹת

זוּגוֹת זוּגוֹת;

וּבְשׁוּבוֹ לַמָּקוֹם,

שָׁם הֵן נְבוֹכוֹת

מְהִדְהוּדוֹ.

הוּא צוֹחֵק,

וּמְשַׁבֵּשׁ אוֹתָנוּ הַלֵּאֶה

לְעוֹלָם וָעֶד.

 

בְּשִּׁלְהֵי הַלָּשׁוֹן

שֶׁבְּקֵּץ הַשָּׂפָה

נִסְּתָה אוֹת

בּוֹדְדָה

לְהִתְעַבֵּד.

 

אַךְ, חָשְׁבוּ

כֻּלָּם פֶּה אֶחָד

זוֹהִי רַק זָעֲקָה

לְחֶבְרָה, וּבְסוֹפָהּ

שֶׁל דִּבְרָה

הִיא תִּתְ אוֹ דֵד.

 

 מי זה?

מי החמוד הזה המתוקי

קטנטני הזה

עם הראש הפצפון

והאף הנבון

הזה, מי?

 

זה המחרחר

לילותיו, מחרבן

את ימיו מתחנן

לסיים מכאוביו ומייד

ומִשַד ולבד

מבקשני

שלא ארדם ללא קשב

פועם לֵדרישה

פעוטה

לבסס עצמותו

בחיי, זה

 

דבר זה, מי עוד יכול

להגיע אף שעוד לא הלך?

לחבור אף שאך זה נחתך?

ולנשום ולחוות עת נשמתו נכוותה

כשאמר – וואה!

ובמקום לענות לו

בכינו:

מי זה?