בְּשִּׁלְהֵי הַלָּשׁוֹן

שֶׁבְּקֵּץ הַשָּׂפָה

נִסְּתָה אוֹת

בּוֹדְדָה

לְהִתְעַבֵּד.

 

אַךְ, חָשְׁבוּ

כֻּלָּם פֶּה אֶחָד

זוֹהִי רַק זָעֲקָה

לְחֶבְרָה, וּבְסוֹפָהּ

שֶׁל דִּבְרָה

הִיא תִּתְ אוֹ דֵד.

 

 מי זה?

מי החמוד הזה המתוקי

קטנטני הזה

עם הראש הפצפון

והאף הנבון

הזה, מי?

 

זה המחרחר

לילותיו, מחרבן

את ימיו מתחנן

לסיים מכאוביו ומייד

ומִשַד ולבד

מבקשני

שלא ארדם ללא קשב

פועם לֵדרישה

פעוטה

לבסס עצמותו

בחיי, זה

 

דבר זה, מי עוד יכול

להגיע אף שעוד לא הלך?

לחבור אף שאך זה נחתך?

ולנשום ולחוות עת נשמתו נכוותה

כשאמר – וואה!

ובמקום לענות לו

בכינו:

מי זה?

 

תרגומי לשיר

The Builders – by Henry Wadsworth Longfellow
(1807-1882)

הַכֹּל הֵם ארכיטקטים שֶׁל גּוֹרָל,
פּוֹעֲלִים בְּצֵל קִירוֹת הַזְּמַן;
חֶלְקָם בְּמַעֲשֶׂה לֹא דַּל,
אֲחֵרִים בְּקִשּׁוּטֵי אָמָּן.

דָּבָר אֵינוֹ חָסַר שִׁמּוּשׁ;
לַכֹּל יֵשׁ מָקוֹם מְפֹאָר;
וּמָה שֶׁאַךְ נִרְאֶה תָּשׁוּשׁ
מְחַזֵּק וְתוֹמֵךְ בַּשְּׁאָר.

לַמִּבְנֶה שֶׁמֻּקַּם עַל יָדֵנוּ,
הַזְּמַן נִמְלֵּא חֹמָרִים;
יָמֵינוּ וְכֵן אֶתְמוֹלֵינוּ –
אֲבָנִים מֵהֵם אָנוּ בּוֹנִים.

סַגְנֵן אֶת הַכֹּל כָּרָאוּי;
אַל תַּשְׁאִיר אַף מִרְוַח מְפַהֵק;
שֶׁכֵּן גַּם אִם אֵין הוּא גָּלוּי,
בַּסּוֹף כָּל דָּבָר מִתְבָּהֵק.

בִּימֵי אָמָּנוּת קְדוּמִים,
בַּנָּאִים עָמְלוּ בִּקְפִידָה
עַל כָּל חֵלֶק זָעִיר וְתָמִים;
כִּי הַכֹּל לָאַלִּים יִוָּדַע.

וְאִם כֵּן נַעֲבֹד גַּם אֲנַחְנוּ,
עַל הַנִּרְאֶה וְעַל הַנִּסְתָּר;
נַתְקִין לָאֵלִים אֶת בֵּיתֵנוּ,
יָפֶה, שָׁלֵם וּמֻסְדָּר.

וָלֹא, חַיֵּינוּ יִקָטְעוּ,
עוֹמְדִים בְּצֵל קִירוֹת הַזְּמַן,
גְּרָמִים שְׁבוּרִים, שָׂם יִכָּשְׁלוּ
רַגְלֵינוּ בְּטַפְּסָן מִכָּאן.

אָז בְּחָזְקָה הַיּוֹם נִבְנֶה,
עִם בָּסִיס מוּצָק דַּיּוֹ;
וְכָךְ יָבוֹא וְיַעֲלֶה
מָחָר לִמְצֹא אֶת מְקוֹמוֹ.

בָּזֹאת נוּכַל לִזְכּוֹת
מִמִּגְדָּלִים לִפְקֹחַ עַיִן
וְאֶת הַכֹּל בְּתוֹר אַחְדוּת לִרְאוֹת,
כְּמוֹ פְּרִישָׂתָם שֶׁל הַשָּׁמַיִם.

 

קיוויתי שהקפה

שלה

יהיה עוד

חם, כשאתעורר

אך היא הבינה זאת

מוקדם מידי

ואולי

היה עדיף

שאתקרר

או יותר טוב –

שלא היה לי

קפה

או אותה

כל חייו חלפו לנגד עיניו, אך הוא בדיוק מצמץ.

'אין שידור חוזר?!' רטן; ומת.

אך מה שקרה אחר-כך המם אותו לגמרי.

הוא מת שוב. ואז עוד פעם. ופעם נוספת. ונראה כי מה שאמור היה להתמצות באפיזודה חד פעמית, נפרש פתאום לכדי נצח מרצד. הוא לא הבין דבר מהבהוב המיתות שהבליח בו לסירוגין; אך גם החיים, חשב לפרקים, הם לא יותר ממצרף של אי-הבנות.

וגם אותם הוא פיספס.

"אם אתה חייב לבחור בין לשקר לאדם ובין להעליב אותו", אומרת פניה לעמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך', "בחר להיות נדיב". במקום להכריע בין שני ערכים, מזמינה אותנו פניה לפעול בנדיבות – כלומר באהבה ובחופשיות, ובכך לפגוש את החוויה מחדש. מעניין אפוא לראות אילו ערכים אנו נוטים לבקש לעצמנו, ומול אילו דילמות מערבת אותנו הבחירה בהם. ברשימת הערכים הרצויים שלי, למשל, 'אהבה' ו'חופש' בהחלט מקבלים מקום של כבוד. אך רבות נראה כי תחושות אלו, הנחשקות כל אחת למען עצמה, נוטות לבטל זו את זו. שכן כל אהבה משמעה גם הקשרות, התמסרות והאחזות, וכל חופש משמעו גם שחרור, עצמאות ובדידות. רובנו חוששים מבחירה זו, אך האם חייבים להפסיד דבר אחד כדי להרוויח את השני? האם נוכל לפגוש מחדש את הדילמה שבין אהבה לחופש, שבין האחזות לבדידות?

קרא/י עוד «