[א]

אני כותב דברים אלו כדי לגבור על הספק. מתריס מעט 'יש' מול פיתוי האפשרות. אני כותב כדי למצוא שפה איתה אוכל לדבוק באלוהים, וכך לשאת את הבדידות. במילים אחרות, שאיני מבין עדיין, אני כותב את ניסיוני באמונה. מקדיש זמן בכוונה לשייף את העין, היד והלב, עד שאוכרע: איני לבד, יש טעם בכאב, ותכלית לכוונה.

[ב]

ובשאר הזמן, מתייצב השטן: מי אני? מה אני רוצה? לאן עלי לשוב? האם אני מבין מה קורא לי ולנו? מה אכן מתרחש בעולם? מה הטעם בחיים ובמה להאמין? האם נזכה לגאולה? האדבק באלוהים?

ותחתיו עוד קול יהיר מתגרה: דווקא יודעים אנו הרבה. הנה עוד רגע בִּינָתֵנוּ נעה בין כוכבים. הנה דעת גדולה מחייה מתים. הנה פיצחנו סוד הגן, והיינו כאלוהים.

[ג]

אך עדיין, עולמנו נע מתהום אל תהום. קיצונים מבית ומחוץ, חייזרים מתחת וממעל. טבע רושף, פרעות ברחוב וטירוף במחשב. הכל חסר פשר, הכל צועק מכאב. לכל אחד 'האמת שלו', ובכל זאת נראה שעולם יוצא מדעתו. שאנו מבינים אך קצת, ומאמינים עוד פחות.

האם יש קשר בין כל התופעות? האם יכול להיות עוד טעם לעולם? ומה עניין כתיבת הגיונות במציאות ששגעה? או שמא זה רק אובדני המבקש לו תקווה?

[ד]

אך הנה בסוף הדברים, גם השטן הוא מלאך אלוהים. ואם כן חיבורי הוא הקדמה לתפילה: משאלה אחת כי אדע עוד תשובה שבכוחה להטעים את דרכי. ואולי שתיים שאלתי:

שָׁוְא וּדְבַר-כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי,

רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל-תִּתֶּן-לִי.

הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי –

פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי, וְאָמַרְתִּי מִי יְהוָה,

וּפֶן-אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי, וְתָפַשְׂתִּי שֵׁם אֱלֹהָי.

איבוד-עצמי וגבהות-לב. מכאן ומכאן סכנה. לכן מחזירה עצמה הכתיבה ליוצרה – מזכירה לי כי בינתיים זו רק תשובה על הדף. קוראת לי עדיה ושואלת – האחצה את הסף?