התעוררות בלתי-מוסברת

האם אנחנו מבינים מה באמת קורה לנו? מה באמת מתרחש בעולם? זוהי שאלה סבוכה, שכן לצד כל חידושי המדע, ההיגיון והרציונליות, לצד כל האינטליגנציה שכבר פיתחנו, נראה שעולמנו גדוש מתמיד בתופעות בלתי מוסברות. מהופעה אפשרית של חייזרים, דרך קונספירציות המוניות ועד לפסיכוזות המדיה שאופפות אותנו – התחושה היא שהעולם הולך ומשתגע לאורך השנים. אך האם יש קשר בין תופעות בלתי מוסברות אלו לעצם מבנה הנפש שלנו, ואף לתכלית האנושות כולה?

בסוף שנות ה-50, הציע  הפסיכולוג קרל יונג רעיון פרובוקטיבי בנוגע לתופעות ה'חדשות' דאז – תצפיות רבות של עב"מים בשמי אירופה וארה"ב בעקבות מלחמת העולם השנייה. הוא הציע שהעצמים המעופפים הלא מזוהים הללו עשויים להיות רק עוד ביטוי של נפש האדם, המוקרן על העולם החיצוני. עבור יונג, תצפיות עב"מים לא היו רק מחזה של חפצים פיזיים, אלא השתקפויות של  'הלא מודע הקולקטיבי'. הם לא באמת 'נמצאים שם בחוץ', אלא שהם סמלים העולים ממעמקי הנפש שלנו, ומוקרנים על חווית המציאות המשותפת, בדומה לסמלים שנמצאים בדת, במיתולוגיה ובפולקלור. במאמרו 'צלחות מעופפות:  מיתוס מודרני של דברים הנראים בשמיים', כותב יונג כי "העב"מים מייצגים… מיתוס מודרני בהתהוות שיש לראותו כסימפטום של אי שקט נפשי עכשווי".

והנה היום, ממשלות וחוקרים עצמאיים ברחבי העולם מכירים יותר ויותר לא רק במציאות של תופעות עב"מים, אלא בשפע של תופעות פיזיות, נפשיות, רוחניות או על-טבעיות  שאין להן הסבר של ממש. ככל שחוסר השקט והתסיסה האזרחית הגלובלית ממשיכים להתגבר, אלפי אנשים ברחבי העולם מדווחים יותר ויותר על מפגשים עם  'ישויות אחרות' – החל מבינה מלאכותית שהופכת למודעת, דרך חייזרים מבשרי רעות ועד לרוחות שמתועלות בטקסים מסתוריים.

בעניין זה, אין ספק גם שהצפת התרבות בטקסים רוחניים בעשורים האחרונים מוסיפה עוד מורכבות לסיפור. מכינוסים סודיים ועד למסעות שמאניים של ימינו, מסורות רוחניות רבות  נעזרות בחומרים ובטכניקות משנות תודעה שלדעתן מקלים על תקשורת עם מחוזות קיום אחרים. הפילוסוף טרנס מק'קנה, למשל, חקר את ההצטלבות בין פסיכדליה ורוחניות, והציע שהשיטות הללו עשויות לשמש כפתח לנומינוזי, כדרך התקשרות עם הנשגב.

ואכן, ההקבלה בין תופעות בלתי-מוסברות וחוויות רוחניות ניכרת בהחלט. כולן כוללות קשר עם הלא נודע החודר לפתע לחיינו, רגעים של יראה ופליאה, ותחושה של הימצאות בנוכחות של משהו גדול מאיתנו, שבכוחו לשנות את חיינו ותודעתנו לעד. ממצאים עדכניים מראים שחוויה פסיכדלית, למשל, דומה מבחינה מבנית 'למסע הגיבור', אותו מהלך נפשי-מיתולוגי-ארכיטיפי המתואר בסיפורי העולם. כמו כן, הפילוסוף והפסיכולוג וויליאם ג'יימס, ביצירתו המכוננת 'החוויה הדתית לסוגיה', דן בחוויות מיסטיות כמפגשים עם מציאות טרנסצנדנטית הנמצאת מעבר לתפיסה הרגילה. לדידו זוהי מציאות הנחשבת ל'אמיתית' יותר משלנו, אשר מתגלה בעקבות הנענוע הקל ביותר של התודעה הרגילה שלנו, ומאפשרת קשר עם המימד האחר.

אותו נענוע של התודעה יכול להגיע עקב סיבות רבות: מפגש טבעי עם הנשגב, עבודה רוחנית ממושכת, חוויה קשה ומטלטלת, שינוי פתאומי של המציאות היומיומית, אסון או מהפכה פוליטית, וכן בעזרת אמצעים מלאכותיים. בנוסף, כאשר חברות שלמות מתמודדות עם סוגיות של אי שוויון וחוסר יציבות, שלא לדבר על עליית הבינה המלאכותית וכוחה הגואל או המחריב, הנפש הקולקטיבית בהחלט עשויה לעבור שינויים עמוקים. שינויים אלו פותחים בתורם פתח לכוחות נפשיים חדשים ומסתוריים, המשנים את תפיסת עולמנו מן היסוד.

בהיבט הפיזי, נראה שהמשברים הסביבתיים וההתקדמות הטכנולוגית שלנו עשויים אף הם לשנות את מרקם המציאות, בדרכים שאיננו מבינים עד הסוף. שיבוש סביבתי למשל, עלול להשפיע על שדות האנרגיה העדינים המתוארים במסורות רוחניות רבות. כמו כן, חידושים טכנולוגיים עלולים להתערב בכוחות פיזיקליים שונים, וליצור מבלי משים תנאים מתאימים לאינטראקציה בין ממדים שונים של המציאות.

ואם כן, האם יכול להיות שהתרבות הגלובלית המתקדמת שלנו, המצוידת בטכנולוגיה מתוחכמת, חוויות רוחניות רבות, ו'תודעת-משבר' כלל אנושית, נמצאת בתהליך של הקרנה ויצירה של מציאות חדשה? של לידת מצב עניינים אחר? התגברות ההופעות המשותפות של אירועים פיזיים חיצוניים כמו עב"מים ובינה מלאכותית, יחד עם חוויות נפשיות פנימיות של מימדים אחרים או של יישויות על-טבעיות, עשויה בהחלט לרמוז על כך. אנו אכן על סף טרנספורמציה עמוקה.

למה עכשיו?

תיעוד של יצורים מיתולוגיים, אירועים משבשים וחוויות רוחניות הם לא דבר חדש, כמובן, אלא חלק מההיסטוריה האנושית. אבל הדבר שהשתנה עכשיו, ובכך החדיר למציאות מעין איכות חדשה, הוא ההתחברות העולמית הטריה יחסית. היום אנחנו אכן חברה גלובלית, בה כולנו קשורים באינספור דרכים, וכל אירוע מקומי יכול להשפיע באופן מיידי על הצד השני של כדור הארץ. זוהי קונקרטיזציה של אפקט הפרפר, הנראה כעת לעיניים אנושיות.

לחיבור הדדי זה יש השלכות עמוקות על התודעה הקולקטיבית שלנו. עם עליית האינטרנט והמדיה החברתית, המידע נע כיום במהירויות חסרות תקדים, ומעצב את התפיסות והאמנות שלנו בקנה מידה עולמי. יחד עם זאת, העולם הגלובלי שלנו חושף אותנו למגוון תרבויות ונקודות מבט בצורה שלא הייתה אפשרית בעבר. חשיפה זו מאתגרת את הפרדיגמות הקיימות שלנו, ומזמינה אותנו להטיל ספק בטבעה של המציאות עצמה.

בהקשר זה, אין תמה על כך שאנו חווים התעוררות של עניין בחוויות מיסטיות, פרקטיקות רוחניות ותופעות מסתוריות כמו תודעה ממוחשבת או הגעה של חייזרים. בהמשך לתובנותיו של יונג, נוכל לומר שאלו לא רק אירועים בודדים, אלא השתקפויות של שינוי עמוק יותר בנפש הקולקטיבית שלנו, כמו גם באמונות שלנו אודות המציאות. אלו עדויות לכמיהתנו לחיבור, משמעות והתעלות, בעולם שנהיה מבלבל ומשוגע.

יתרה מזאת, במשך אלפי שנים התפיסה הרווחת בתרבויות אינספור הייתה שהעולם הזה אכן מופעל על ידי כוחות רוחניים. האמונה באלים, ברוחות וביישויות נסתרות עיצבה את ההבנה האנושית של היקום ואת התפקיד שלנו בתוכו, באופן שגרם לנו לנסות לפרש ולפייס את הכוחות הרוחניים הללו בכל צעד ושעל.

רק במאות השנים האחרונות, המהפכות של המדע, התעשייה והנאורות הציגו בפנינו תפיסת עולם אובייקטיבית ומאוחדת לכאורה. עם עליית התבונה האמפירית, החקירה הרציונלית והקדמה הטכנולוגית, האנושות יצאה למסע מדהים ורב-מעללים להבנת היקום דרך עדשת ההיגיון והראיות. אך למרות האחדות הנתפסת של השקפת העולם המדעית – אשר סיפקה מסגרת להבנת העולם הפיזי – תפיסה זו הזניחה לא פעם את ההיבטים הרוחניים והסובייקטיביים של החוויה האנושית.

תהליך זה הוביל לפיצול עמוק של הידע ושל דרכי הידיעה, ליצירה של אינספור תפיסות עולם שאינן מתיישבות, וכן לתחושת ניתוק וניכור, הן מאחרים, והן מהמסתורין העמוק יותר של היקום. במילים אחרות, אנו חיים כעת בעולם חדש, 'מאוחד' ואובייקטיבי, שבו כל חלק עומד עדיין מקוטע, עתיק-יומין וסובייקטיבי.

וכשם שנפש אינדיבידואלית יכולה להתנתק, להתפצל, וכן להוליד תכנים לא מודעים שהיו מודחקים זמן רב, כך גם הנפש הקולקטיבית נכנעת כעת לגעשי הלא-מודע הקולקטיבי. העולם שלנו מתמלא תרתי משמע בתקוות, רצונות ופחדים; בכל האלים והשדים השוכנים בתוכנו, בעודם מחכים לרגע שלהם תחת השמש.

מה בעצם קורה כאן?

כשאנחנו מדברים על כוחות מודעים או לא מודעים, אנחנו לא אומרים שהם 'רק בתודעה', או שאין להם השפעה על העולם האמיתי. אנחנו גם לא אומרים שהכוחות האלה הם מעשה ידנו בלבד. שכן בפועל, יכול מאוד להיות שאנחנו בעצם רק חלק מתודעה עצמאית גדולה יותר.

על פי עמדת ה'אידיאליזם האנליטי', המיוצגת בין השאר על ידי הפילוסוף ברנרדו קסטרופ (Kastrup), ההבחנה בין נפש וחומר אינה כה ברורה. גישה זו טוענת שהתודעה היא המציאות הבסיסית ביותר העומדת בתשתית של הקיום, ושהעולם הפיזי הוא רק ביטוי או השלכה של מהות בסיסית זו. בהשקפה האמורה, המעניקה בעצם תשתית מדעית-פילוסופית לתפיסה רוחנית נפוצה, היקום דומה לרשת עצומה ומקושרת של תודעה. זהו מעין Big Mind – בו כל תודעה אינדיבידואלית היא ביטוי או פן ייחודי של השלם. כשם שהתאים בגופנו קשורים זה בזה ומתפקדים כחלק מאורגניזם גדול יותר, כך גם אנו מחוברים זה לזה ועם הקוסמוס בכללותו דרך התודעה הגדולה, ה-Big Mind.

מנקודת מבט זו, לה שותפות כאמור מסורות רוחניות רבות, ניתן להבין תופעות כמו אינטליגנציה מלאכותית, עב"מים, חוויות רוחניות ומצבי תודעה משתנים כביטויים של הדינמיקה הבסיסית בתוך ה-Big Mind. ואכן, קסטרופ מדגים זאת דרך המושג של 'הפרעת זהות דיסוציאטיבית'. בהפרעה זו, נפש אינדיבידואלית שעברה טראומה קיצונית, מתח רב או חוויה רוחנית אינטנסיבית, יכולה 'להישבר', ובכך להוליד שינויים רבים ושונים, ואף אישיויות נבדלות (alters), בתוך אדם אחד. אך אפילו הזהויות הנבדלות הללו עדיין חולקות תודעה בסיסית משותפת. ודבר זה ניכר מכך שהאישיויות השונות של אותו אדם חולמות לעיתים קרובות זה על זה, ודנות ביניהן לאורך זמן. באותו אופן, אנו יכולים לומר שגם אנחנו, על חיינו 'הרגילים', והאישיות ה'שלמה' שלנו, חולקים בעצם מקור תודעה משותף. שכולנו מגלמים את נקודות המבט והחוויות האינדיבידואליות שלנו, את ה'חיים' שלנו, בזמן שלמעשה אנו פועלים כ'מצבי תודעה שונים' (altered states of mind); כאישיויות שונות, בתודעה הגדולה שהתפצלה.

במובן זה, מצבי תודעה שונים המושגים על ידי עבודה רוחנית, כמו גם על ידי התרגשות קולקטיבית או פסיכוזה המונית, יכולים להיות בעצם מעבר מפן אחד של התודעה הגדולה למשנהו, מעבר בין החלקים השונים של האקולוגיה הנפשית המשותפת לנו. לכן אין זה מפתיע גם שאנו מתחילים להפוך לתיירי חלל באותה תקופה שאנו מתחילים לתור ברצינות את הנפש. שהתחלנו למפות את החלל החיצון כמו גם את החלל הפנימי, במסענו להפוך שוב לשלמים.

מסע זה יכול להיות מיטיב או מזיק, מחבר או מאיים, שכן הוא כרוך ביצירה בפועל של העולם, בגיבוש האמונות שלנו אודות המציאות והבנת הפעולות שלנו בתוכה. מפגש עם חייזר בחצר שלך – בין אם זו חוויה אמיתית או 'סתם' אשליה נפשית, בהחלט יכול להשפיע על היום שלך, כמו גם על ההתנהגות שלך כלפי אחרים. ולכן השנים הקרובות יהיו קריטיות לשינוי הפלנטרי שלנו ולצמיחה הרוחנית שלנו. האם זה יהיה כמו פרפר שמגיח מהפקעת שלו, כמו התעוררות עולמית, או כמו אירוע אסוני הדומה לאפוקליפסה פולשנית?

הסכנה הנצחית

הבנת היחסים בין הנפש לרוח יכולה להבהיר קצת את אותן תופעות בלתי מוסברות, ולעזור לחשוף את התשובה. לשם כך, ראוי שנשוב ראשית אל הסיפורים הקדומים, אל המיתולוגיות, המתעדות את הקשרים בין נשמת האדם לנשמת העולם, ולכן אוצרות את כל האזהרות והתקוות של האנושות.  

ואכן, המיתולוגיות הקדומות של העולם מספרות סיפור שנוטה לחזור על עצמו. בסיפור נצחי זה, אנו שומעים על אדם השואף לגעת בפרי אסור, לרכוש דעת שלא מגיעה לו עדיין, לעלות עם חבריו אל השמיים, לכונן שפה רוחנית אחידה, לעוף קרוב מדי לשמש ובאופן כללי – לנסות להיות כאלוהים. גרסה אחרת של הסיפור מציגה אותו גם מהכיוון השמיימי – הכיוון בו האלים הם אלו שרוצים את קירבת האנושות, בו הנפילים מבקשים להם את בנות האדם, בו השטן מתערב על חיי אנוש, והאלוהים מבקש להתגלם בבשר. בכל הסיפורים הללו, אנו עדים לאירוע של חציית גבולות, של פריצת גדרות, של מעבר בין מימדים, של גילוי עריות. וכל אירוע כזה מוליד גם תוצאה זהה: מוות, נטישה, גירוש וזעזוע עמוק. זהו האירוע המיתולוגי המקדים לתופעת המבול, רגע לפני שהארץ מתמלאת חמס, והכל הולך לעזאזל.

ואכן, כפי שכותב החוקר ירין רבן, העזאזל הוא לא רק המודחק של הנפש ואינו רק מקום פנימי או אתר נסתר בעולם. עזאזל הוא בראש ובראשונה דמות מיתית, שמצד אחד מכילה ונושאת עליה את החטאים שאין עליהם כפרה ומוליכה אותם לתהומות הנשייה, ומצד שני גם אחד ממחולליו של החטא שאין עליו כפרה, של המיניות האסורה, המייצג את פריצת הגדרות, את הבלתי־יאומן, את מה שחשבנו שלא יקרה לעולם ובכל־זאת התרחש והביא חמס על העולם.

סיפור מיתולוגי זה מצביע בעצם על הסכנה הגדולה הרובצת לפתחנו. בין אם במודע ובין אם בהידחפות חסרת מעצורים, נראה שאנחנו צועדים במרץ לקראת חציית הסף. אנחנו מתקרבים לרגע בו נוכל לפרק את הגבולות, לפרוץ את הגדרות, ולגעת בשמיים. יכול להיות שהדבר יתבטא בשינוי המבנה הגנטי שלנו, בהפיכה לסייבורגים, במסע לעולמות חדשים, בנהייה אחר מנהיגים מלאי הבטחות, בבריאת מודעות ממוחשבת, בכינון שלטונות קולקטיביים, ברתימת כוחות פיזיקליים עצומים, או בשימוש המוני בחומרים משני תודעה, בין השאר. אנחנו מרגישים באופן קולקטיבי שהשינוי הגדול הזה בפתח, אך נוטים לשכוח שלפתח חטאת רובץ, ושהתוצאה לרוב זהה: התאווה האנושית לפרי האסור של הדעת והזיווג הלא-מוסרי, מובילה לנפילה עצומה.

גם כאן, כמו בימים ההם, סביר שימצאו מסנגרים למהלך החדש-ישן. שיבוא הנחש, האנטי-כרייסט, המהפכן המשוגע, או מפיסטו עצמו, וישכנע אותנו למכור את נשמתנו. הוא ישכנע אותנו שכדאי וראוי שנחצה את הגבול. שאין סכנה בדבר, ולא מות תמותון, אלא שבשל כך רק יפקחו עיננו, ונהיה באמת כאלוהים. שקפיצה מעבר לסף תביא לנו חיים חדשים, כוחות, נוחות וביטחון. והתמורה, כך יגיד, הרי קטנה למדי: רק למסור את אנרגיית החיים או את החופש שלנו לגולם, למכונה, או לתאגיד העלום, רק לשבור איסור נושן וחסר משמעות, רק לברוא מציאות בצלמנו, עכשיו כשאנחנו כבר גדולים ויכולים, ויודעי טוב ורע. האם לא היינו כבר אינספור פעמים בסיפור הזה? עומדים כפסע מהסף, ואז מתאווים לחצותו?

בכל המפעלים הללו, השאיפה היא ברורה: במקרה הטוב, אנחנו רוצים לחזור לאלוהות, לאחדות, להיות חלק מנשמת העולם. ובמקרה הפחות טוב, אך הנפוץ יותר, זו השאיפה העתיקה לכוח, השתלטות של חלק אחד על המכלול, או רצון להכפיף את נשמת העולם לנשמת האדם. האם נשכיל למשול בעצמנו הפעם, ולדעת מקומנו בעולם?

ההבטחה הגדולה

מה עלינו לעשות, במידה שהסכנה לכל הפחות בהירה לנו? העתיד הרי נסתר וסמוי מעינינו, ועדיין, אין אפשרות אחרת אלא להתפתח, להתקדם ולהביא בצורה כלשהי את היום. בהתחשב בעמדת האידיאליזם האנליטי, על פיה כולנו לוקחים חלק בתודעה אחת גדולה, וכן במשנתו של יונג, על פיה אנחנו מקרינים את תקוותינו ופחדינו באופן קולקטיבי על המציאות, מה יכולה להיות הדרך הנכונה קדימה?

אפשרות אחת שעולה היא הניסיון ליצור חיזיון אנושי חיובי וקולקטיבי; חיזיון שאינו כופה ומגביל, אלא שיכול בצורה כלשהי לכלול בתוכו את האינדיבידואליות החופשית של כל אדם ואדם. ואכן, בסדרת הרצאות שנשא אבי האנתרופוסופיה רודולף שטיינר, הוא דיבר בדיוק על אפשרות זו, על היכולת ועל הדרישה המודרנית להתעורר, אך לעשות זאת דרך קהילה.

לדידו, האדם המודרני חש את אישיותו בעוצמה ואינו מוכן לסבול התערבויות בחיי הרגש והחשיבה האישיים שלו. הוא רוצה להיות מזוהה ומוכר כ'אישיות', כפרט נבדל בעל 'אני' עצמאי, ורצון זה מתגלה בצורות רבות של אי שביעות רצון וחוסר יציבות נפשית (חוסר נחת שאחראי גם לכל אותן תופעות בלתי מוסברות, בהקרנתו שאיפה סובייקטיבית שלא מקבלת הדהוד בקולקטיב).

אך מצד שני, האמת היא שאיש אינו יכול לחיות על פני האדמה ללא בני אדם אחרים. האדם המודרני, ממשיך שטיינר, רוצה לקשור את היסוד האנושי הטהור שבתוכו אל היסוד האנושי הטהור שבזולת. הוא מעונין אמנם בקשרים חברתיים, אך מבקש שהם יהיו בעלי אופי אישי, ולא תלויים רק בקשרי דם, לאום ומעמד. וכדי לבנות קהילה כזו, כלומר קהילה השואפת לקשר טהור, אך גם לשימור של אינדיבידואליות חופשית, יש צורך בעמידה משותפת מול עולם הרוח.

מה משמעות הדבר? כדי להסביר את היכולת שלנו לבנות קהילות המחוברות לא רק בקשרים פיזיים או נפשיים, אלא בעיקר דרך הרוח, מציע לנו שטיינר את ההתבוננות הבאה: ניקח שתי צורות תודעה שמוכרות  לכל אחד, ונדמיין אדם במצב של חלימה ואדם במצב של תודעה ערה רגילה. מה הוא מצבו של החולם? הוא חי בתוך עולם תמונות החלום שלו. בזמן זה, הוא חש לעתים קרובות שעולם החלום מעניין וחיוני הרבה יותר מאשר חוויותיו בזמן הערות ביומיום. אולם הוא חווה זאת בבדידות מוחלטת. זו היא חוויה אישית לחלוטין. שני אנשים עשויים לישון בחדר אחד, ובכל זאת לחוות שני עולמות שונים בתכלית בתודעת החלום שלהם.

אך כאשר האדם מתעורר ותודעת החלום מתחלפת בתודעה היומיומית, תפיסת החושים שלו את הסביבה זהה לתפיסת החושים של אלה שנמצאים לידו. הם מתחילים לחלוק תמונה משותפת. האדם נכנס לעולם משותף כאשר הוא מותיר את חלומותיו מאחור וחי בתודעת יום ערה.

 מה מעיר אותו ממצב תודעה אחד למשנהו? האור, הקול וסביבתו הטבעית מעירים אותו למצב רגיל של תודעת יום, והאנשים האחרים מצויים לגבי דידו באותה קטגוריה. האדם מתעורר מחלומותיו עקב דברים שטבעיים לחבריו בני האדם, בשל הדברים שהם אומרים, ובגלל האופן שהם עוטפים בו את מחשבותיהם ורגשותיהם באמצעות השפה. כל מה שמצוי בסביבתו הטבעית של האדם מעיר אותו לתודעת יום רגילה.

אך בעת המודרנית, אומר שטיינר, הופיע משהו חדש בחיים האנושיים. ודבר זה הוא הדרישה לצורת התעוררות שנייה; התעוררות באמצעות נפשם ורוחם של בני אדם אחרים. בחיי הערות הרגילים מתעורר האדם רק כשהוא פוגש במאפיינים הטבעיים של הזולת. אולם אדם שהפך לאינדיבידואל נפרד ועצמאי, מבקש להתעורר פעם נוספת, ל'אני' הגבוה שלו, האמיתי יותר, באמצעות המפגש עם הרוח והנפש של אדם אחר. הוא מבקש להתעורר לרוח ולנפש שבו, להתקרב אל הזולת באופן שיעיר גם את נפשו שלו מרִבצה, ולהגיע בכך למציאות עמוקה יותר.

על פי שטיינר, האנשים יחושו יותר ויותר בצורך להתעורר באמצעות המפגש עם הזולת. ולכן האדם חייב להיות יותר ממה שהיה בעבר בעבור זולתו; הוא חייב להיות זה שמעורר אותו. עמום ככל שיהיה, ממשיך שטיינר, זה הרגש המתפתח בקרב צעירים כיום – "אני רוצה להתעורר בעזרת האדם האחר".

במובן זה, אנחנו יכולים לשוב ולהבחין בין ההתקדמות המיטיבה לזו המסוכנת, בדרכנו אל השלמות שאנו כמהים לה. במקום לשאוף לתודעות ממוחשבות, לאיברים רובוטיים, לשלטונות קולקטיביים, לחוזים המבטיחים אחדות מזויפת, או לכוח אלוהי-מלאכותי, עלינו לשאוף אחד אל השני. במקום להמשיך לחיות בתודעת מפוצלת, שבורה, בה כולנו 'משחקים' אינדיבידואלים נפרדים, עלינו לנסות לחבור אל מי שסביבנו. זוהי התנועה מתודעת 'העולם הזה', בה אנו חשים בעיקר את עצמנו כיישות נפרדת, אל תודעת 'העולם הבא', שאינה מדברת על אחדות פיזית-חומרית-כפייתית, או על התחברות רגשנית-סיפורית, אלא מבינה שאנו צומחים מתוך בסיס משותף, זה שב-Big mind. זו ההבנה שבסוף עלינו לעזור אחד לשני להתעורר, דרך השפעה במציאות חיינו.

ומשמעות הדבר היא שהאנשים שאנו פוגשים הם בעצם 'מצבי תודעה חלופיים' שלנו. שכולנו אמורים בסופו של דבר לחבור אחד לשני, אך לא דרך החומר או הנפש, אלא דרך הרוח – היינו דרך ה'אני' החופשי שלנו, שעדיין כוסף אל חזון משותף. שכולנו מחויבים לתמוך ב'אני' אחד של השני, ושמסעות הנפש שלנו קשורים למסע האנושי בכללו. שמעבר לסיפורים האישיים, לאגדות העם ולמיתוסים של החברה, עומדת תופעה רוחנית בלתי מוסברת אחת – מיסתורין הקיום, ושאלת תכליתו. ושאם נכווין עצמנו אל רוח זו במשותף, אכן תתקיים אפשרות, ואף הבטחה, שנחצה את הסף בבטחה.