פרקים ראשונים מתוך ספרי החדש – 'דרך הדרכים – התשתית הפסיכו-מיתולוגית של כל מסורות הרוח'.

כך אמר: זוהי ההיסטוריה של העתיד לבוא, כפי שהועברה לאורך הדורות ממורה לתלמיד, ממכשפה לביתה, ומכוהנים למתקדשים באחוות חשאיות. 

שם, ובשום מקום אחר, נלמדה התורה שמבעד לכל התורות, דרך דרכי הדרכים, החושקת אדם ועולם עבור האמת.

אמת זו, בחיפושה אחר ביטוי ראוי בכל תקופה, לבשה צורות אינסוף. היא גילתה וכיסתה צפונותיה בהתאם לתודעה שחקרה בה, וכך רבו פרותיה בעולם.

אך בימנו, פרי-ידע זה עטה תחפושת מושלמת. במקום ללבוש דמות נביא או שמאן, הוא הפך עצמו לנשף מסכות. במקום להירשם בכתב סודי, הוא רישת עצמו באלף שפות. ומי ידע אמת בבליל הפרצופים והאורות?

משימתנו, אם כן, היא לאו דווקא לגלות, אלא להבין. להתקין עצמנו למען נוכל לעמוד במודע מול הרוח, ולקחת חלק בעולמה.

עולם זה, יש לומר, אינו מנותק משלנו. הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ. לכן ההיסטוריה של הנשגב היא גם סיפור הרקע של הארץ, ועתיד האנושות. הקדמת קורות שמים למעשה נשמת אדם. מי ייתן ונעשה עמה צדק, ונדעה.

הקריאה

המסורת הסוּפית היא הזרם המיסטי באסלאם. היא מדברת על ארבע דלתות שהאדם עובר בהן בדרך לאלוהים:

הדלת הראשונה – שָׁרִיעָה (شريعة). זוהי 'דרך החוק'. היא מתארת את המסע הארוך אל בור המים, את ההליכה הזהירה לפי הכללים של הדרך. את ההלכה. אלו הם חוקי הדת החיצוניים.

הדלת השנייה – טָרִיקָה (طريقة). זוהי 'הדרך הפנימית'. טריקה קשורה למילה העברית 'דרך', והיא מצביעה על המסע של המיסטיקנים. על הדרך מהחוק החיצוני אל המים הזכים שבלב הדת.  

הדלת השלישית – מַעֲרִיפָה (معرفة). זהו 'הידע המיסטי'. כאן מדובר על טבילה במציאות הנשגבת. על ההתגלות הישירה והנדירה של האלוהי.

והדלת הרביעית – חָקִיקָה (حقيقة). זוהי 'האמת הנצחית'. היא נובעת מהשורש השֵׁמִי חק"ק, שמצביע על חוק, שלטון, הטבעה ואמת קבועה. מעבר בדלת זו משמעו ידיעה מלאה של המציאות. התגשמות הטיפה באוקיינוס, והתאחדות עם תודעת היקום.

עד כאן התיאור הפורמלי של הדרך הסוּפית, של ארבע הדלתות בדרך לאלוהים. אך קיימת גם גרסה יותר פואטית שלה, כפי שהעיד המשורר הסוּפי הגדול, ג'לאל א-דין רוּמי:

נווד אחד הגיע לנקודת ייאוש. במשך שנים הוא עבד את האל, וכל יום קרא 'אללה'. אך למרות זאת, מעולם לא שמע את התשובה 'הנני' ממנו. בלילה, מתוך ייאוש, הופיע בחלומו הנביא ח'דיר עם מסר מאלוהים:

מי אם לא אני

הוביל אותך לעבודת האל?

מי אם לא אני

גרם לך להתעסק בשם שלי?

קריאתך

'אללה'

היא

ה'הנני'

שלי

הפילוסופיה הנצחית

הסופר הבריטי אלדוס האקסלי חקר והשווה אינספור דתות, מיתוסים ומסורות. את מה שמצא, סיכם בספרו 'הפילוסופיה הנצחית', וכך הצטרף להוגים ולמורים שניסו לתת צורה לרוח. שניסו לתאר את המהות המשותפת לכל הדרכים הרוחניות.

לדעתו, כל מסורות האמת מתחילות את דרכן מאותה נקודה. ונקודה זו, היא הטענה כי 'אתה הוא זה'. ההינדים אומרים 'tat tvam asi', הנוצרים אומרים 'thou art that', הסוּפים אומרים 'אנא אל-חק', ואנשי העידן החדש אומרים 'you are it'.

אך הפילוסופיה הנצחית לא פונה לאדם הזמני, הרגעי, ל'את' או 'אתה' של היומיום. היא מנסה להוביל אותנו מעצמנו לעבר מי שאנחנו, ולכן עולות שתי שאלות. ראשית – לאיזה חלק בנו פונות המסורות כשהן אומרות 'אתה' הוא זה? ושנית – מהו אותו 'זה' שאנו זהים לו, או יותר נכון, שאנו יכולים להדמות לו?

ועל כך הפילוסופיה הנצחית נתנה תמיד את אותה תשובה: המצע הבסיסי של כל הקיים הוא 'מוחלט רוחני'. משהו בלתי ניתן לתמלול, אך לעיתים כזה שניתן לחוויה, ואפילו להגשמה אנושית. המוחלט הרוחני הזה מכונה 'בְּרַהְמָה' בהינדואיזם, 'אינסוף' בקבלה היהודית, או 'האהוב' במיסטיקה הסוּפית. והמטרה העליונה שלנו, הסיבה לקיומנו, היא ידיעה מאחדת של המצע האלוהי הזה; ידיעה שיכולה להגיע רק למי שמוכן להקריב את 'עצמו', וכך לעשות מקום לאלוהים.

ידיעה מאחדת מצריכה אמון ותרגול, אך אינה דורשת אמונה דוגמטית. הרי כל אלוהות שנסמכת רק על פעילות של מאמינים אדוקים, לא יכולה להיות המצע המוחלט של הקיום. קרקע ההוויה עליה אנו מדברים, המהות שאנו שואפים להידמות לה, היא עובדה הניתנת לתפיסה ישירה, גם אם נדירה. היא לא מצריכה אמונות מיד-שניה. יותר מזה, תודעה שעסוקה תדיר ב'אמונה דתית', יכולה אמנם להתבטל מול האל, אך לא יכולה להישאר בענווה ובפתיחות לאורך זמן. ותכונות אלו הן תנאי הסף לידיעה. אכן, כל אמונה במשהו שהוא לא המציאות הרוחנית המוחלטת, וכל עבודה פנימית שלא מפחיתה ריכוז עצמי, לא יכולה להוביל אל חיי האמת שברוח. חיים אלו הם השאיפה לידיעה מאחדת, ולא אמונה במשהו פחות מזה. לומר 'אתה הוא זה' משמעו להציג אמת ראשונית כמו גם תכלית עתידית. יש בנו צלם אלוהים, ואנו מתפתחים כדי לממשו. זוהי הפילוסופיה הנצחית.