עולמנו נע מתהום אל תהום. קיצונים מבית ומחוץ, חייזרים מתחת וממעל. טבע רושף, פרעות ברחוב וטירוף במחשב. הכל חסר פשר, הכל צועק מכאב. לכל אחד 'האמת שלו', ובכל זאת נראה שעולם יוצא מדעתו. שאנו מבינים אך קצת, ומאמינים עוד פחות.
האם יש קשר בין כל התופעות? האם יכול להיות עוד טעם לעולם? ומה עניין כתיבת הגיונות במציאות ששגעה? או שמא זה רק אובדני המבקש לו תקווה?
לקריאת הפרק הראשון – לחצו כאן
זוהי ההיסטוריה הסודית של העולם, כפי שהועברה לאורך הדורות, ממורה לתלמיד, ממכשפה לביתה, ומכוהנים למתקדשים באחוות חשאיות.
דרך הדרכים היא עדות לפילוסופיה הנצחית, זו המבקשת לחקור את האמת שבלב כל מסורות הרוח, לאחר שפשטו מהן המלבושים.
זוהי התשתית הנפשית-רוחנית של החיפוש, המקור והייעוד.
מי ייתן ונדעה.
* * *
לקריאת הפרק הראשון, לחצו כאן .
אנחנו שואפים להיות אמיתיים, מדויקים וחופשיים.
אנחנו מבקשים גם חיי שיתוף, זוגיות ושייכות.
לא תמיד ברור איך אפשר לשלב בין רצונות אלו.
האם אפשר להיות ביחד מבלי לוותר על עצמי?
האם אפשר להיות חופשי באהבה?
ספר זה מציע מבט חדש על אינטימיות ואותנטיות,
וחוקר סגנון תקשורת שיכול לעזור לנו להיות עצמנו, ביחד.
* * *
לקריאת הפרק הראשון, לחצו כאן .
בבסיס ספר זה עומדת שאלה מהותית: מהו הקשר בין אלוהים לשפה? או מהי רוחניות עברית?
'מבעד לדת' הוא מדרש פואטי על תפיסת הנשגב העברית, התחקות אחר הקשר בין התרבות, השפה והרוח. בעיטורים פילוסופיים, היסטוריים, לשוניים ותיאולוגיים, אנו נחשפים לדרך בה מתעצבת תפיסת עולמנו, כמו גם תפיסת העולם שמעבר; אנו מבינים מדוע אלוהים הוא רק מטאפורה למציאות, בעוד שדת היא מטאפורה הנלקחת ברצינות.
זוהי הזמנה להיפוך תפקידים רוחני – מהלך בו השפה עצמה ממונה על הכנסת האלוהות בברית עמה. וכצפוי, ברית זו מציעה לנו דפוס קיומי אחר, כזה המשיל את היראה העתיקה מהסיפור המסורתי, ומחליף אותה באהבה אל ה'קשה להשגה': בהשתאות נינוחה מול המציאות, ובטיפוח מתמיד של הלשון המתערה בה.
במובן המוצע כאן, מושגי היהדות (כמו כל מושגי הדתות) נמדדים רק במידת יכולתנו לזנוח אותם, במידת יכולתנו לעצב חוויה אחדותית, ישירה ומיטיבה יותר. ספר זה, אם כן, הוא הצהרה על בני האדם – על קיומנו כמילה נרדפת לנשגב, אם רק נשים לב לכך.
* * *
קראו את הפרק הראשון כאן
וכך סיפר מאסטר זן זקן:
'לפני שהתחלתי ללמוד זן,
חשבתי שהרים הם רק הרים ונהרות הם רק נהרות.
כשהתחלתי ללמוד זן,
שמתי לב שהרים הם לא רק הרים ונהרות הם לא רק נהרות.
עכשיו, כשסיימתי ללמוד,
הבנתי סוף סוף שהרים הם רק הרים ונהרות הם רק נהרות'.
מה עבר על אותו מאסטר זן זקן?
האם הבין הכל או לא הבין דבר? האם זה היינו הך?
או במילים אחרות:
האם הניסיון לתאר את המציאות חותר תחת האפשרות לחוות אותה, או שמא ניתן להשתמש בשפה על מנת להתאחד עם המציאות?
ואולי לשפה, כמו למציאות, יש מובן עמוק יותר — חסר מילים אך מלא משמעות.
* * *
קראו את הפרק הראשון כאן