מהרגע שלמדנו לקרוא, אין ביכולתנו שלא לקרוא.

זוהי לא הצהרה בשבחי התרבות, אלא אמירה טכנית פשוטה, אולי אפילו טרגית.

לאחר שרכשנו את יכולת הקריאה – בעמל רב יש לומר – אין לנו עוד יכולת לראות מילים כאסופה אקראית של קווים, זוויות, עיטורים ונקודות.

כשאנו מביטים בשרבוטים שחורים אלו, אנו נוטים להתעלם מצורתם הגלויה או מסידורם המרחבי, ומתייחסים באופן בלעדי לרובד נוסף שלפתע זורח מתוכם – רובד המשמעות.

בתור קוראים מנוסים, קשה לנו אף להיזכר בזמן בו שלטים, תוויות וכותרות לא כפו את משמעותם עלינו. אנחנו מסתכלים על בקבוק ממותג, ולא יכולים שלא להבין 'חלב'. אנו מביטים באסופת מילים זו ממש, וגם אם אנחנו ממש מנסים, קשה לנו פשוט לראות אותן, ולאו דווקא להבין אותן.  

לכן מסורות רוחניות רבות מבקרות את התופעה הזו. הן טוענות שכולנו 'מסוממים' על ידי מילים ומשמעות, ובקושי יכולים לחוות את המציאות 'סתם כך', כפי שהיא.

דרך אחת להתמודד עם הבעיה היא לעשות מדיטציה, להרהר בקואנים, לשהות הרבה בטבע, ובאופן כללי – לנסות לפעור חור בשמיכה המושגית איתה אנו מכסים את המציאות.

זוהי דרך נהדרת, עמוקה ובעלת תוצאות מובטחות למתמידים בה.

אך אולי ישנה עוד דרך, כזו המתאימה יותר לאלו שלא מצליחים להשתחרר בקלות מהראש החושב.

זוהי דרך המוצעת לאלו שלמרות כל השעות שישבו במדיטציה, עדיין מוצאים עצמם עם אותו אב-בית המכונה 'אני', המתעקש לכסות כל חוויה בשמיכה, וסדין, וציפית מילולית.

ודרך זו מציעה לנו משהו הפוך. לא לפעור חור בשמיכת המושגים, אלא דווקא להתעטף בכיסוי, ורק להמשיך איתו באמת, עד הסוף.

הרעיון הוא כזה: כפי שאסופת כתמים מסוימת יכולה 'להפוך' למילה ולכפות עלינו משמעות, אם רק נתאמן בלתפוס אותה כמו שצריך, אולי נוכל לפתח את אותה תפיסה לגבי כל הכתמים הקיימים – כלומר לגבי מרקם החיים כולו?

אולי נוכל להתאמן ב'לקרוא' את המציאות בכללה, כלומר לפתח יכולת רצופה לחוש את רובד המשמעות של כל דבר, ושל מצרף הדברים כולם.

לאחר אימון כזה, נוכל למשל להתבונן בצירוף אקראי של ספסל עץ, נעל אדומה וקיר מחוספס, וכך לתפוס באופן מיידי את המשמעות של צירוף זה, את הרובד החדש הזורח מתוכו. או שאולי רק נביט בוילון ישן, בעודו חושף לסירוגין את החדר עבור העולם, ואז נראה גם אנחנו, לסירוגין, את נפשנו נעה באור. במילים אחרות, לאחר שנתרגל לכך, נוכל לקרוא כל רגע באמת, כלומר לשלב את הנפש בעולם.

ישנם אנשים שיקראו לשתי הדרכים הללו באותו שם.

ויש את אלו שיעדיפו לא לנקובו עוד בשמות…

בדיחה מפורסמת מספרת על יהודי שביתו החל לעלות באש. בייאושו, פנה האיש לשמיים בתחינה: 'אלוהים, אם רק תציל אותי מאסון זה, אקדיש את חיי לעבודתך'. לא עברה דקה, וגשמי זעף החלו לרדת, מכבים בזאת את השריפה. ראה היהודי כי טוב, הביט מעלה וצעק: 'אלוהים, אין צורך, הסתדרתי!' בדיחה זו מוצאת ביטוי פואטי גם בפתגם מוסלמי יפהיפה: 'בְּטַח באללה, אך קשור את הגמל שלך'. ואכן, נראה כי דתות רבות לא עוסקות רק במימד האלוהי והנשגב, אלא דווקא מדגישות את ההשתתפות האנושית, את ההקשר היומיומי של האמיתות הנצחיות.

הקשר זה, יש לומר, הוא אלמנט חיוני ביותר להישרדותה ולשגשוגה של כל מערכת רעיונות. כדי להתבסס בלב הציבור דור אחר דור, כל רעיון צריך להיות קשור באופן הדוק לזמן, למרחב, לשפה, לתפיסה ולתרבות של המאמינים בו. וכמו כל מערכת רעיונות אחרת, גם המערכת הדתית הקרויה כיום 'יהדות' לא הגיחה לעולם מן הריק, אלא מתוך מערכת סבוכה של הקשרים. בימים ההם, כמו בזמן הזה, היא קשורה לעמים השכנים, לגאוגרפיה של האזור, למבנה השפות המקומיות, לטכנולוגיה של כל תקופה, ולדרכי המחשבה המתפתחות עם הזמן.

התבוננות בהקשרים אלו, גם אם במבט חטוף, בכוחה להאיר על התפתחות הרוחניות העברית עד כה, כמו גם לפרוש כיוונים אפשריים לצמיחתה העתידית. ואם כן, ברצוני להציע כעת סיכום התגלו"תי: טיוטה היסטורית, תפיסתית, גאוגרפית, לשונית ותרבותית של הרוח העברית.

קרא/י עוד «

פרק א': דאו בהקשר

הסיפור שלנו מתחיל במאה ה-6 לפני הספירה. זוהי אחת התקופות המעניינות והייחודיות בהיסטוריה האנושית, שכן פתאום, ובתווך זמן קצר מאוד (כ-100-200 שנה), אנחנו רואים התפוצצות רעיונית וחברתית בעולם כולו, מעין התפרצות של הרוח, הסוחפת איתה מקומות רבים בו זמנית. ביוון, למשל, אנחנו מוצאים את סוקרטס, אפלטון ואריסטו, שביחד ניסחו את העקרונות הבסיסיים של כל תרבות המערב. בסין, קונפוציוס מעמיד כ-2500 תלמידים, ומלמד אותם את הדרך בה צועד העם הסיני עד היום. דרומה משם, חכמי הודו מעלים על הכתב את האופנישאדות, בהן מופיע כבר הגרעין של רוב המחשבה ההינדואיסטית. באותו הזמן, הנסיך סידהרתה גאוטמה – הוא הבודהה – זוכה להארה, ומנסה ללמד אחרים איך להגיע אליה בדרך המכונה בודהיזם. בפרס, הנביא זרתוסטרה מייסד דת חדשה, שעיקריה עומדים בבסיס התפיסה המונותאיסטית, גם זו היהודית. ובינתיים בירושלים, שבי ציון חוזרים מפרס ומקימים את בית המקדש השני. במובן מסוים, אפשר להגיד שזו התקופה בה מוקמת רוב התשתית הרוחנית של העולם שלנו.

קרא/י עוד «

 

שאלתי פעם אשת-רוח ותיקה מה היא חושבת על אלוהים. היא נאנחה עמוקות, צחקה לפרקים, ואז נעה בלב שקט ומפעים. באותו רגע, חשבתי שהבנתי דבר-מה. אך כשאצתי לכתוב זאת, התאבנה ואמרה: כשנוח ליהודים, הם לא כותבים.

ואכן, נראה כי הבִּינָה היהודית נוטה להתבהר בחוסר נחת. כשאנו כמהים, תוהים וחולמים, אנו גם הוזים, הוגים ויוצרים; מה שמסביר מדוע התורה היא נבואה כתובה – געגוע מתועד לשאר-רוח עתידי. אך כמובן שלסיפור זה יש עוד צדדים. שכן כל סיפור מצריך שפה ייחודית, ואם נעים בה כהלכה, כל שפה מציעה גאולה ייחודית. זו התנועה העתיקה בין החיים ליצירה, ובסופו של דבר, אלו מילים נרדפות.

והנה גם אני כותב עכשיו באותה תנועה יוצרת חיים – בסמוך ללידת בני הראשון. זוהי תקופה מלאת שאלות, והגעתו לעולם, על פלאיה ודרישותיה, הזכירה לי תהייה יהודית עתיקה:

קרא/י עוד «

 

לפרטים נוספים,

מוזמנים להיכנס לאתר שלנו

ולעמוד בפייסבוק

When talking about any important issue, be it climate change or the meaning of life, we simply don’t have the luxury of provinciality. We cannot solve global problems from the standpoint of one geographical area, and likewise, we cannot offer authentic answers to life's questions from one individual's narrow experience.

 Thus, when speaking about something as crucial as the essence of identity, we must regard it not from the standpoint of one country, one period in time, and indeed, even one identity, but through the largest possible lenses. We must, so to speak, take the position of all possible I's – the ideal I form – in order to realize how we become who we are.

קרא/י עוד «