אנשי החברות הקדומות

נטו לחיות ככל האפשר

במצב של קדושה

או בקרבה מרבית

לאובייקטים קדושים.

נטייה זו מובנת לחלוטין

שכן עבור אנשים אלו

כמו גם עבור בני אדם מודרניים

קדושה היא משהו הדומה לכוח וליכולת

ובמובן העמוק ביותר

למציאות.

הקדושה רוויה בהֱיוֹת

וכוח קדוש

משמעו מציאות

כמו גם המשכיות ויעילות.

הקטבים 'קודש' ו'חול'

מתוארים לרוב

כמאבק בין

אמיתי ולא אמיתי

בין הקיים לשקרי.

לכן, אנו מבינים

שהאדם הרוחני

שואף בסופו של דבר

להתקיים,

להיות באמת,

להשתתף במציאות

להיות רווי ביכולת.

מירצ'ה אליאדה, 1987