המסורת הסוּפית העתיקה נוהגת לדבר על ארבע דלתות שהאדם עובר בהן בדרכו לאלוהים.

הדלת הראשונה – שריעה (شريعة), היא 'דרך החוק'. ההקשרים הספרותיים של המילה מצביעים על סביבת מרעה בה נוודים מגיעים עם עדרם לשתות בבור מים קבוע, או על מובנים של מתיחה והתארכות. זוהי אפוא הדרך הארוכה אל בור המים המרווה, ההליכה (או ההלכה) הזהירה, המסתמכת על הכללים הברורים והמחייבים של הדרך. הדלת השנייה – טריקה (طريقة), היא 'הדרך הפנימית'. טריקה קשורה ככל הנראה גם למילה העברית 'דרך', והיא מצביעה על המסע של המיסטיקן בדרכו מעבר לחוקים החיצוניים, אל עבר הידע המיסטי. הדלת השלישית – מאריפה (معرفة), היא 'הידע המיסטי'. כאן מדובר על הידע הממשי של המציאות הנשגבת, איתה מתאחד המיסטיקן באופן ישיר. והדלת הרביעית – חקיקה (حقيقة), מצביעה על 'חוקי האמת הנצחית'. חקיקה נובעת מהשורר ח.ק.ק, אשר בשפות שמיות רבות מצביע על חוק ושלטון, על הידוק ועל אמת קבועה. בעצם, מעבר בדלת זו משמעו הכרה וידיעה מלאה של המבנה המוחלט של המציאות.

עד כאן התיאור הפורמלי של הדרך הסופית בעלת ארבע הדלתות. אך המחשה פואטית יותר שלה נוכל למצוא בסיפורו של המשורר הסופי הגדול ג'לאל א-דין רומי:

דרוויש אחד הגיע לנקודת ייאוש, לאחר שבמשך שנים עבד את האל וקרא כל יום 'אללה', אך מעולם לא שמע את התשובה 'הנני' ממנו.

בלילה, הופיע בחלומו הנביא ח'דיר, עם מסר מאלוהים:

מי אם לא אני הוביל אותך לעבודת האל?

מי אם לא אני גרם לך להתעסק בשם שלי?

קריאתך 'אללה' היא ה'הנני' שלי.

העולם של ימינו גדוש במושגים והגדרות, עולם בו אנשי רוח עסוקים תדיר ביצירת תאוריות מדויקות יותר, בפיתוח מומחיות ספציפית יותר, ובאחזקה של הבחנות רבות יותר. אך בעולם העתיק, כל אפיקי הרוח היו שלובים זה בזה, ופילוסופיה, פסיכולוגיה, מדע, אסטרולוגיה, רפואה, שירה וכישוף נתפסו כולם כתנועה אנושית-אלוהית אחת.

אכן, אנשי הרוח של העת העתיקה לא עסקו רק בהתבוננות פנימית ברעיונות מופשטים, אלא תמיד גם בהתבוננות מעשית במציאות הפיזית שהקיפה אותם. החוק הרוחני הכללי, כפי שנוסח בקורפוס ההרמטי, היה as above so below – כלמעלה, כן למטה. הכוכבים והנפש, השמיימי והארצי, החוץ והפנים – הכל קשור אחד בשני, והכל מבטא דפוסים דומים שניתן להבינם. לכן בני המאיה, למשל, נהגו לבנות 'ברכות התבוננות' (reflection ponds) לצד הפירמידות שלהם, וזאת לא רק כדי ליצור מקום יפה להרהר בו, אלא גם כדי שיוכלו להתבונן בשמי הלילה המשתקפים בברכות, וכך לכלכל את צעדיהם בהתאם.

קרא/י עוד «

החלק הראשון של מאמר זה (המתאר את דבריו של יונג) התפרסם כאן לפני זמן מה באופן נפרד ועצמאי. אך לרעיונות יש חיים משלהם, וכך דברים ראשוניים אלו צמחו בינתיים למחשבה רחבה יותר, ובתקווה גם פורייה יותר, אותה אני מפרסם כאן.

הפסיכולוג הנודע קרל יונג תמיד חשב שיש משהו מוזר בתודעה של האדם המודרני. בספרו האחרון, 'האדם וסמליו', הוא מסביר כי כולנו נצחק על הרעיון שחיה או צמח 'ממציאים את עצמם'. אך עדיין, אנשים רבים מאמינים שהדעת האנושית – העומדת בפסגת האבולוציה – ממציאה את עצמה ובוראת את קיומה. וזו אמונה משונה. שכן התודעה, אליבא דיונג, הפכה למודעת כפי שבלוט הופך לעץ אלון, או כפי שזוחלים התפתחו עם הזמן ליונקים. ובמידה שהתפתחה עד כה, כך הדעת ממשיכה גם היום, מניעה אותנו לא רק אל מול גירויים, אלא גם מבפנים, מתוך התהום.

המניעים הפנימיים הללו, ממשיך יונג, נובעים ממקור עמוק, שאינו תוצר התודעה ואף לא נמצא בשליטתה. במיתולוגיה של הזמן הקדום, כוחות אלו כונו מאנה, רוחות, שדים או אלים, והם פעילים היום בדיוק כמו אז. כשהם מתאימים לנו, אנו משבחים את 'תחושת הבטן' שלנו, וטופחים לעצמנו על השכם. כשהם עובדים נגדנו, אנו מלינים על 'מזל רע', על אנשים רעים, או על כך שסיבת אובדננו היא פתולוגית. אך הדבר היחיד שאיננו מודים בו הוא שחיינו תלויים בכוחות שמעבר לנו.

קרא/י עוד «