שיעור בהיסטוריה לאומית

 

Image result for ‫חורבן הבית‬‎

 

אברהם אבינו (שהיה גם אבי הערבים, המדיינים, האדומים והעמלקים) היה בכלל סורי. בנו, יצחק, העדיף את עשיו על פני יעקב – אבי שבטי ישראל. אותו יעקב התחתן עם אישה ארמית, עזב את הארץ וירד למצרים. שם, בארמון פרעה, גדל נסיך מצרי בשם משה, אשר בחר לחיות עם מדיינית. עוד זמן עבר, ובישראל מלך דוד – הומוסקסואל וצאצא של מסתננת ממואב. בנו, שלמה המלך, התבולל עם אלף נשים ועבד אלוהים אחרים. בהמשך, סיפר ישעיהו על חזונו אודות שבת אויבים גם יחד. לאחר גלות בבל, המשחרר הגדול של עם ישראל היה דווקא כורש האיראני. עוד יציאה לגלות, ואנו מוצאים שהרמב"ם היה ערבי רוב חייו, כמו גם הבאבא סאלי והרב עובדיה יוסף. ארון הספרים היהודי נכתב באינספור שפות – עברית, ארמית, ערבית, גרמנית, רוסית, אמהרית ועוד. את הכינוי 'עם הספר' קיבלנו בכלל מהקוראן. ועל עמים וקבוצות שהתעקשו להגן על טוהר הלאום אנו לומדים היום בשיעורי היסטוריה. בפרט, אנו לומדים על הסיבות לאובדנם.

7 הערות על מקומן של הדתות בעולם

Image result for 7 wonders of the world abstract

המאמר פורסם באתר 'אלכסון'.

בדומה לשבעת פלאי העולם העתיק, אשר ייצגו ערכים רוחניים בחומר ממשי, אבקש להציג גם אני את החוויה הרוחנית בחומר (מילולי). אך חשוב מכך, אבקש להבהיר את ההבדל בין אותה חוויה לבין אותו החומר, כלומר, להבחין בין זרימת המציאות ובין הניסיון לאחוז בה.

 

  1. יש קסם בעולם.

על אף אינספור פגמיהן של דתות העולם, קשה להתעלם מהתחושה שהמציאות, בסופו של דבר, כוללת אלמנט נשגב כלשהו; מעין נוכחות קסומה וייחודית, הנמצאת בכל חוויה אך חומקת תדיר מתפיסה. את נוכחות זו כיניתי בעבר 'היומיומיסטי' – הפלא היומיומי השזור בחיינו. חשבו למשל על היכולת האנושית לשוחח – על הדרך בה משמעות עוברת מאדם לאדם דרך צלילים ואוויר. או על העובדה שלא משנה כמה ננסה, בסוף לא נוכל לתאר את המציאות במילים, שכן היא תמיד כוללת משהו מעבר להן. חשבו על הפלא הטמון באהבה, על המסתורין הכרוך בתודעה, או על כך שניתן, מניסיון אישי, לאחד בין השתיים, כלומר לחוות אחדות עם העולם, ולו לרגע חמקמק אחד. מציאותנו, כך נראה, היא שאלה קסומה מטבעה –The Great 'What The Fuck?!'.

קרא/י עוד «

מעשה באלוהים – קול קורא תיגר

maxresdefault

על מה בדיוק אנו מדברים כשאנו אומרים 'אלוהים'? מבחינתי זהו לא וויכוח תיאולוגי, פוליטי או מוסרי גרידא. זוהי שאלה אקטואלית, השואפת להבין כיצד אנו, כחברה, מבינים נושא נפיץ זה. האם ישנו בכלל מובן משותף עליו (לפחות) כל המאמינים יכולים להסכים? האם ניתן לשוחח עליו באופן ברור גם עם הלא-מאמינים? וכיצד עלינו להתייחס למושג ה'אלוהים' אם לא נמצא משמעות שכזו?

קרא/י עוד «

בכל דור ודור? על קארמה יהודית

 

jew

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.

חג הפסח, כידוע, אמור להיות חג של חירות. זהו הזמן בו אנו מתבקשים לברך על השחרור לו זכינו, ולציין בחדווה את ימי לקיחת גורלנו בידנו. לא עוד נהיה עבדים נרצעים, לא עוד סבל, כי אם חופש! שחרור מאדונים! מימוש עצמנו לפי ראות עיננו.

אך עדיין, באותו החג עצמו אנו מציינים את העובדה כי תמיד היינו ותמיד נהיה מושא לשנאה; שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ושבכל עת חירותנו עלולה להשלל. האיום התהומי על חיינו, יש לזכור, מצויין כל שנה מחדש. זהו חלק מהותי ממנהגי החג והמסורת, ממש כמו המצוות, הניקיון והמפגש עם המשפחה. במילים אחרות, ההצהרה על גורלנו המר היא לא הכרזה אקטואלית, הבוחנת באובייקטיביות את המצב הפוליטי-ביטחוני, ורואה כי לצערנו, גם השנה חיינו נמצאים בסיכון. זוהי נקודת המוצא שלנו. זוהי החשיבה הבסיסית אותה אנו מנציחים מדור לדור, ללא תלות במצב בפועל. נראה כי משחר ההיסטוריה (שלנו) אין אנו חוגגים את החופש, אלא את החופש-העתיד-להעלם.

אך מה טעמו של חופש זה? מהי משמעותה של אותה חירות, אשר חגיגתה השנתית שזורה באפשרות המתמדת לאבדה? ומה נעשה אם, חס וחלילה, יהיה שלום במזרח התיכון? האם נשנה את החג ונעדכן את ההגדה? או שמא נמצא אויבים חדשים שיתאימו בנוחות למסורת היהודית? במצב הנוכחי, כשלא ברור מה פחות סביר – שינוי ההגדה או שלום אזורי, עלינו לבדוק כיצד ניתן להשתחרר מהמעגל הזה, כיצד ניתן להפטר מה'קארמה שלנו' ולהפוך לחופשיים באמת.

קרא/י עוד «