נקודת המוצא שלנו היא הדוקטרינה הפסיכולוגית – 'אתה הוא זה' (that art thou). והשאלה המציגה עצמה כעת באופן טבעי היא שאלה מטאפיזית: מהו אותו 'זה' שהאדם יכול להדמות אליו?

לשאלה הזו, הפילוסופיה הנצחית הציגה תמיד ובכל מקום את אותה התשובה. המצע האלוהי של כל הקיים הוא אבסולוט רוחני, בלתי ניתן לתיאור מצד המחשבה המושגית, אך במקרים מסוימים, כזה הניתן לחוויה ישירה ואף הגשמה אנושית.

המוחלט הזה הוא האלוהים-ללא-צורה של המיסטיקה ההינדואית והנוצרית. והמטרה העליונה של בני-האדם, הסיבה האולטימטיבית לקיומנו, היא ידיעה מאחדת של המצע האלוהי הזה – ידיעה שיכולה להגיע רק לאלו המוכנים 'למות לעצמי', ובכך לעשות מקום לאלוהים. לצערנו, בכל דור ודור רק מעטים ישיגו את המטרה העליונה של הקיום האנושי; אך ההזדמנות להגיע לידיעה מאחדת כזו תוצע בדרך זו או אחרת בעולם עד שכל היצורים המודעים יתממשו כמי שהם באמת.

קרא/י עוד «

בדיחה מפורסמת מספרת על יהודי שביתו החל לעלות באש. בייאושו, פנה האיש לשמיים בתחינה: 'אלוהים, אם רק תציל אותי מאסון זה, אקדיש את חיי לעבודתך'. לא עברה דקה, וגשמי זעף החלו לרדת, מכבים בזאת את השריפה. ראה היהודי כי טוב, הביט מעלה וצעק: 'אלוהים, אין צורך, הסתדרתי!' בדיחה זו מוצאת ביטוי פואטי גם בפתגם מוסלמי יפהיפה: 'בְּטַח באללה, אך קשור את הגמל שלך'. ואכן, נראה כי דתות רבות לא עוסקות רק במימד האלוהי והנשגב, אלא דווקא מדגישות את ההשתתפות האנושית, את ההקשר היומיומי של האמיתות הנצחיות.

הקשר זה, יש לומר, הוא אלמנט חיוני ביותר להישרדותה ולשגשוגה של כל מערכת רעיונות. כדי להתבסס בלב הציבור דור אחר דור, כל רעיון צריך להיות קשור באופן הדוק לזמן, למרחב, לשפה, לתפיסה ולתרבות של המאמינים בו. וכמו כל מערכת רעיונות אחרת, גם המערכת הדתית הקרויה כיום 'יהדות' לא הגיחה לעולם מן הריק, אלא מתוך מערכת סבוכה של הקשרים. בימים ההם, כמו בזמן הזה, היא קשורה לעמים השכנים, לגאוגרפיה של האזור, למבנה השפות המקומיות, לטכנולוגיה של כל תקופה, ולדרכי המחשבה המתפתחות עם הזמן.

התבוננות בהקשרים אלו, גם אם במבט חטוף, בכוחה להאיר על התפתחות הרוחניות העברית עד כה, כמו גם לפרוש כיוונים אפשריים לצמיחתה העתידית. ואם כן, ברצוני להציע כעת סיכום התגלו"תי: טיוטה היסטורית, תפיסתית, גאוגרפית, לשונית ותרבותית של הרוח העברית.

קרא/י עוד «

 

שאלתי פעם אשת-רוח ותיקה מה היא חושבת על אלוהים. היא נאנחה עמוקות, צחקה לפרקים, ואז נעה בלב שקט ומפעים. באותו רגע, חשבתי שהבנתי דבר-מה. אך כשאצתי לכתוב זאת, התאבנה ואמרה: כשנוח ליהודים, הם לא כותבים.

ואכן, נראה כי הבִּינָה היהודית נוטה להתבהר בחוסר נחת. כשאנו כמהים, תוהים וחולמים, אנו גם הוזים, הוגים ויוצרים; מה שמסביר מדוע התורה היא נבואה כתובה – געגוע מתועד לשאר-רוח עתידי. אך כמובן שלסיפור זה יש עוד צדדים. שכן כל סיפור מצריך שפה ייחודית, ואם נעים בה כהלכה, כל שפה מציעה גאולה ייחודית. זו התנועה העתיקה בין החיים ליצירה, ובסופו של דבר, אלו מילים נרדפות.

והנה גם אני כותב עכשיו באותה תנועה יוצרת חיים – בסמוך ללידת בני הראשון. זוהי תקופה מלאת שאלות, והגעתו לעולם, על פלאיה ודרישותיה, הזכירה לי תהייה יהודית עתיקה:

קרא/י עוד «

 

לפרטים נוספים,

מוזמנים להיכנס לאתר שלנו

ולעמוד בפייסבוק

 

לגרסה באנגלית – לחצו כאן

בבואנו להתמודד עם חוויות החיים השונות – עם היופי, הכאב והמסתורין הטבועים במציאות – אנו נוטים לפתח תפיסות עולם מגוונות. אנו מרוממים (או מרמים) את עצמנו עם מפעלים רוחניים כגון דת, פילוסופיה, מדע, הגות או שירה, וזאת בניסיון ליצוק משמעות בקיום – בניסיון לקשור את תרבותנו אל העולם שסביב, ומעבר לו.

בין שלל התפיסות הללו, שלוש תגובות קיומיות הן נפוצות ביותר בקרב מחפשים רוחניים: התבודדות, לימוד או קבלה. אלו לא התגובות היחידות, כמובן; אך כשהאבסורדיות של החיים וחוסר ההיגיון של היקום כופים עצמם עלינו – בדרך כלל בתקופת ההתבגרות או בעת משבר – רבים מאיתנו נוטים לנסות אחת מן התגובות הללו: להתרחק כליל מתופעות העולם, לתארן ולהבינן עד תום, או להסכים ולנוע איתן באופן מוחלט.

קרא/י עוד «

For Hebrew version, press here.

Facing life and its various experiences – its beauty, pain and mystery – people throughout time had developed spiritual life-strategies, in the hope of achieving a sustainable and functioning sense of being.

Within these attitudes, three distinctive types of 'other-worldly' reactions are extremely common: seclusion, conceptualization and submission. Put more broadly, when the absurdity of life and the unlikelihood of the universe becomes apparent to an individual – usually while growing up or during an initiation phase – one unusually tries the following: to stay as far away from worldly phenomena, to mentally understand them, or to consent and 'give oneself' to them completely.

קרא/י עוד «

 

 

אברהם אבינו (שהיה גם אבי הערבים, המדיינים, האדומים והעמלקים) היה בכלל סורי. בנו, יצחק, העדיף את עשיו על פני יעקב – אבי שבטי ישראל. אותו יעקב התחתן עם אישה ארמית, עזב את הארץ וירד למצרים. שם, בארמון פרעה, גדל נסיך מצרי בשם משה, אשר בחר לחיות עם מדיינית. עוד זמן עבר, ובישראל מלך דוד – הומוסקסואל וצאצא של מסתננת ממואב. בנו, שלמה המלך, התבולל עם אלף נשים ועבד אלוהים אחרים. בהמשך, סיפר ישעיהו על חזונו אודות שבת אויבים גם יחד. לאחר גלות בבל, המשחרר הגדול של עם ישראל היה דווקא כורש האיראני. עוד יציאה לגלות, ואנו מוצאים שהרמב"ם היה ערבי רוב חייו, כמו גם הבאבא סאלי והרב עובדיה יוסף. ארון הספרים היהודי נכתב באינספור שפות – עברית, ארמית, ערבית, גרמנית, רוסית, אמהרית ועוד. את הכינוי 'עם הספר' קיבלנו בכלל מהקוראן. ועל עמים וקבוצות שהתעקשו להגן על טוהר הלאום אנו לומדים היום בשיעורי היסטוריה. בפרט, אנו לומדים על הסיבות לאובדנם.

המאמר פורסם באתר 'אלכסון'.

בדומה לשבעת פלאי העולם העתיק, אשר ייצגו ערכים רוחניים בחומר ממשי, אבקש להציג גם אני את החוויה הרוחנית בחומר (מילולי). אך חשוב מכך, אבקש להבהיר את ההבדל בין אותה חוויה לבין אותו החומר, כלומר, להבחין בין זרימת המציאות ובין הניסיון לאחוז בה.

 

1. יש קסם בעולם.

על אף אינספור פגמיהן של דתות העולם, קשה להתעלם מהתחושה שהמציאות, בסופו של דבר, כוללת אלמנט נשגב כלשהו; מעין נוכחות קסומה וייחודית, הנמצאת בכל חוויה אך חומקת תדיר מתפיסה. את נוכחות זו כיניתי בעבר 'היומיומיסטי' – הפלא היומיומי השזור בחיינו. חשבו למשל על היכולת האנושית לשוחח – על הדרך בה משמעות עוברת מאדם לאדם דרך צלילים ואוויר. או על העובדה שלא משנה כמה ננסה, בסוף לא נוכל לתאר את המציאות במילים, שכן היא תמיד כוללת משהו מעבר להן. חשבו על הפלא הטמון באהבה, על המסתורין הכרוך בתודעה, או על כך שניתן, מניסיון אישי, לאחד בין השתיים, כלומר לחוות אחדות עם העולם, ולו לרגע חמקמק אחד. מציאותנו, כך נראה, היא שאלה קסומה מטבעה –The Great 'What The Fuck?!'.

קרא/י עוד «

על מה בדיוק אנו מדברים כשאנו אומרים 'אלוהים'? מבחינתי זהו לא וויכוח תיאולוגי, פוליטי או מוסרי גרידא. זוהי שאלה אקטואלית, השואפת להבין כיצד אנו, כחברה, מבינים נושא נפיץ זה. האם ישנו בכלל מובן משותף עליו (לפחות) כל המאמינים יכולים להסכים? האם ניתן לשוחח עליו באופן ברור גם עם הלא-מאמינים? וכיצד עלינו להתייחס למושג ה'אלוהים' אם לא נמצא משמעות שכזו?

קרא/י עוד «

 

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.

חג הפסח, כידוע, אמור להיות חג של חירות. זהו הזמן בו אנו מתבקשים לברך על השחרור לו זכינו, ולציין בחדווה את ימי לקיחת גורלנו בידנו. לא עוד נהיה עבדים נרצעים, לא עוד סבל, כי אם חופש! שחרור מאדונים! מימוש עצמנו לפי ראות עיננו.

אך עדיין, באותו החג עצמו אנו מציינים את העובדה כי תמיד היינו ותמיד נהיה מושא לשנאה; שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ושבכל עת חירותנו עלולה להשלל. האיום התהומי על חיינו, יש לזכור, מצויין כל שנה מחדש. זהו חלק מהותי ממנהגי החג והמסורת, ממש כמו המצוות, הניקיון והמפגש עם המשפחה. במילים אחרות, ההצהרה על גורלנו המר היא לא הכרזה אקטואלית, הבוחנת באובייקטיביות את המצב הפוליטי-ביטחוני, ורואה כי לצערנו, גם השנה חיינו נמצאים בסיכון. זוהי נקודת המוצא שלנו. זוהי החשיבה הבסיסית אותה אנו מנציחים מדור לדור, ללא תלות במצב בפועל. נראה כי משחר ההיסטוריה (שלנו) אין אנו חוגגים את החופש, אלא את החופש-העתיד-להעלם.

אך מה טעמו של חופש זה? מהי משמעותה של אותה חירות, אשר חגיגתה השנתית שזורה באפשרות המתמדת לאבדה? ומה נעשה אם, חס וחלילה, יהיה שלום במזרח התיכון? האם נשנה את החג ונעדכן את ההגדה? או שמא נמצא אויבים חדשים שיתאימו בנוחות למסורת היהודית? במצב הנוכחי, כשלא ברור מה פחות סביר – שינוי ההגדה או שלום אזורי, עלינו לבדוק כיצד ניתן להשתחרר מהמעגל הזה, כיצד ניתן להפטר מה'קארמה שלנו' ולהפוך לחופשיים באמת.

קרא/י עוד «