מה הקטע?

מאז שהתחלת לקרוא את הפרק הזה, חווית כחמש פעימות לב. עד סוף חייך, בערך שניים וחצי מיליארד פעימות כאלו יותירו חותם ייחודי על מקצב העולם. חלק מהפעימות, אם יש לך מזל, יקרו בהלימה עם פעימותיו של אחר. וכשזה קורה, אומר המדע, יש פחות כאב ויותר משמעות. בשאר הפעימות, אומר הלב, יש הבטחה: דעת עצמך.

 זוהי השיחה בין החופש לאהבה. מצד אחד, אנו רוצים להיות נאמנים לעצמנו ולחיות באופן אותנטי: להיות כנים, מדויקים, אמיתיים. אנו מבקשים לחוות נחת, מימוש או הארה, ולפעול על פי המקצב הפנימי שלנו. אך מצד שני, אנו גם שואפים לחבור לאחרים באופן אינטימי: למצוא קשרים, זוגיות, עונג ושותפות. אנו רוצים לחוות את העולם יחד עם עוד בני אדם, וליצור כך מקצבים משותפים.

הבעיה היא שתחושות אלו עלולות לסתור אחת את השנייה. שכן אהבה זוגית היא סוג של חיבור, ולכן היא כרוכה לרוב בזיקה, היקשרות ואף היאחזות; בעוד שחופש אישי הוא סוג של שחרור, ולכן הוא מערב גם עצמאות, ריחוק ובדידות.

אנחנו רוצים לחיות ביחד, אך גם להיות אדונים לזמננו. אנחנו מבקשים להיפתח בפני אחרים, אך מפחדים להיפגע מהם. אנחנו שואפים לנוע בהתאם לצו גופנו, אך גם לא לדרוס את מי שסביבנו. אנחנו רוצים לממש את עצמנו, אך גם לאפשר לאחרים לעשות זאת.

ואם כן, האם אפשר לחוות אותנטיות ואינטימיות בו-זמנית? האם אפשר להיות עצמי, ביחד? להיות חופשי באהבה? ספר זה הוא ניסיון לענות בחיוב על שאלות אלו. יתרה מזאת, הוא מבקש להציע דרך חדשה להביע את עצמנו – את הצרכים, את הפחדים ואף את העתיד שלנו, וכך להפוך את חיינו ליצירת-עולם ייחודית.

 יצירה זו, יש לומר, דורשת הבנה ותרגול לפני שתוכל לזרום באופן טבעי. ומכיוון שהראש הוא שומר הסף של הלב, הדברים הבאים מבקשים לעורר את נפשנו לשיחה, ולהכין את ליבנו למפגש. מי ייתן ונזכה לכך.

קרא/י עוד «

שיחה קצרה מתוך כנס 'אהבה ומודעות' של המכון הבינתחומי למדע ותודעה (13.5.22)

"אם אתה חייב לבחור בין לשקר לאדם ובין להעליב אותו", אומרת פניה לעמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך', "בחר להיות נדיב". במקום להכריע בין שני ערכים, מזמינה אותנו פניה לפעול בנדיבות – כלומר באהבה ובחופשיות, ובכך לפגוש את החוויה מחדש. מעניין אפוא לראות אילו ערכים אנו נוטים לבקש לעצמנו, ומול אילו דילמות מערבת אותנו הבחירה בהם. ברשימת הערכים הרצויים שלי, למשל, 'אהבה' ו'חופש' בהחלט מקבלים מקום של כבוד. אך רבות נראה כי תחושות אלו, הנחשקות כל אחת למען עצמה, נוטות לבטל זו את זו. שכן כל אהבה משמעה גם הקשרות, התמסרות והאחזות, וכל חופש משמעו גם שחרור, עצמאות ובדידות. רובנו חוששים מבחירה זו, אך האם חייבים להפסיד דבר אחד כדי להרוויח את השני? האם נוכל לפגוש מחדש את הדילמה שבין אהבה לחופש, שבין האחזות לבדידות?

קרא/י עוד «

 

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.

חג הפסח, כידוע, אמור להיות חג של חירות. זהו הזמן בו אנו מתבקשים לברך על השחרור לו זכינו, ולציין בחדווה את ימי לקיחת גורלנו בידנו. לא עוד נהיה עבדים נרצעים, לא עוד סבל, כי אם חופש! שחרור מאדונים! מימוש עצמנו לפי ראות עיננו.

אך עדיין, באותו החג עצמו אנו מציינים את העובדה כי תמיד היינו ותמיד נהיה מושא לשנאה; שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ושבכל עת חירותנו עלולה להשלל. האיום התהומי על חיינו, יש לזכור, מצויין כל שנה מחדש. זהו חלק מהותי ממנהגי החג והמסורת, ממש כמו המצוות, הניקיון והמפגש עם המשפחה. במילים אחרות, ההצהרה על גורלנו המר היא לא הכרזה אקטואלית, הבוחנת באובייקטיביות את המצב הפוליטי-ביטחוני, ורואה כי לצערנו, גם השנה חיינו נמצאים בסיכון. זוהי נקודת המוצא שלנו. זוהי החשיבה הבסיסית אותה אנו מנציחים מדור לדור, ללא תלות במצב בפועל. נראה כי משחר ההיסטוריה (שלנו) אין אנו חוגגים את החופש, אלא את החופש-העתיד-להעלם.

אך מה טעמו של חופש זה? מהי משמעותה של אותה חירות, אשר חגיגתה השנתית שזורה באפשרות המתמדת לאבדה? ומה נעשה אם, חס וחלילה, יהיה שלום במזרח התיכון? האם נשנה את החג ונעדכן את ההגדה? או שמא נמצא אויבים חדשים שיתאימו בנוחות למסורת היהודית? במצב הנוכחי, כשלא ברור מה פחות סביר – שינוי ההגדה או שלום אזורי, עלינו לבדוק כיצד ניתן להשתחרר מהמעגל הזה, כיצד ניתן להפטר מה'קארמה שלנו' ולהפוך לחופשיים באמת.

קרא/י עוד «