המסורת הסוּפית העתיקה נוהגת לדבר על ארבע דלתות שהאדם עובר בהן בדרכו לאלוהים.

הדלת הראשונה – שריעה (شريعة), היא 'דרך החוק'. ההקשרים הספרותיים של המילה מצביעים על סביבת מרעה בה נוודים מגיעים עם עדרם לשתות בבור מים קבוע, או על מובנים של מתיחה והתארכות. זוהי אפוא הדרך הארוכה אל בור המים המרווה, ההליכה (או ההלכה) הזהירה, המסתמכת על הכללים הברורים והמחייבים של הדרך. הדלת השנייה – טריקה (طريقة), היא 'הדרך הפנימית'. טריקה קשורה ככל הנראה גם למילה העברית 'דרך', והיא מצביעה על המסע של המיסטיקן בדרכו מעבר לחוקים החיצוניים, אל עבר הידע המיסטי. הדלת השלישית – מאריפה (معرفة), היא 'הידע המיסטי'. כאן מדובר על הידע הממשי של המציאות הנשגבת, איתה מתאחד המיסטיקן באופן ישיר. והדלת הרביעית – חקיקה (حقيقة), מצביעה על 'חוקי האמת הנצחית'. חקיקה נובעת מהשורר ח.ק.ק, אשר בשפות שמיות רבות מצביע על חוק ושלטון, על הידוק ועל אמת קבועה. בעצם, מעבר בדלת זו משמעו הכרה וידיעה מלאה של המבנה המוחלט של המציאות.

עד כאן התיאור הפורמלי של הדרך הסופית בעלת ארבע הדלתות. אך המחשה פואטית יותר שלה נוכל למצוא בסיפורו של המשורר הסופי הגדול ג'לאל א-דין רומי:

דרוויש אחד הגיע לנקודת ייאוש, לאחר שבמשך שנים עבד את האל וקרא כל יום 'אללה', אך מעולם לא שמע את התשובה 'הנני' ממנו.

בלילה, הופיע בחלומו הנביא ח'דיר, עם מסר מאלוהים:

מי אם לא אני הוביל אותך לעבודת האל?

מי אם לא אני גרם לך להתעסק בשם שלי?

קריאתך 'אללה' היא ה'הנני' שלי.

 

שאלתי פעם אשת-רוח ותיקה מה היא חושבת על אלוהים. היא נאנחה עמוקות, צחקה לפרקים, ואז נעה בלב שקט ומפעים. באותו רגע, חשבתי שהבנתי דבר-מה. אך כשאצתי לכתוב זאת, התאבנה ואמרה: כשנוח ליהודים, הם לא כותבים.

ואכן, נראה כי הבִּינָה היהודית נוטה להתבהר בחוסר נחת. כשאנו כמהים, תוהים וחולמים, אנו גם הוזים, הוגים ויוצרים; מה שמסביר מדוע התורה היא נבואה כתובה – געגוע מתועד לשאר-רוח עתידי. אך כמובן שלסיפור זה יש עוד צדדים. שכן כל סיפור מצריך שפה ייחודית, ואם נעים בה כהלכה, כל שפה מציעה גאולה ייחודית. זו התנועה העתיקה בין החיים ליצירה, ובסופו של דבר, אלו מילים נרדפות.

והנה גם אני כותב עכשיו באותה תנועה יוצרת חיים – בסמוך ללידת בני הראשון. זוהי תקופה מלאת שאלות, והגעתו לעולם, על פלאיה ודרישותיה, הזכירה לי תהייה יהודית עתיקה:

קרא/י עוד «

המאמר פורסם באתר 'אלכסון'.

בדומה לשבעת פלאי העולם העתיק, אשר ייצגו ערכים רוחניים בחומר ממשי, אבקש להציג גם אני את החוויה הרוחנית בחומר (מילולי). אך חשוב מכך, אבקש להבהיר את ההבדל בין אותה חוויה לבין אותו החומר, כלומר, להבחין בין זרימת המציאות ובין הניסיון לאחוז בה.

 

1. יש קסם בעולם.

על אף אינספור פגמיהן של דתות העולם, קשה להתעלם מהתחושה שהמציאות, בסופו של דבר, כוללת אלמנט נשגב כלשהו; מעין נוכחות קסומה וייחודית, הנמצאת בכל חוויה אך חומקת תדיר מתפיסה. את נוכחות זו כיניתי בעבר 'היומיומיסטי' – הפלא היומיומי השזור בחיינו. חשבו למשל על היכולת האנושית לשוחח – על הדרך בה משמעות עוברת מאדם לאדם דרך צלילים ואוויר. או על העובדה שלא משנה כמה ננסה, בסוף לא נוכל לתאר את המציאות במילים, שכן היא תמיד כוללת משהו מעבר להן. חשבו על הפלא הטמון באהבה, על המסתורין הכרוך בתודעה, או על כך שניתן, מניסיון אישי, לאחד בין השתיים, כלומר לחוות אחדות עם העולם, ולו לרגע חמקמק אחד. מציאותנו, כך נראה, היא שאלה קסומה מטבעה –The Great 'What The Fuck?!'.

קרא/י עוד «

על מה בדיוק אנו מדברים כשאנו אומרים 'אלוהים'? מבחינתי זהו לא וויכוח תיאולוגי, פוליטי או מוסרי גרידא. זוהי שאלה אקטואלית, השואפת להבין כיצד אנו, כחברה, מבינים נושא נפיץ זה. האם ישנו בכלל מובן משותף עליו (לפחות) כל המאמינים יכולים להסכים? האם ניתן לשוחח עליו באופן ברור גם עם הלא-מאמינים? וכיצד עלינו להתייחס למושג ה'אלוהים' אם לא נמצא משמעות שכזו?

קרא/י עוד «

טעותי הראשונה טמונה בכתיבת מילים אלו. אך על מנת להסביר זאת, נדונתי לתעות בין מילים נוספות:

לילה נטול כוכבים של יבשת אחרת, ואורות מרצדים בצדו הקפוא של החלון. בצד שלי, הקור לובש צורת אדים ואני על סף הערות, נסחף במחול המנצנץ באוויר, ונעלם. האם היה זה חלום צלול או שמא צלילות חלומית? שכן ברגע אחד הייתה פנימיותי שלובה עם כל שמחוץ לי בזרם אחיד. דבר לא הפריד בין מה שרחש בתוכי ובין מה שהתרחש מסביב, על אף שהבחנתי בהם בבירור. ולמרות שחוויתי הכל מנקודת מבטי, ממרכז תודעה ממוקד, לא הייתה זו הפרדה חדה, לעומתית, אלא כמו זו של גל הנשטף בדממה אל החוף; אירוע מבודד, המבטא את האוקיינוס כולו.

מחשבות שונות עלו ושקעו, תחושות גם כן. אך מעל הכל, או מתחת לכל, לא היה עוד שום 'אני' אשר ממנו נבעו הדברים. רק פכפוך של מילים, ואדוותיהן – שקט. הייתה זו תחושה שכמותה לא חוויתי מימי; תחושת מלאות, חיות ושלווה חמימה, אשר ליוותה אותי עד אור הבוקר. כשהתעוררתי, טיפות שטופות שמש זרמו ונקוו לסירוגין על זגוגית החלון, במה שנראה כתחרות שובבה על תשומת לבי. חייכתי לעצמי ונשפתי על הזכוכית ברכות, תורם בהבל פי לריקוד חרישי זה של העולם.

חיבור זה הינו ניסיוני האישי והמתעתע מעצם טבעו להבין ולתאר חוויה זו, כלומר להשתמש בשפה על מנת לכונן שקט. זהו ניסיון שנועד, ככל פרדוקס, להיכשל מראש. שכן מצד אחד, כתיבה מצריכה את האמונה שיהיה מי שיקרא, מי שיבין, ומשמעות הדבר היא שהחוויה מאפשרת הידברות. אך מצד שני, החוויה האמורה היא בדיוק זו בה האחיזה בדברים נחלשת, בה מילים מאבדות מקסמן והגלים נסוגים אל הים.

לפיכך מוטיבציה נוספת לכתיבת החיבור – אמיתית לא פחות – היא דווקא חוסר השקט שאני חש בשאר הזמן; אותו זמזום תמידי ביני לבין עצמי, בין פחדים, שמחות, דאגות ותקוות, הנובע מהרצון להבין. למרבה הצער, חוסר נחת זה תופח ככל שאני מנסה לרדת לעומקו. אך אומרים כי לעתים, כשכל המאמצים להבין, לתפוס ולהשיג כבר נוסו ללא הצלחה, התשוקה לכך שוככת ומשהו משתחרר. המילים, אפוא, הן ניסיוני להתאמץ עד תום.

קרא/י עוד «