מהרגע שלמדנו לקרוא, אין ביכולתנו שלא לקרוא.

זוהי לא הצהרה בשבחי התרבות, אלא אמירה טכנית פשוטה, אולי אפילו טרגית.

לאחר שרכשנו את יכולת הקריאה – בעמל רב יש לומר – אין לנו עוד יכולת לראות מילים כאסופה אקראית של קווים, זוויות, עיטורים ונקודות.

כשאנו מביטים בשרבוטים שחורים אלו, אנו נוטים להתעלם מצורתם הגלויה או מסידורם המרחבי, ומתייחסים באופן בלעדי לרובד נוסף שלפתע זורח מתוכם – רובד המשמעות.

בתור קוראים מנוסים, קשה לנו אף להיזכר בזמן בו שלטים, תוויות וכותרות לא כפו את משמעותם עלינו. אנחנו מסתכלים על בקבוק ממותג, ולא יכולים שלא להבין 'חלב'. אנו מביטים באסופת מילים זו ממש, וגם אם אנחנו ממש מנסים, קשה לנו פשוט לראות אותן, ולאו דווקא להבין אותן.  

לכן מסורות רוחניות רבות מבקרות את התופעה הזו. הן טוענות שכולנו 'מסוממים' על ידי מילים ומשמעות, ובקושי יכולים לחוות את המציאות 'סתם כך', כפי שהיא.

דרך אחת להתמודד עם הבעיה היא לעשות מדיטציה, להרהר בקואנים, לשהות הרבה בטבע, ובאופן כללי – לנסות לפעור חור בשמיכה המושגית איתה אנו מכסים את המציאות.

זוהי דרך נהדרת, עמוקה ובעלת תוצאות מובטחות למתמידים בה.

אך אולי ישנה עוד דרך, כזו המתאימה יותר לאלו שלא מצליחים להשתחרר בקלות מהראש החושב.

זוהי דרך המוצעת לאלו שלמרות כל השעות שישבו במדיטציה, עדיין מוצאים עצמם עם אותו אב-בית המכונה 'אני', המתעקש לכסות כל חוויה בשמיכה, וסדין, וציפית מילולית.

ודרך זו מציעה לנו משהו הפוך. לא לפעור חור בשמיכת המושגים, אלא דווקא להתעטף בכיסוי, ורק להמשיך איתו באמת, עד הסוף.

הרעיון הוא כזה: כפי שאסופת כתמים מסוימת יכולה 'להפוך' למילה ולכפות עלינו משמעות, אם רק נתאמן בלתפוס אותה כמו שצריך, אולי נוכל לפתח את אותה תפיסה לגבי כל הכתמים הקיימים – כלומר לגבי מרקם החיים כולו?

אולי נוכל להתאמן ב'לקרוא' את המציאות בכללה, כלומר לפתח יכולת רצופה לחוש את רובד המשמעות של כל דבר, ושל מצרף הדברים כולם.

לאחר אימון כזה, נוכל למשל להתבונן בצירוף אקראי של ספסל עץ, נעל אדומה וקיר מחוספס, וכך לתפוס באופן מיידי את המשמעות של צירוף זה, את הרובד החדש הזורח מתוכו. או שאולי רק נביט בוילון ישן, בעודו חושף לסירוגין את החדר עבור העולם, ואז נראה גם אנחנו, לסירוגין, את נפשנו נעה באור. במילים אחרות, לאחר שנתרגל לכך, נוכל לקרוא כל רגע באמת, כלומר לשלב את הנפש בעולם.

ישנם אנשים שיקראו לשתי הדרכים הללו באותו שם.

ויש את אלו שיעדיפו לא לנקובו עוד בשמות…

התלבטות – סימן שעוד לא הגיע

הזמן – התאבדות הנצח

ברצון.

 

 

אברהם אבינו (שהיה גם אבי הערבים, המדיינים, האדומים והעמלקים) היה בכלל סורי. בנו, יצחק, העדיף את עשיו על פני יעקב – אבי שבטי ישראל. אותו יעקב התחתן עם אישה ארמית, עזב את הארץ וירד למצרים. שם, בארמון פרעה, גדל נסיך מצרי בשם משה, אשר בחר לחיות עם מדיינית. עוד זמן עבר, ובישראל מלך דוד – הומוסקסואל וצאצא של מסתננת ממואב. בנו, שלמה המלך, התבולל עם אלף נשים ועבד אלוהים אחרים. בהמשך, סיפר ישעיהו על חזונו אודות שבת אויבים גם יחד. לאחר גלות בבל, המשחרר הגדול של עם ישראל היה דווקא כורש האיראני. עוד יציאה לגלות, ואנו מוצאים שהרמב"ם היה ערבי רוב חייו, כמו גם הבאבא סאלי והרב עובדיה יוסף. ארון הספרים היהודי נכתב באינספור שפות – עברית, ארמית, ערבית, גרמנית, רוסית, אמהרית ועוד. את הכינוי 'עם הספר' קיבלנו בכלל מהקוראן. ועל עמים וקבוצות שהתעקשו להגן על טוהר הלאום אנו לומדים היום בשיעורי היסטוריה. בפרט, אנו לומדים על הסיבות לאובדנם.

 

אֱלֹהִים מְשַׂחֵק אוֹתָנוּ

בְּטֶלֶפוֹן שָׁבוּר.

הוּא רָגִיל לְזֶה, אֲפִלּוּ

מָכוּר לַקֶּצֶר

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּחַ שֶׁהוּא

יוֹצֵר בִּתְפִלָּתוֹ:

בְתְנוּעָתוֹ אֶל הָאָדָם,

בּוֹ נִמְזָגוֹת הַבַּקָּשׁוֹת

זוּגוֹת זוּגוֹת;

וּבְשׁוּבוֹ לַמָּקוֹם,

שָׁם הֵן נְבוֹכוֹת

מְהִדְהוּדוֹ.

הוּא צוֹחֵק,

וּמְשַׁבֵּשׁ אוֹתָנוּ הַלֵּאֶה

לְעוֹלָם וָעֶד.

 

כל חייו חלפו לנגד עיניו, אך הוא בדיוק מצמץ.

'אין שידור חוזר?!' רטן; ומת.

אך מה שקרה אחר-כך המם אותו לגמרי.

הוא מת שוב. ואז עוד פעם. ופעם נוספת. ונראה כי מה שאמור היה להתמצות באפיזודה חד פעמית, נפרש פתאום לכדי נצח מרצד. הוא לא הבין דבר מהבהוב המיתות שהבליח בו לסירוגין; אך גם החיים, חשב לפרקים, הם לא יותר ממצרף של אי-הבנות.

וגם אותם הוא פיספס.

חבילות קציר קישטו את ההר כשמלה מנוקדת, והצל הקטן שנפרש לצידן סימן כי מחצית היום כבר עברה לה. בריצתו המתנשפת אל הבית, חש גנן המילים שלא הוא זה שנאנק, אלא שהאוויר עצמו החסיר נשימה. אך כשהוריד את כובעו אל בית החזה, בדיוק מתחת למשקוף המשוייף, הוא ידע. ליבו החסיר נשמה. ובינתיים התרחקה הכרכרה במעלה הגבעה, ויחד איתה ניחוח זרעי החרדל שהשתרגו בכובעה דרך קבע. היא השאירה את אנחות הכבשים להדהד בעמק הצחיח, איתו; ובין קפלי ההר הזהוב, עלומות חיטה בודדות עמדו בעצבות משהו, מתגעגעות למשהו. ובית אחד, חצי נטוש ואדום-גג, הסכים איתן בשתיקה.

את גנן המילים פגשתי לראשונה במדבר. זה עתה הוא יצר את החממה לסבלנות רדיקלית, ואמר שישמח לפגוש אותי שם למיץ הכי איטי שטעמתי. הסכמתי כי היה חם, אבל גם כי היו לי המון שאלות, ורציתי לשמוע את סיפורו של הגנן; כלומר את סיפורן של המילים אותן טיפח. והוא אמר שכראוי לאורח, ישמח לשתף אותי בהגיגיו, על אף שעוד אין לו.

באותם ימים הנחתי שהמדבר מבלבל אנשים, ולא הבנתי שהמצב דווקא הפוך.

אך כשהגעתי לחממה, ניצני שקט כבר ליבלבו בשיח חסר מילים.

'מה עושים כאן?' תהיתי בליבי ואוזני קשובה.

'כפי שאמרתי', חייך הגנן. 'מחכים שתצמח לה תשובה'.

לנוחיותכם, מצורפים פליירים.