הליבה הרוחנית העיקרית של כל הדתות הגבוהות היא הפילוסופיה הנצחית. ופילוסופיה זו יכולה להתקבל ולהתבטא ללא צורך בהסתמכות על אמונה דוגמטית.

אמנם חייבת להיות אמונה כסוג של אמון. שכן אמון באחרים הוא המפתח לחמלה ואדיבות כלפיהם; וביטחון ביציבות הרוחנית של היקום הוא המפתח לידיעת האלוהות. יתרה מזאת, צריך גם שתהיה אמונה בסמכות – סמכותם של אלו אשר חוסר אנוכיותם הכשירה אותם לדעת באופן ישיר את הקרקע הרוחנית של העולם. ולבסוף, חייבת להיות אמונה בטענות מסוימות אודות המציאות, שהתגלו למיסטיקנים בצורה כנה וישירה; טענות שהמאמין יודע כי ביכולתו לוודא אם רק יתמיד בהכשרתו. אך כל עוד הפילוסופיה הנצחית מובנת בפשטותה העיקרית, אין צורך באמונה בהצהרות שידוע מראש כי לא ניתן לוודא אותן.

ההצהרות חסרות-הביסוס של דתות מסוימות, אם מאמינים בהן בחוזקה, אמנם יכולות ליצור השפעה רבה על הנפש, וכך להתקיים באופן 'אובייקטיבי' במציאות. אך כל אובייקטיביות שחבה את קיומה לפעילות הנפשית של אלו המאמינים בה בחוזקה לא יכולה להיות הקרקע הרוחנית האבסולוטית של הקיום.

תודעה שעסוקה כל הזמן ב'אמונה דתית' לא יכולה להישאר במצב חסר עצמיות ובפתיחות ערנית, המהווים את תנאי הסף לידע האחדותי של ההוויה. אכן, כל אמונה בקיום של יישות על-טבעית שהיא לא המציאות הרוחנית האבסולוטית, וכל עבודה רוחנית שאינה מתרכזת בהפחתת הריכוז בעצמי, לא יכולה להוביל לחיי הנצח של האחדות ברוח. חיי נצח אלו עומדים בידיעה מאחדת של ההוויה, לא באמונה בדבר-מה פחות מזה.

אלדוס האקסלי, הפילוסופיה הנצחית

הפסיכולוג קרל יונג תמיד חשב שיש משהו מוזר בתודעה של האדם המודרני – תודעה שכביכול 'יוצרת את עצמה', ללא הקשר ורקע. בסדרה זו נצלול לכמה מרעיונותיו של יונג, ונבחן את המבנה הארכיטיפי של ההיסטוריה, את הרקע המיסטי של תרבות המערב, את התפתחות התודעה באדם, ואת העידן החדש שאנו עומדים בפתחו – עידן האנושות והנפש האובייקטיבית.

במפגש הראשון – התודעה בהקשר – נתחיל להכיר את קרל יונג, ונדבר על התפתחות התודעה, על התפקיד של התת-מודע, על היחס של הדתות השונות למכלול של הנפש, ועל הקריאה שעולה באנושות להתחיל פעם נוספת בחידוש המציאות.

המסורת הסוּפית העתיקה נוהגת לדבר על ארבע דלתות שהאדם עובר בהן בדרכו לאלוהים.

הדלת הראשונה – שריעה (شريعة), היא 'דרך החוק'. ההקשרים הספרותיים של המילה מצביעים על סביבת מרעה בה נוודים מגיעים עם עדרם לשתות בבור מים קבוע, או על מובנים של מתיחה והתארכות. זוהי אפוא הדרך הארוכה אל בור המים המרווה, ההליכה (או ההלכה) הזהירה, המסתמכת על הכללים הברורים והמחייבים של הדרך. הדלת השנייה – טריקה (طريقة), היא 'הדרך הפנימית'. טריקה קשורה ככל הנראה גם למילה העברית 'דרך', והיא מצביעה על המסע של המיסטיקן בדרכו מעבר לחוקים החיצוניים, אל עבר הידע המיסטי. הדלת השלישית – מאריפה (معرفة), היא 'הידע המיסטי'. כאן מדובר על הידע הממשי של המציאות הנשגבת, איתה מתאחד המיסטיקן באופן ישיר. והדלת הרביעית – חקיקה (حقيقة), מצביעה על 'חוקי האמת הנצחית'. חקיקה נובעת מהשורר ח.ק.ק, אשר בשפות שמיות רבות מצביע על חוק ושלטון, על הידוק ועל אמת קבועה. בעצם, מעבר בדלת זו משמעו הכרה וידיעה מלאה של המבנה המוחלט של המציאות.

עד כאן התיאור הפורמלי של הדרך הסופית בעלת ארבע הדלתות. אך המחשה פואטית יותר שלה נוכל למצוא בסיפורו של המשורר הסופי הגדול ג'לאל א-דין רומי:

דרוויש אחד הגיע לנקודת ייאוש, לאחר שבמשך שנים עבד את האל וקרא כל יום 'אללה', אך מעולם לא שמע את התשובה 'הנני' ממנו.

בלילה, הופיע בחלומו הנביא ח'דיר, עם מסר מאלוהים:

מי אם לא אני הוביל אותך לעבודת האל?

מי אם לא אני גרם לך להתעסק בשם שלי?

קריאתך 'אללה' היא ה'הנני' שלי.

נקודת המוצא שלנו היא הדוקטרינה הפסיכולוגית – 'אתה הוא זה' (that art thou). והשאלה המציגה עצמה כעת באופן טבעי היא שאלה מטאפיזית: מהו אותו 'זה' שהאדם יכול להדמות אליו?

לשאלה הזו, הפילוסופיה הנצחית הציגה תמיד ובכל מקום את אותה התשובה. המצע האלוהי של כל הקיים הוא אבסולוט רוחני, בלתי ניתן לתיאור מצד המחשבה המושגית, אך במקרים מסוימים, כזה הניתן לחוויה ישירה ואף הגשמה אנושית.

המוחלט הזה הוא האלוהים-ללא-צורה של המיסטיקה ההינדואית והנוצרית. והמטרה העליונה של בני-האדם, הסיבה האולטימטיבית לקיומנו, היא ידיעה מאחדת של המצע האלוהי הזה – ידיעה שיכולה להגיע רק לאלו המוכנים 'למות לעצמי', ובכך לעשות מקום לאלוהים. לצערנו, בכל דור ודור רק מעטים ישיגו את המטרה העליונה של הקיום האנושי; אך ההזדמנות להגיע לידיעה מאחדת כזו תוצע בדרך זו או אחרת בעולם עד שכל היצורים המודעים יתממשו כמי שהם באמת.

קרא/י עוד «

מהרגע שלמדנו לקרוא, אין ביכולתנו שלא לקרוא.

זוהי לא הצהרה בשבחי התרבות, אלא אמירה טכנית פשוטה, אולי אפילו טרגית.

לאחר שרכשנו את יכולת הקריאה – בעמל רב יש לומר – אין לנו עוד יכולת לראות מילים כאסופה אקראית של קווים, זוויות, עיטורים ונקודות.

כשאנו מביטים בשרבוטים שחורים אלו, אנו נוטים להתעלם מצורתם הגלויה או מסידורם המרחבי, ומתייחסים באופן בלעדי לרובד נוסף שלפתע זורח מתוכם – רובד המשמעות.

בתור קוראים מנוסים, קשה לנו אף להיזכר בזמן בו שלטים, תוויות וכותרות לא כפו את משמעותם עלינו. אנחנו מסתכלים על בקבוק ממותג, ולא יכולים שלא להבין 'חלב'. אנו מביטים באסופת מילים זו ממש, וגם אם אנחנו ממש מנסים, קשה לנו פשוט לראות אותן, ולאו דווקא להבין אותן.  

לכן מסורות רוחניות רבות מבקרות את התופעה הזו. הן טוענות שכולנו 'מסוממים' על ידי מילים ומשמעות, ובקושי יכולים לחוות את המציאות 'סתם כך', כפי שהיא.

דרך אחת להתמודד עם הבעיה היא לעשות מדיטציה, להרהר בקואנים, לשהות הרבה בטבע, ובאופן כללי – לנסות לפעור חור בשמיכה המושגית איתה אנו מכסים את המציאות.

זוהי דרך נהדרת, עמוקה ובעלת תוצאות מובטחות למתמידים בה.

אך אולי ישנה עוד דרך, כזו המתאימה יותר לאלו שלא מצליחים להשתחרר בקלות מהראש החושב.

זוהי דרך המוצעת לאלו שלמרות כל השעות שישבו במדיטציה, עדיין מוצאים עצמם עם אותו אב-בית המכונה 'אני', המתעקש לכסות כל חוויה בשמיכה, וסדין, וציפית מילולית.

ודרך זו מציעה לנו משהו הפוך. לא לפעור חור בשמיכת המושגים, אלא דווקא להתעטף בכיסוי, ורק להמשיך איתו באמת, עד הסוף.

הרעיון הוא כזה: כפי שאסופת כתמים מסוימת יכולה 'להפוך' למילה ולכפות עלינו משמעות, אם רק נתאמן בלתפוס אותה כמו שצריך, אולי נוכל לפתח את אותה תפיסה לגבי כל הכתמים הקיימים – כלומר לגבי מרקם החיים כולו?

אולי נוכל להתאמן ב'לקרוא' את המציאות בכללה, כלומר לפתח יכולת רצופה לחוש את רובד המשמעות של כל דבר, ושל מצרף הדברים כולם.

לאחר אימון כזה, נוכל למשל להתבונן בצירוף אקראי של ספסל עץ, נעל אדומה וקיר מחוספס, וכך לתפוס באופן מיידי את המשמעות של צירוף זה, את הרובד החדש הזורח מתוכו. או שאולי רק נביט בוילון ישן, בעודו חושף לסירוגין את החדר עבור העולם, ואז נראה גם אנחנו, לסירוגין, את נפשנו נעה באור. במילים אחרות, לאחר שנתרגל לכך, נוכל לקרוא כל רגע באמת, כלומר לשלב את הנפש בעולם.

ישנם אנשים שיקראו לשתי הדרכים הללו באותו שם.

ויש את אלו שיעדיפו לא לנקובו עוד בשמות…

אנשי החברות הקדומות

נטו לחיות ככל האפשר

במצב של קדושה

או בקרבה מרבית

לאובייקטים קדושים.

נטייה זו מובנת לחלוטין

שכן עבור אנשים אלו

כמו גם עבור בני אדם מודרניים

קדושה היא משהו הדומה לכוח וליכולת

ובמובן העמוק ביותר

למציאות.

הקדושה רוויה בהֱיוֹת

וכוח קדוש

משמעו מציאות

כמו גם המשכיות ויעילות.

הקטבים 'קודש' ו'חול'

מתוארים לרוב

כמאבק בין

אמיתי ולא אמיתי

בין הקיים לשקרי.

לכן, אנו מבינים

שהאדם הרוחני

שואף בסופו של דבר

להתקיים,

להיות באמת,

להשתתף במציאות

להיות רווי ביכולת.

מירצ'ה אליאדה, 1987

החלק הראשון של מאמר זה (המתאר את דבריו של יונג) התפרסם כאן לפני זמן מה באופן נפרד ועצמאי. אך לרעיונות יש חיים משלהם, וכך דברים ראשוניים אלו צמחו בינתיים למחשבה רחבה יותר, ובתקווה גם פורייה יותר, אותה אני מפרסם כאן.

הפסיכולוג הנודע קרל יונג תמיד חשב שיש משהו מוזר בתודעה של האדם המודרני. בספרו האחרון, 'האדם וסמליו', הוא מסביר כי כולנו נצחק על הרעיון שחיה או צמח 'ממציאים את עצמם'. אך עדיין, אנשים רבים מאמינים שהדעת האנושית – העומדת בפסגת האבולוציה – ממציאה את עצמה ובוראת את קיומה. וזו אמונה משונה. שכן התודעה, אליבא דיונג, הפכה למודעת כפי שבלוט הופך לעץ אלון, או כפי שזוחלים התפתחו עם הזמן ליונקים. ובמידה שהתפתחה עד כה, כך הדעת ממשיכה גם היום, מניעה אותנו לא רק אל מול גירויים, אלא גם מבפנים, מתוך התהום.

המניעים הפנימיים הללו, ממשיך יונג, נובעים ממקור עמוק, שאינו תוצר התודעה ואף לא נמצא בשליטתה. במיתולוגיה של הזמן הקדום, כוחות אלו כונו מאנה, רוחות, שדים או אלים, והם פעילים היום בדיוק כמו אז. כשהם מתאימים לנו, אנו משבחים את 'תחושת הבטן' שלנו, וטופחים לעצמנו על השכם. כשהם עובדים נגדנו, אנו מלינים על 'מזל רע', על אנשים רעים, או על כך שסיבת אובדננו היא פתולוגית. אך הדבר היחיד שאיננו מודים בו הוא שחיינו תלויים בכוחות שמעבר לנו.

קרא/י עוד «

במשחק 'טלפון שבור', כידוע, אנשים לוחשים אחד לשני מילים נסתרות, בתקווה היתולית שבסוף המשחק, כולם יגיעו להבנה משותפת, ויחזיקו באותו מסר סודי.

בהקשר גדול יותר, נראה כי לראשונה במשחק האנושי עצמו, אנחנו סוף סוף יכולים להגיע לתובנות אוניברסליות באמת, ולהחזיק כולנו בסוד משותף. שכן בניגוד לרוב ההיסטוריה, כפי שאמר הפילוסוף סם האריס, אנחנו כבר לא מוגבלים על ידי המקום הספציפי בו נולדנו, או על ידי הזמן המסוים אליו הגחנו. לכל אחד מאיתנו יש, באופן עקרוני, גישה ליותר מידע ממה שהיה למלומד הכי גדול או לשליט הכי חזק בעולם עד לפני מאה שנה. וכעת, מחיצות של גאוגרפיה, שפה או תרבות – מחיצות שעד לא מזמן הגבילו את סיכויינו לחוות אמיתות מסוימות – כמעט ולא קיימות יותר, או שניתן להסירן בקלות יחסית.

קרא/י עוד «