אמון ואמונה

הליבה הרוחנית העיקרית של כל הדתות הגבוהות היא הפילוסופיה הנצחית. ופילוסופיה זו יכולה להתקבל ולהתבטא ללא צורך בהסתמכות על אמונה דוגמטית.

אמנם חייבת להיות אמונה כסוג של אמון. שכן אמון באחרים הוא המפתח לחמלה ואדיבות כלפיהם; וביטחון ביציבות הרוחנית של היקום הוא המפתח לידיעת האלוהות. יתרה מזאת, צריך גם שתהיה אמונה בסמכות – סמכותם של אלו אשר חוסר אנוכיותם הכשירה אותם לדעת באופן ישיר את הקרקע הרוחנית של העולם. ולבסוף, חייבת להיות אמונה בטענות מסוימות אודות המציאות, שהתגלו למיסטיקנים בצורה כנה וישירה; טענות שהמאמין יודע כי ביכולתו לוודא אם רק יתמיד בהכשרתו. אך כל עוד הפילוסופיה הנצחית מובנת בפשטותה העיקרית, אין צורך באמונה בהצהרות שידוע מראש כי לא ניתן לוודא אותן.

ההצהרות חסרות-הביסוס של דתות מסוימות, אם מאמינים בהן בחוזקה, אמנם יכולות ליצור השפעה רבה על הנפש, וכך להתקיים באופן 'אובייקטיבי' במציאות. אך כל אובייקטיביות שחבה את קיומה לפעילות הנפשית של אלו המאמינים בה בחוזקה לא יכולה להיות הקרקע הרוחנית האבסולוטית של הקיום.

תודעה שעסוקה כל הזמן ב'אמונה דתית' לא יכולה להישאר במצב חסר עצמיות ובפתיחות ערנית, המהווים את תנאי הסף לידע האחדותי של ההוויה. אכן, כל אמונה בקיום של יישות על-טבעית שהיא לא המציאות הרוחנית האבסולוטית, וכל עבודה רוחנית שאינה מתרכזת בהפחתת הריכוז בעצמי, לא יכולה להוביל לחיי הנצח של האחדות ברוח. חיי נצח אלו עומדים בידיעה מאחדת של ההוויה, לא באמונה בדבר-מה פחות מזה.

אלדוס האקסלי, הפילוסופיה הנצחית

מיתוס וחלום


מיתוסים הם חלומות ציבוריים; חלומות הם מיתוסים פרטיים.
לכן האיכויות, הדמויות והמצבים שהאנושות חווה בדמיון המיתי מבטאים עובדות של התודעה. אלו הו עובדות נפשיות המתגשמות בבדיון החומר.
פרויד ראה בחלומות ובחזיונות – בין אם הם אישיים ובין אם מיתולוגיים – כסוג של נוירוזות תרבותיות; דבר מה המנסה להסתיר, לבטא או לעבד דחפים מיניים מודחקים.
יונג, לעומת זאת, חשב כי התמונות של המיתולוגיה והדת משרתות מטרות חיוביות ומעודדות חיים. לדעתו לכל האיברים בגוף – לא רק לאיברי המין – יש מטרות ומניעים פנימיים, חלקם מודעים וחלקם לא.
התודעה מכוונות-החוץ שלנו, העוסקת בענייני היומיום, יכולה לאבד קשר עם כוחות פנימיים אלו. אך אם מבינים את המיתוסים לאשורה, הם מהווים אמצעי ליצירת קשר מחודש. הם מספרים לנו בשפה תמונתית על כוחות הנפש שביכולתנו להכיר ואף לשלב בחיינו, כוחות שעיצבו את הרוח האנושית מאז ומתמיד, ולכן מייצגים חוכמה שבזכותה שרדנו לאורך ההיסטוריה.
לפיכך המיתוסים לעולם לא יוחלפו על ידי ממצאי המדע, המתייחסים לעולם החיצוני, ולא למעמקים אליהם אנו נכנסים בשינה. על ידי דיאלוג עם כוחות פנימיים אלו, דרך החלומות והלימוד של המיתוסים, אנו יכולים להכיר ולהשלים עם האופק הרחב יותר של חיינו, עם העצמי הפנימי, העמוק והתבוני שלנו.
באותו אופן, חברה שמוקירה את המיתוסים שלה ושומרת עליהם חיים, תהיה מוזנת מהרובד העמוק, העשיר והיציב ביותר של הרוח האנושית.
אך כאן יש גם סכנה חמורה – הסכנה להיסחף על ידי החלום האישי או המיתוס המסורתי הרחק מעולם התודעה המודרנית, וכך להיתקע בדפוסים קדומים של רגש ומחשבה, שאינם מתאימים עוד לחיים כיום.
מה שנדרש, אם כן, הוא דיאלוג – לא היקבעות. דיאלוג של צורות סימבוליות, הנובעות מהתת-מודע ומוכרות על ידי המודע באינטראקציה מתמשכת. חברה שלא מאפשרת משחק שכזה, אלא נצמדת לחלומות מסורתיים ואמיתות נצחיות, בעודה חוסמת את חידושי התודעה, ההיגיון והעובדות, נדונה לחזור על ההיסטוריה הכאובה של המין האנושי.

ג'וזף קמפבל, 1972

קרל יונג ותודעת האנושות – מפגש ראשון


הפסיכולוג קרל יונג תמיד חשב שיש משהו מוזר בתודעה של האדם המודרני – תודעה שכביכול 'יוצרת את עצמה', ללא הקשר ורקע. בסדרה זו נצלול לכמה מרעיונותיו של יונג, ונבחן את המבנה הארכיטיפי של ההיסטוריה, את הרקע המיסטי של תרבות המערב, את התפתחות התודעה באדם, ואת העידן החדש שאנו עומדים בפתחו – עידן האנושות והנפש האובייקטיבית.

במפגש הראשון – התודעה בהקשר – נתחיל להכיר את קרל יונג, ונדבר על התפתחות התודעה, על התפקיד של התת-מודע, על היחס של הדתות השונות למכלול של הנפש, ועל הקריאה שעולה באנושות להתחיל פעם נוספת בחידוש המציאות.

ארבע הדלתות של הסוּפיזם

סופיזם - הזרם המיסטי באיסלאם - רדיו מהות החיים

המסורת הסוּפית העתיקה נוהגת לדבר על ארבע דלתות שהאדם עובר בהן בדרכו לאלוהים.

הדלת הראשונה – שריעה (شريعة), היא 'דרך החוק'. ההקשרים הספרותיים של המילה מצביעים על סביבת מרעה בה נוודים מגיעים עם עדרם לשתות בבור מים קבוע, או על מובנים של מתיחה והתארכות. זוהי אפוא הדרך הארוכה אל בור המים המרווה, ההליכה (או ההלכה) הזהירה, המסתמכת על הכללים הברורים והמחייבים של הדרך. הדלת השנייה – טריקה (طريقة), היא 'הדרך הפנימית'. טריקה קשורה ככל הנראה גם למילה העברית 'דרך', והיא מצביעה על המסע של המיסטיקן בדרכו מעבר לחוקים החיצוניים, אל עבר הידע המיסטי. הדלת השלישית – מאריפה (معرفة), היא 'הידע המיסטי'. כאן מדובר על הידע הממשי של המציאות הנשגבת, איתה מתאחד המיסטיקן באופן ישיר. והדלת הרביעית – חקיקה (حقيقة), מצביעה על 'חוקי האמת הנצחית'. חקיקה נובעת מהשורר ח.ק.ק, אשר בשפות שמיות רבות מצביע על חוק ושלטון, על הידוק ועל אמת קבועה. בעצם, מעבר בדלת זו משמעו הכרה וידיעה מלאה של המבנה המוחלט של המציאות.

עד כאן התיאור הפורמלי של הדרך הסופית בעלת ארבע הדלתות. אך המחשה פואטית יותר שלה נוכל למצוא בסיפורו של המשורר הסופי הגדול ג'לאל א-דין רומי:

דרוויש אחד הגיע לנקודת ייאוש, לאחר שבמשך שנים עבד את האל וקרא כל יום 'אללה', אך מעולם לא שמע את התשובה 'הנני' ממנו.

בלילה, הופיע בחלומו הנביא ח'דיר, עם מסר מאלוהים:

מי אם לא אני הוביל אותך לעבודת האל?

מי אם לא אני גרם לך להתעסק בשם שלי?

קריאתך 'אללה' היא ה'הנני' שלי.

הפילוסופיה הנצחית

Exhibition of Islamic Art and Calligraphy – Islamic Society of York Region

נקודת המוצא שלנו היא הדוקטרינה הפסיכולוגית – 'אתה הוא זה' (that art thou). והשאלה המציגה עצמה כעת באופן טבעי היא שאלה מטאפיזית: מהו אותו 'זה' שהאדם יכול להדמות אליו?

לשאלה הזו, הפילוסופיה הנצחית הציגה תמיד ובכל מקום את אותה התשובה. המצע האלוהי של כל הקיים הוא אבסולוט רוחני, בלתי ניתן לתיאור מצד המחשבה המושגית, אך במקרים מסוימים, כזה הניתן לחוויה ישירה ואף הגשמה אנושית.

המוחלט הזה הוא האלוהים-ללא-צורה של המיסטיקה ההינדואית והנוצרית. והמטרה העליונה של בני-האדם, הסיבה האולטימטיבית לקיומנו, היא ידיעה מאחדת של המצע האלוהי הזה – ידיעה שיכולה להגיע רק לאלו המוכנים 'למות לעצמי', ובכך לעשות מקום לאלוהים. לצערנו, בכל דור ודור רק מעטים ישיגו את המטרה העליונה של הקיום האנושי; אך ההזדמנות להגיע לידיעה מאחדת כזו תוצע בדרך זו או אחרת בעולם עד שכל היצורים המודעים יתממשו כמי שהם באמת.

קרא/י עוד «

לקרוא את העולם

מהרגע שלמדנו לקרוא, אין ביכולתנו שלא לקרוא.

זוהי לא הצהרה בשבחי התרבות, אלא אמירה טכנית פשוטה, אולי אפילו טרגית.

לאחר שרכשנו את יכולת הקריאה – בעמל רב יש לומר – אין לנו עוד יכולת לראות מילים כאסופה אקראית של קווים, זוויות, עיטורים ונקודות.

כשאנו מביטים בשרבוטים שחורים אלו, אנו נוטים להתעלם מצורתם הגלויה או מסידורם המרחבי, ומתייחסים באופן בלעדי לרובד נוסף שלפתע זורח מתוכם – רובד המשמעות.

בתור קוראים מנוסים, קשה לנו אף להיזכר בזמן בו שלטים, תוויות וכותרות לא כפו את משמעותם עלינו. אנחנו מסתכלים על בקבוק ממותג, ולא יכולים שלא להבין 'חלב'. אנו מביטים באסופת מילים זו ממש, וגם אם אנחנו ממש מנסים, קשה לנו פשוט לראות אותן, ולאו דווקא להבין אותן.  

לכן מסורות רוחניות רבות מבקרות את התופעה הזו. הן טוענות שכולנו 'מסוממים' על ידי מילים ומשמעות, ובקושי יכולים לחוות את המציאות 'סתם כך', כפי שהיא.

דרך אחת להתמודד עם הבעיה היא לעשות מדיטציה, להרהר בקואנים, לשהות הרבה בטבע, ובאופן כללי – לנסות לפעור חור בשמיכה המושגית איתה אנו מכסים את המציאות.

זוהי דרך נהדרת, עמוקה ובעלת תוצאות מובטחות למתמידים בה.

אך אולי ישנה עוד דרך, כזו המתאימה יותר לאלו שלא מצליחים להשתחרר בקלות מהראש החושב.

זוהי דרך המוצעת לאלו שלמרות כל השעות שישבו במדיטציה, עדיין מוצאים עצמם עם אותו אב-בית המכונה 'אני', המתעקש לכסות כל חוויה בשמיכה, וסדין, וציפית מילולית.

ודרך זו מציעה לנו משהו הפוך. לא לפעור חור בשמיכת המושגים, אלא דווקא להתעטף בכיסוי, ורק להמשיך איתו באמת, עד הסוף.

הרעיון הוא כזה: כפי שאסופת כתמים מסוימת יכולה 'להפוך' למילה ולכפות עלינו משמעות, אם רק נתאמן בלתפוס אותה כמו שצריך, אולי נוכל לפתח את אותה תפיסה לגבי כל הכתמים הקיימים – כלומר לגבי מרקם החיים כולו?

אולי נוכל להתאמן ב'לקרוא' את המציאות בכללה, כלומר לפתח יכולת רצופה לחוש את רובד המשמעות של כל דבר, ושל מצרף הדברים כולם.

לאחר אימון כזה, נוכל למשל להתבונן בצירוף אקראי של ספסל עץ, נעל אדומה וקיר מחוספס, וכך לתפוס באופן מיידי את המשמעות של צירוף זה, את הרובד החדש הזורח מתוכו. או שאולי רק נביט בוילון ישן, בעודו חושף לסירוגין את החדר עבור העולם, ואז נראה גם אנחנו, לסירוגין, את נפשנו נעה באור. במילים אחרות, לאחר שנתרגל לכך, נוכל לקרוא כל רגע באמת, כלומר לשלב את הנפש בעולם.

ישנם אנשים שיקראו לשתי הדרכים הללו באותו שם.

ויש את אלו שיעדיפו לא לנקובו עוד בשמות…

קודש וחול

Universe, Nebula, Galaxy And The Sacred Geometry Collage. Abstract.. Stock  Photo, Picture And Royalty Free Image. Image 96777502.

אנשי החברות הקדומות

נטו לחיות ככל האפשר

במצב של קדושה

או בקרבה מרבית

לאובייקטים קדושים.

נטייה זו מובנת לחלוטין

שכן עבור אנשים אלו

כמו גם עבור בני אדם מודרניים

קדושה היא משהו הדומה לכוח וליכולת

ובמובן העמוק ביותר

למציאות.

הקדושה רוויה בהֱיוֹת

וכוח קדוש

משמעו מציאות

כמו גם המשכיות ויעילות.

הקטבים 'קודש' ו'חול'

מתוארים לרוב

כמאבק בין

אמיתי ולא אמיתי

בין הקיים לשקרי.

לכן, אנו מבינים

שהאדם הרוחני

שואף בסופו של דבר

להתקיים,

להיות באמת,

להשתתף במציאות

להיות רווי ביכולת.

מירצ'ה אליאדה, 1987

המערב מחפש את עצמו. ומוצא

Image result for jungs psinyins

החלק הראשון של מאמר זה (המתאר את דבריו של יונג) התפרסם כאן לפני זמן מה באופן נפרד ועצמאי. אך לרעיונות יש חיים משלהם, וכך דברים ראשוניים אלו צמחו בינתיים למחשבה רחבה יותר, ובתקווה גם פורייה יותר, אותה אני מפרסם כאן.

הפסיכולוג הנודע קרל יונג תמיד חשב שיש משהו מוזר בתודעה של האדם המודרני. בספרו האחרון, 'האדם וסמליו', הוא מסביר כי כולנו נצחק על הרעיון שחיה או צמח 'ממציאים את עצמם'. אך עדיין, אנשים רבים מאמינים שהדעת האנושית – העומדת בפסגת האבולוציה – ממציאה את עצמה ובוראת את קיומה. וזו אמונה משונה. שכן התודעה, אליבא דיונג, הפכה למודעת כפי שבלוט הופך לעץ אלון, או כפי שזוחלים התפתחו עם הזמן ליונקים. ובמידה שהתפתחה עד כה, כך הדעת ממשיכה גם היום, מניעה אותנו לא רק אל מול גירויים, אלא גם מבפנים, מתוך התהום.

המניעים הפנימיים הללו, ממשיך יונג, נובעים ממקור עמוק, שאינו תוצר התודעה ואף לא נמצא בשליטתה. במיתולוגיה של הזמן הקדום, כוחות אלו כונו מאנה, רוחות, שדים או אלים, והם פעילים היום בדיוק כמו אז. כשהם מתאימים לנו, אנו משבחים את 'תחושת הבטן' שלנו, וטופחים לעצמנו על השכם. כשהם עובדים נגדנו, אנו מלינים על 'מזל רע', על אנשים רעים, או על כך שסיבת אובדננו היא פתולוגית. אך הדבר היחיד שאיננו מודים בו הוא שחיינו תלויים בכוחות שמעבר לנו.

קרא/י עוד «

הסוד יצא. מה עכשיו?

הסוד יצא. מה עכשיו? – אידברות

במשחק 'טלפון שבור', כידוע, אנשים לוחשים אחד לשני מילים נסתרות, בתקווה היתולית שבסוף המשחק, כולם יגיעו להבנה משותפת, ויחזיקו באותו מסר סודי.

בהקשר גדול יותר, נראה כי לראשונה במשחק האנושי עצמו, אנחנו סוף סוף יכולים להגיע לתובנות אוניברסליות באמת, ולהחזיק כולנו בסוד משותף. שכן בניגוד לרוב ההיסטוריה, כפי שאמר הפילוסוף סם האריס, אנחנו כבר לא מוגבלים על ידי המקום הספציפי בו נולדנו, או על ידי הזמן המסוים אליו הגחנו. לכל אחד מאיתנו יש, באופן עקרוני, גישה ליותר מידע ממה שהיה למלומד הכי גדול או לשליט הכי חזק בעולם עד לפני מאה שנה. וכעת, מחיצות של גאוגרפיה, שפה או תרבות – מחיצות שעד לא מזמן הגבילו את סיכויינו לחוות אמיתות מסוימות – כמעט ולא קיימות יותר, או שניתן להסירן בקלות יחסית.

קרא/י עוד «

מבעד לדת – פרק ראשון

Image result for ‫איצו רימר‬‎
תמונה באדיבות איצו רימר

 

שאלתי פעם אשת-רוח ותיקה מה היא חושבת על אלוהים. היא נאנחה עמוקות, צחקה לפרקים, ואז נעה בלב שקט ומפעים. באותו רגע, חשבתי שהבנתי דבר-מה. אך כשאצתי לכתוב זאת, התאבנה ואמרה: כשנוח ליהודים, הם לא כותבים.

ואכן, נראה כי הבִּינָה היהודית נוטה להתבהר בחוסר נחת. כשאנו כמהים, תוהים וחולמים, אנו גם הוזים, הוגים ויוצרים; מה שמסביר מדוע התורה היא נבואה כתובה – געגוע מתועד לשאר-רוח עתידי. אך כמובן שלסיפור זה יש עוד צדדים. שכן כל סיפור מצריך שפה ייחודית, ואם נעים בה כהלכה, כל שפה מציעה גאולה ייחודית. זו התנועה העתיקה בין החיים ליצירה, ובסופו של דבר, אלו מילים נרדפות.

והנה גם אני כותב עכשיו באותה תנועה יוצרת חיים – בסמוך ללידת בני הראשון. זוהי תקופה מלאת שאלות, והגעתו לעולם, על פלאיה ודרישותיה, הזכירה לי תהייה יהודית עתיקה:

קרא/י עוד «