איך אומרים 'דאו' בעברית (סדרת מאמרים)

פרק ה': להתרגל להיות קול

בשבועות הקודמים, דיברנו על ההקשר בו נוצר ספר הדאו, על המרקם העולמי שהוא מתאר, על הדרך בה צומחת התודעה כחלק אורגני של אותו מרקם, ועל היכולת לחיות ב'תנוחה', כלומר בזרימה עדינה ובהתאמה מבורכת עם תנועת היקום. ראינו, במילים אחרות, כיצד הפעילות העולמית יכולה להתרחש בנו באופן טבעי, כשאנחנו פשוט מוסיפים למתרחש, ברגע הנכון, את האנרגיה הייחודית לנו. זוהי הסגולה של התנועה על פי הדאו – התנועה בה אנו מודעים לחיים ולא רק חושבים עליהם – ועליה נדבר היום, בפרק האחרון בסדרה.

בדאואיזם, אותה תכונה המאפשרת לנו להתבונן באופן טבעי במציאות, ואז לזרום עמה, מכונה 'דה' – סגולה או מידה טובה. זו כאמור המילה השנייה בשם הספר של לאו דזה, הדאו דה ג'ינג – שמשמעותו, בין השאר, יכולה להיות 'ספר הדרך והסגולה' או 'ספר סגולת הדרך'. במובן זה, 'דה' היא המימוש או הביטוי של הדאו בחיים שלנו. אבל חשוב לזכור שלא מדובר ב'מידה טובה' בסגנון יהודי או נוצרי, כלומר במימוש של ציווי מוסרי או ערכי, הניתן לנו על ידי אלוהים. כפי שכבר ציינו, הסגולה שאנו מדברים עליה דומה יותר לסגולת הריפוי של צמח, כלומר למשהו קרוב יותר לכוח, יכולת או קסם. והכוונה בקסם כאן היא לאירועים מופלאים ומענגים שמתרחשים מעצמם – כשהחיים הפנימיים שלנו מתכתבים עם המתרחש בחוץ, וזה מפתיע אותנו בצורה נעימה.

קרא/י עוד «

איך אומרים 'דאו' בעברית? (סדרת מאמרים)

פרק ד': החיים בתנוחה

בפרק א' דיברנו על ההקשר הרעיוני של הדאו. בפרק ב', ניסינו לתאר אותו כרובד הקדם-אנושי או התת-מילולי של המציאות. בפרק ג' ביקשנו להבין את המרקם האורגני של הקיום, ואמרנו שדאואיזם היא דרך החיים המנסה להכווין את התודעה על מנת להשתלב במרקם הזה. והיום, בפרק ד', נדבר על היכולת לפעול מתוך אותה תודעה אורגנית.

על פי לאו דזה, הדרך לתרגל את הביטחון בקיום ובעצמנו נקראת וו ווי (Wu wei, 無爲). הסימנייה השנייה, ווי, יכולה להגיד: פעולה, תנועה, הכנה, עשייה, תרגול, משחק. אבל בהקשרים הדאואיסטים, היא מתכוונת לפעולה שגויה, תנועה מדומה, הכנה מזויפת, יותר מידי עשייה, משחק לחוץ וכדומה. הסימנייה הראשונה, וו, משמעה 'לא' או 'ללא'. לכן באופן כללי, אפשר להגיד שהמונח וו ווי אומר תנועה ללא מאמץ, להיות בלי אילוץ, פעולה ללא כפייה, עשייה ללא עשייה, לא להתערב יותר מידי, או לא ללחוץ מדי. ובקשר לדאו, וו ווי אומר לפיכך 'לא לפעול נגד המרקם של הקיום', או 'לא לכפות ולאלץ את הפעולות'. אני אוהב להמשיג את הרעיון דרך המילה 'תנוחה', כמו תנוחה של יוגה. שכן 'תנוחה' משלבת את המילה 'מנוחה' בתוך המבנה של המילה 'תנועה'. הרעיון הוא בעצם לשחות עם הזרם, לנוע עם הרוח, ובגדול, לחיות בלי התנגדות – כלומר לפעול ולעשות, אבל תמיד בתנוחה.

קרא/י עוד «

איך אומרים 'דאו' בעברית? (סדרת מאמרים)

פרק ג': תודעה אורגנית

בפרק א' דיברנו על ההקשר בו התפתחה תפיסת החיים הדאואיסטית, ובפרק ב' התחלנו לראות שהדאו הוא בעצם כינוי לפעילות האורגנית של העולם. מתוך כך, ראינו גם שהאנושות כולה, ואפילו תנועת החיים האישית של כל אחד מאיתנו, היא בעצם ביטוי טבעי והכרחי של המציאות. אנחנו פרח שהצמיח היקום, או גל באוקיינוס התופעות, והפעם, ננסה להבין מה זה אומר עבור החוויה המודעת שלנו.

כפי שראינו, הדאו הוא כינוי למרחב ולזמן שבו התודעה מופיעה. לכן, הדאו עצמו לא יכול להיות מובן, אלא רק לאפשר לנו לחוות; לתת במה להתרחשות הטבעית שקורת מעצמה, או להיות המסך שמקרין את כל התופעות –כולל אותנו. בגלל זה, הדפוס הנצחי של הדאו מתגלה במציאות בצורה אחרת ממה שאנחנו רגילים לחשוב על 'התגלויות נצחיות' אחרות, כמו של אלוהים למשל.

קרא/י עוד «

איך אומרים 'דאו' בעברית? (סדרת מאמרים)

פרק ב': המרקם העולמי

בפרק הקודם דיברנו על ההקשר הגאוגרפי, ההיסטורי, הלשוני והרוחני שבו התגבשה המסורת הדאואיסטית. הפעם נצלול קצת יותר עמוק אל הדאו בכבודו ובעצמו, וננסה לחוש בעצמנו את המסתורין שהוא מתאר.

אז מה זה דאו? בפשטות, דאו הוא המרקם הטבעי של המציאות – הדפוס הפועם של הקיום, או הזרם האחדותי בו כל התופעות נעות. אם אנחנו רוצים לחיות בהרמוניה, אומר לנו לאו דזה, מה שאנחנו צריכים לעשות זה לכוון את תשומת הלב שלנו אל הדאו, ואז הכל כבר יסתדר מעצמו, באופן טבעי.

בהקשר זה, מעניין לראות שהמילה הסינית ל'טבע' היא 'דזו ראן' (Tzu Ran, 自然), שאומרת בגדול 'כך מעצמו', או 'באופן ספונטני'. והתפיסה הזו, יש לחשוב, שונה מאוד מהדרך שבה אנחנו (המערביים) מדברים על הטבע. הרי בשפה שלנו, ולכן גם במחשבה שלנו, לכל נשוא יש נושא, ולכל פועל יש פועל. לכן הגיוני שנחשוב שכל פעולה או דבר בעולם מצריכים מישהו שיפעיל אותם או יעשה אותם. אם אנחנו אומרים ש-it is raining, הגיוני שנחפש אחרי אותו it שמוריד את הגשם. וכך יכול להיות שרק בגלל התחביר המערבי שלנו, נדמה לנו שכל הפעילות האנושית, ואפילו הפעילות של העולם כולו, צריכה מישהו חיצוני שיעשה אותה, או משהו שיפעיל אותה. ומכאן, הרבה יותר קל להגיע לכל הרעיונות שלנו בקשר לאלוהים, לשכל הנעלם, לשטן, ללוגוס, למלאכים, ולכל הכוחות האקטיביים שפועלים באופן אישי בעולם שלנו.

קרא/י עוד «

איך אומרים 'דאו' בעברית? (סדרת מאמרים)

Daoism.org – Dao for Now

פרק א': דאו בהקשר

הסיפור שלנו מתחיל במאה ה-6 לפני הספירה. זוהי אחת התקופות המעניינות והייחודיות בהיסטוריה האנושית, שכן פתאום, ובתווך זמן קצר מאוד (כ-100-200 שנה), אנחנו רואים התפוצצות רעיונית וחברתית בעולם כולו, מעין התפרצות של הרוח, הסוחפת איתה מקומות רבים בו זמנית. ביוון, למשל, אנחנו מוצאים את סוקרטס, אפלטון ואריסטו, שביחד ניסחו את העקרונות הבסיסיים של כל תרבות המערב. בסין, קונפוציוס מעמיד כ-2500 תלמידים, ומלמד אותם את הדרך בה צועד העם הסיני עד היום. דרומה משם, חכמי הודו מעלים על הכתב את האופנישאדות, בהן מופיע כבר הגרעין של רוב המחשבה ההינדואיסטית. באותו הזמן, הנסיך סידהרתה גאוטמה – הוא הבודהה – זוכה להארה, ומנסה ללמד אחרים איך להגיע אליה בדרך המכונה בודהיזם. בפרס, הנביא זרתוסטרה מייסד דת חדשה, שעיקריה עומדים בבסיס התפיסה המונותאיסטית, גם זו היהודית. ובינתיים בירושלים, שבי ציון חוזרים מפרס ומקימים את בית המקדש השני. במובן מסוים, אפשר להגיד שזו התקופה בה מוקמת רוב התשתית הרוחנית של העולם שלנו.

קרא/י עוד «

על שפת ההארה – פרק ראשון

japanese-waves-painting-1393853592OmW

טעותי הראשונה טמונה בכתיבת מילים אלו. אך על מנת להסביר זאת, נדונתי לתעות בין מילים נוספות:

לילה נטול כוכבים של יבשת אחרת, ואורות מרצדים בצדו הקפוא של החלון. בצד שלי, הקור לובש צורת אדים ואני על סף הערות, נסחף במחול המנצנץ באוויר, ונעלם. האם היה זה חלום צלול או שמא צלילות חלומית? שכן ברגע אחד הייתה פנימיותי שלובה עם כל שמחוץ לי בזרם אחיד. דבר לא הפריד בין מה שרחש בתוכי ובין מה שהתרחש מסביב, על אף שהבחנתי בהם בבירור. ולמרות שחוויתי הכל מנקודת מבטי, ממרכז תודעה ממוקד, לא הייתה זו הפרדה חדה, לעומתית, אלא כמו זו של גל הנשטף בדממה אל החוף; אירוע מבודד, המבטא את האוקיינוס כולו.

מחשבות שונות עלו ושקעו, תחושות גם כן. אך מעל הכל, או מתחת לכל, לא היה עוד שום 'אני' אשר ממנו נבעו הדברים. רק פכפוך של מילים, ואדוותיהן – שקט. הייתה זו תחושה שכמותה לא חוויתי מימי; תחושת מלאות, חיות ושלווה חמימה, אשר ליוותה אותי עד אור הבוקר. כשהתעוררתי, טיפות שטופות שמש זרמו ונקוו לסירוגין על זגוגית החלון, במה שנראה כתחרות שובבה על תשומת לבי. חייכתי לעצמי ונשפתי על הזכוכית ברכות, תורם בהבל פי לריקוד חרישי זה של העולם.

חיבור זה הינו ניסיוני האישי והמתעתע מעצם טבעו להבין ולתאר חוויה זו, כלומר להשתמש בשפה על מנת לכונן שקט. זהו ניסיון שנועד, ככל פרדוקס, להיכשל מראש. שכן מצד אחד, כתיבה מצריכה את האמונה שיהיה מי שיקרא, מי שיבין, ומשמעות הדבר היא שהחוויה מאפשרת הידברות. אך מצד שני, החוויה האמורה היא בדיוק זו בה האחיזה בדברים נחלשת, בה מילים מאבדות מקסמן והגלים נסוגים אל הים.

לפיכך מוטיבציה נוספת לכתיבת החיבור – אמיתית לא פחות – היא דווקא חוסר השקט שאני חש בשאר הזמן; אותו זמזום תמידי ביני לבין עצמי, בין פחדים, שמחות, דאגות ותקוות, הנובע מהרצון להבין. למרבה הצער, חוסר נחת זה תופח ככל שאני מנסה לרדת לעומקו. אך אומרים כי לעתים, כשכל המאמצים להבין, לתפוס ולהשיג כבר נוסו ללא הצלחה, התשוקה לכך שוככת ומשהו משתחרר. המילים, אפוא, הן ניסיוני להתאמץ עד תום.

קרא/י עוד «