על שפת ההארה – פרק ראשון

japanese-waves-painting-1393853592OmW

טעותי הראשונה טמונה בכתיבת מילים אלו. אך על מנת להסביר זאת, נדונתי לתעות בין מילים נוספות:

לילה נטול כוכבים של יבשת אחרת, ואורות מרצדים בצדו הקפוא של החלון. בצד שלי, הקור לובש צורת אדים ואני על סף הערות, נסחף במחול המנצנץ באוויר, ונעלם. האם היה זה חלום צלול או שמא צלילות חלומית? שכן ברגע אחד הייתה פנימיותי שלובה עם כל שמחוץ לי בזרם אחיד. דבר לא הפריד בין מה שרחש בתוכי ובין מה שהתרחש מסביב, על אף שהבחנתי בהם בבירור. ולמרות שחוויתי הכל מנקודת מבטי, ממרכז תודעה ממוקד, לא הייתה זו הפרדה חדה, לעומתית, אלא כמו זו של גל הנשטף בדממה אל החוף; אירוע מבודד, המבטא את האוקיינוס כולו.

מחשבות שונות עלו ושקעו, תחושות גם כן. אך מעל הכל, או מתחת לכל, לא היה עוד שום 'אני' אשר ממנו נבעו הדברים. רק פכפוך של מילים, ואדוותיהן – שקט. הייתה זו תחושה שכמותה לא חוויתי מימי; תחושת מלאות, חיות ושלווה חמימה, אשר ליוותה אותי עד אור הבוקר. כשהתעוררתי, טיפות שטופות שמש זרמו ונקוו לסירוגין על זגוגית החלון, במה שנראה כתחרות שובבה על תשומת לבי. חייכתי לעצמי ונשפתי על הזכוכית ברכות, תורם בהבל פי לריקוד חרישי זה של העולם.

חיבור זה הינו ניסיוני האישי והמתעתע מעצם טבעו להבין ולתאר חוויה זו, כלומר להשתמש בשפה על מנת לכונן שקט. זהו ניסיון שנועד, ככל פרדוקס, להיכשל מראש. שכן מצד אחד, כתיבה מצריכה את האמונה שיהיה מי שיקרא, מי שיבין, ומשמעות הדבר היא שהחוויה מאפשרת הידברות. אך מצד שני, החוויה האמורה היא בדיוק זו בה האחיזה בדברים נחלשת, בה מילים מאבדות מקסמן והגלים נסוגים אל הים.

לפיכך מוטיבציה נוספת לכתיבת החיבור – אמיתית לא פחות – היא דווקא חוסר השקט שאני חש בשאר הזמן; אותו זמזום תמידי ביני לבין עצמי, בין פחדים, שמחות, דאגות ותקוות, הנובע מהרצון להבין. למרבה הצער, חוסר נחת זה תופח ככל שאני מנסה לרדת לעומקו. אך אומרים כי לעתים, כשכל המאמצים להבין, לתפוס ולהשיג כבר נוסו ללא הצלחה, התשוקה לכך שוככת ומשהו משתחרר. המילים, אפוא, הן ניסיוני להתאמץ עד תום.

קרא/י עוד «

בכל דור ודור? על קארמה יהודית

 

jew

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.

חג הפסח, כידוע, אמור להיות חג של חירות. זהו הזמן בו אנו מתבקשים לברך על השחרור לו זכינו, ולציין בחדווה את ימי לקיחת גורלנו בידנו. לא עוד נהיה עבדים נרצעים, לא עוד סבל, כי אם חופש! שחרור מאדונים! מימוש עצמנו לפי ראות עיננו.

אך עדיין, באותו החג עצמו אנו מציינים את העובדה כי תמיד היינו ותמיד נהיה מושא לשנאה; שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ושבכל עת חירותנו עלולה להשלל. האיום התהומי על חיינו, יש לזכור, מצויין כל שנה מחדש. זהו חלק מהותי ממנהגי החג והמסורת, ממש כמו המצוות, הניקיון והמפגש עם המשפחה. במילים אחרות, ההצהרה על גורלנו המר היא לא הכרזה אקטואלית, הבוחנת באובייקטיביות את המצב הפוליטי-ביטחוני, ורואה כי לצערנו, גם השנה חיינו נמצאים בסיכון. זוהי נקודת המוצא שלנו. זוהי החשיבה הבסיסית אותה אנו מנציחים מדור לדור, ללא תלות במצב בפועל. נראה כי משחר ההיסטוריה (שלנו) אין אנו חוגגים את החופש, אלא את החופש-העתיד-להעלם.

אך מה טעמו של חופש זה? מהי משמעותה של אותה חירות, אשר חגיגתה השנתית שזורה באפשרות המתמדת לאבדה? ומה נעשה אם, חס וחלילה, יהיה שלום במזרח התיכון? האם נשנה את החג ונעדכן את ההגדה? או שמא נמצא אויבים חדשים שיתאימו בנוחות למסורת היהודית? במצב הנוכחי, כשלא ברור מה פחות סביר – שינוי ההגדה או שלום אזורי, עלינו לבדוק כיצד ניתן להשתחרר מהמעגל הזה, כיצד ניתן להפטר מה'קארמה שלנו' ולהפוך לחופשיים באמת.

קרא/י עוד «