בדומה לשבעת פלאי העולם העתיק, אשר ייצגו ערכים רוחניים בחומר ממשי, אבקש להציג גם אני את החוויה הרוחנית בחומר (מילולי). אך חשוב מכך, אבקש להבהיר את ההבדל בין אותה חוויה לבין אותו החומר, כלומר, להבחין בין זרימת המציאות ובין הניסיון לאחוז בה.
- יש קסם בעולם.
על אף אינספור פגמיהן של דתות העולם, קשה להתעלם מהתחושה שהמציאות, בסופו של דבר, כוללת אלמנט נשגב כלשהו; מעין נוכחות קסומה וייחודית, הנמצאת בכל חוויה אך חומקת תדיר מתפיסה. את נוכחות זו כיניתי בעבר 'היומיומיסטי' – הפלא היומיומי השזור בחיינו. חשבו למשל על היכולת האנושית לשוחח – על הדרך בה משמעות עוברת מאדם לאדם דרך צלילים ואוויר. או על העובדה שלא משנה כמה ננסה, בסוף לא נוכל לתאר את המציאות במילים, שכן היא תמיד כוללת משהו מעבר להן. חשבו על הפלא הטמון באהבה, על המסתורין הכרוך בתודעה, או על כך שניתן, מניסיון אישי, לאחד בין השתיים, כלומר לחוות אחדות עם העולם, ולו לרגע חמקמק אחד. מציאותנו, כך נראה, היא שאלה קסומה מטבעה –The Great 'What The Fuck?!'.
- יש אמונה בעולם.
הכרה זו – אשר ניתן לכנותה גם תמימות – נוטה להפציע ולהעלם בנו לסירוגין (היא נטועה בכולנו מילדות, מתמסמסת מעט כשאנו מתבגרים, וחוזרת ביתר שאת, כך אני מגלה, כשאנו הופכים להורים). הרי בכל פעם שאנו נוסעים במכונית, אנו מאמינים שיהיה בסדר – שיש לנו סיבה לנסוע, שלא נמות בדרך, שנגיע. אנו לא יודעים זאת, אלא פשוט בוטחים בקיום ובבני האדם שסביבנו, כלומר פתוחים לאפשרות של מימוש רצונותינו. בזאת, עצם העשייה של פעולה כלשהי – מלימודים אקדמיים, דרך התגייסות לצבא ועד לכתיבת מאמר, מצריכה אמונה גדולה ביותר. עלינו להאמין שנחייה מספיק זמן כדי לחזות בפירות עמלנו, שכדאי לתכנן דברים על אף שהעולם משתנה, שמעשינו הם טובים ומוסריים, ושיש מי שיקרא ויתייחס אלינו. בכל אחד מן המקרים הללו, העתיד לוט בערפל, וכל שביכולתנו לעשות הוא להגיב להווה בצורה מיטיבה. ואם כן, אמונה היא סוג של מצב תודעתי – מצב בו לא מעורבת ידיעה ברורה ומוחלטת, אלא בדיוק ההפך מכך: פתיחות רדיקלית לחוויה. זוהי קבלה תמימה של העולם, למרות (או בזכות) חוסר הוודאות שבו.
- התרבות האנושית מתערטלת מן הקסם.
כידוע, התרבויות הגדולות נוצרו והתמסדו במרכזים עירוניים. הן צמחו כשבני אדם עברו למגורי קבע, שמרו על עודפי מזון וכוננו מעמדות, וזאת על מנת להשליט מעט סדר בכאוס שסביבן. אך אחד מתוצרי הלוואי של עיור תרבותי זה הוא תופעת ה'הִתְעַרְטְלוּת מן הקסם': איבוד הקשר הישיר לאותה מציאות כאוטית, לאותו טבע פלאי בו שהינו ואותו עבדנו במשך עידנים. אם בעבר חַיֵּינוּ נעו סביב מקורות מים, זריחת החמה, לחשושי המדורה ומחזוריות הקוסמוס עצמה, סביב זרימת החיים המתחדשת תדיר, כיום מצבנו אחר לחלוטין. כעת אנו חיים סביב מבנים מקובעים, דרכים סלולות, מוסדות מנוכרים ומוצרים חסרי אופי, ובמילים אחרות – בעולם אנושי ומעורטל עד מאוד. ואמנם ברור כי לתרבות-אנוש זו יש יתרונות רבים (היא הרי מאפשרת לנו חיים נוחים ובטוחים יחסית), אך עדיין, אותה התערטלות משמעה גם חווית מציאות אחידה יותר וקסומה פחות: ערים אפרוריות, כבישים מאיימים, בירוקרטיה משפילה, עבודות מתסכלות, ובאופן כללי – שבלונות של קיום ודפוסי התנהגות.
- החוויה הדתית מצביעה על היומיומיסטי.
מכיוון שתרבותנו מערפלת את קסמו של העולם, מאלחשת את פעימתו בחיינו, טקסים דתיים עירבו תמיד 'מִקְסָם חושני' כלשהו כשניסו לעורר את רוחנו: קטורות וריחות, תזמורות וצלילים, שירה ותנועה, חברותא ובדידותא – כל מה שבכוחו לחברנו מחדש עם הקוסמוס. ואכן, אדם הנודד עם עדריו במרחב לא זקוק למקדש או לתפילה כדי לחוש את אלוהיו. הוא פוגש את האחרות החיה של המציאות כל בוקר. אך אדם מיושב המוקף כולו בתוצרי החברה, פוגש רק את עצמו בכל אשר יפנה. תרבותו מהדהדת את נפשו הלוך ושוב, עד שאינו יכול לחשוב על דבר מעבר למחשבותיו. לכן החוויה הדתית, בגרסתה המוצלחת ביותר, מאפשרת זמן ומרחב לחוויית הנשגב. היא מנסה להצביע על היומיומיסטי – על ההבנה שהעולם הזה הוא אלוהי, ואין מה לעשות חוץ מלהאמין בו. או במילים חילוניות: שהמציאות היא פלאית, ופלאיות זו מצריכה פתיחות רדיקלית.
- הדת מעקרת את החוויה הדתית.
הבעיה, יש לחשוב, מתחילה כשמסרים נשגבים הופכים למסורת נוירוטית, כשדתות ממירות שימור חוויה בשימור עצמן, וכשהלכה נוכחת יותר מהלך רוח. כך, אנו נוטים לשכוח כי המילים והתנועות לא חשובות כשלעצמן, אלא שהן רק מצביעות על מציאות עמוקה יותר; שהן תזכורת לפלאי עולם. הרי קְדֻשָּׁה היא האמת של הרגע הנוכחי, שְׁכִינָה היא המרחב בו רגע זה מתממש, ושַׁבָּת היא היות בתשומת לב לכך. אך כשאנו שוכחים זאת, ושוב פונים ביראה לתוצרי התרבות, אנו ממירים את תנועת העולם במילים, מנצחים על זרימתו בטקסים, ומוסרים את ניהולו לידי כוהנים מכל המינים. במיסוד החוויה היומיומיסטית, אנו מפקיעים מן המציאות את תשומת הלב המגיעה לה, ודורשים לעצב את זרימתה בדמותנו. בזאת, אנו מאבנים את החוויה במו ידנו, מאנישים את אלוהים, 'מסדירים' את הפלא, ומתנכרים למסריו – כלומר חוטאים הן לאדם והן למקום.
- גם מוסד ה'יהדות' בכוחו לערפל את החוויה.
החיים הם בריאים ושלמים כפי שהם, אך חוקי גיור, הלכות לבוש, הפרדת מינים ואף ברית מילה, כולם דומים לניתוח רפואי של המציאות, בחינת 'הניתוח הצליח אך החולה מת'. שכן דבר אינו פוגם יותר ביחסנו השלם אל הקוסמוס מאשר חוקים מקומיים וזמניים. דבר אינו 'הורס את הקסם' יותר מהמרת האהבה המתחדשת לעולם ביראה העתיקה מהטקסט. וכמובן שאין בזאת כדי לומר שהמסורת היא חסרת חשיבות. אם נפגוש אדם יווני שלא מכיר את זאוס או את אפלטון, נחשוב שאין הוא מכיר עד הסוף את עצמו; שאין הוא מסוגל להעמיק בשפתו, וכי כך פוחתת יכולתו לתרום לשיחה. עלינו אפוא להכיר את רבדי העברית, ללמוד את התנ"ך ולהתוודע למסורת, אך כל העת להתייחס אליהם בהתאם: לא כמושא להיאחזות ולדבקות, אלא כנקודת השראה לשיחה, וכעידוד ליצירה של חיים מתחדשים. היהדות – על רעיונותיה ומילותיה, היא המסגרת המסורתית דרכה דוברי עברית פוגשים את המציאות. אך מסיבה זו, ההסכמה לקדש את שפתנו בפגשנו את אותה מציאות, היא ברית המילה האמיתית.
- החוויה הדתית מתמצה באהבת המציאות.
שכן המציאות, לדעתי, היא שאלה ארעית, פלאית, ואינסופית, שאלה עליה אף דת אנוש לא יכולה לענות, אך עליה כל בן-אנוש יכול לתת את הדעת. ואכן, כדי לדעת את המציאות, להכירה במובן התנ"כי, העמוק והאינטימי, כל שביכולתנו לעשות הוא להיפתח ברכות אליה, לאהוב את הקסם שבה, ולעצב כך גם את אמונתנו: לחיות בתשוקה תמימה, לעולם ועד.
