להעריך את הקיים
לאהוב את החסר
בכל רגע
להיעתר לתחושה
הקשה
של השואף
להיות תם
בבקשה להימצא
ראוי
או מצוי להיראות
בעייניים טובות
אלו
עכשיו
בעיינים טובות אלו
קטגוריה: שירים
וְיֹאמַר
הָעֵץ
לִנְטִיעָתוֹ
אַתְּ מַצָּעִי
וְתֹאמַר
הַנְּטִיעָה
לְעֵצָה
אַתָּה אוֹנִי
וְיֵבוֹשׁוּ
וְיִגְבְּרוּ
וְיִתְעַצְּמוּ
הצעת נשימה
להודות
להתפלל
לנסות
לשים לב
אל כל שמזדמן
לנסות
לעדן
לשחרר
ניסיונות
להרפות
להודות
סוף לאינסוף
אינסוף יקומים
מזדמנים
ואני שומע יקום
אחד אך לא בלבד
אלא אינסוף מקיימי
עולמות מלאים עד אפסות
מקומות רבות של אישיות
תהומות של בוכים ושוחקים
בפראות של טרגדיה אחת
מקהלה נהדרת
של-יש
אינסוף משתדלים
באבחת הקמה של עולם
ומה על בני האדם?
מקורקעים בתהום
שקועים בשמיים
שורש חיינו הוא אַיִן
סוף
ומה שנותר
לאסוף לעצמנו
הוא רק מה שלא הזדמן
בתוכנו –
צליל מצטלל
פעמיים
הרוח הגדולה
תרגום משירתה של המיסטיקנית הסיציליאנית מן המאה ה-13 דפנה דטי (Daphne Detti)
הרוח הגדולה
רוצה להתוודע
לעצמה
וכך רוחשת ונשקפת
בכל יציר מודע
מודעות היא
פעימת העולם
וכל עצמיות היא
פן פעימה
אך מודעות עצמית
מה מובנה?
שיבה הביתה
השלמת פעולה
משב פשוט
של רוח גדולה
פיסת תובנה
בזרימה
שיבה הביתה, כן
אך למה יציאה?
מה הם
חיפוש
דרך
ניתוק
למה כה רב הזמן
לביתוק השינה?
לא סתם
נאמר בכתבים
שאת השיבה יש לדחות
לזמן
המתאים
לאחר שתפקיד הועבר
ותשתית התמקמה
שכן כל מסע,
כשאיפה
לשחרור,
מתרחש עבור
עוד תופעות
עבור שמתוך שאיפה
עוד פני-רוח
נגלות
לא מתערבב
לא יוצר
לא משפיע
לא עוזר
ומנעת בכך
עוד מפגש
עוד מוסד
עוד מדרש
עוד חבר
עוד ריב
עוד תופעה
שרק בזכותה
יכל זה וזה
להתאפשר
לכן חיי-עולם
בזמן הזה
אינם רק
מימוש או שיבה
אלא גם ובעיקר
תנועה נכונה
חידוש תופעות
ברוחה
הרי מימוש
הוא השתתפות
משחק הרוח
בחומרים ובשטות
של מורה של עולם של אדם
אפשור מרובד
של זרימתם
נטועים
בעולם
פועלים
לאורה
חיי
אדם
רוח
גדולה
סמליו האחרונים של יונג #3
זה נכון
שבתקופה המודרנית
אנשים 'מתורבתים'
רכשו מידה מסוימת
של כוח רצון,
אותו הם מבטאים
ככל שיחפצו.
הם למדו לעבוד ביעילות
מבלי להידרש לזמרה ולתיפוף
שיהפנטו אותם
לכדי עשייה.
הם אף זנחו
את התפילה היומית
לעזרה משמיים.
ובעוד שהאדם הפרימיטיבי
נתקע בכל צעד
בעקבות פחדים,
אמונות טפלות
ומכשולים בלתי-נראים,
נראה כי האדם המודרני
יכול לבצע
כל מה שהוא מתכנן,
ואף לתרגם
רעיונות
למעשה מיידי.
אך הסיסמה שאומרת
כי 'היכן שיש רצון יש דרך',
היא האמונה הטפלה
של האדם המודרני.
שכן עבור תחזוקת אמונתו,
האדם בן ימינו
משלם קנס,
המצטבר לגרעון עצום
במודעותו הפנימית.
הוא עיוור לעובדה
כי על עף תבונתו ויעילותו,
הוא אחוז
על ידי כוחות
שאינם בשליטתו.
אלוהיו ושדיו
כלל לא נעלמו,
אלא רק קיבלו שמות חדשים.
והם מטריפים
את דעתו –
בחוסר נחת,
תפיסות מעורפלות
וסיבוכים נפשיים.
*
קרל גוסטב יונג, 1964
סמליו האחרונים של יונג #2
המניעים הפנימיים
נובעים
ממקור עמוק,
שאינו תוצר
התודעה
ואף לא נמצא
בשליטתה.
במיתולוגיה של הזמן הקדום
כוחות אלו כונו
מאנה, רוחות, שדים או אלים,
והם פעילים היום
בדיוק כמו אז.
כשהם מתאימים לנו,
אנו משבחים את 'תחושת הבטן',
וטופחים לעצמנו על השכם.
אם הם עובדים נגדנו
אנו מלינים על 'מזל רע',
או אנשים רעים,
או על כך שסיבת אובדננו
פתולוגית.
אך הדבר היחיד שאיננו
מודים בו
הוא שחיינו תלויים
בכוחות שמעבר
לנו.
*
קרל גוסטב יונג, 1964
סמליו האחרונים של יונג #1
כולנו נצחק על הרעיון
שחיה או צמח
ממציאים את עצמם.
ועדיין,
אנשים רבים מאמינים
שהדעת
ממציאה את עצמה,
שהיא בוראת
את קיומה.
אך העובדה היא שהדעת
הפכה למודעת
כפי שבלוט הופך לעץ אלון,
או כפי שזוחלים
התפתחו ליונקים.
ובמידה שהתפתחה
עד כה,
כך הדעת ממשיכה
גם היום,
מניעה אותנו
לא רק
אל מול גירויים,
אלא גם מבפנים,
מתוך התהום
קרל גוסטב יונג, 1964
תסמיני התקופה
מה שמכאובה עושה בעולם
הוא מה שמכאובי עושה בי:
דוחקני להשיב את דעת ליבי
אל הידוע גופנית,
אל כל הצועק בשפתו
החושנית – עור!
בטח בי
אל תחזיק את
כל היש-שבחיקך;
נוע אל האך-ידוע
שסובבך
על ציר אהבותיך
פיתחך, ונשמתך,
החמה עליך
שמא לא תגלם
את כאב
ביאתה.
זה השורר באמת
משורר אמיתי שונא
לכל השירים
חוץ מזה
שאך נכתב, וגם כאן
לזמן מוקצב.
שירה אמיתית שונאת
בכל הכותבים
חוץ מזה
שלא שונא
את שכתב, רק
את העת.
אידברות 