7 הערות על מקומן של הדתות בעולם

Image result for 7 wonders of the world abstract

המאמר פורסם באתר 'אלכסון'.

בדומה לשבעת פלאי העולם העתיק, אשר ייצגו ערכים רוחניים בחומר ממשי, אבקש להציג גם אני את החוויה הרוחנית בחומר (מילולי). אך חשוב מכך, אבקש להבהיר את ההבדל בין אותה חוויה לבין אותו החומר, כלומר, להבחין בין זרימת המציאות ובין הניסיון לאחוז בה.

 

  1. יש קסם בעולם.

על אף אינספור פגמיהן של דתות העולם, קשה להתעלם מהתחושה שהמציאות, בסופו של דבר, כוללת אלמנט נשגב כלשהו; מעין נוכחות קסומה וייחודית, הנמצאת בכל חוויה אך חומקת תדיר מתפיסה. את נוכחות זו כיניתי בעבר 'היומיומיסטי' – הפלא היומיומי השזור בחיינו. חשבו למשל על היכולת האנושית לשוחח – על הדרך בה משמעות עוברת מאדם לאדם דרך צלילים ואוויר. או על העובדה שלא משנה כמה ננסה, בסוף לא נוכל לתאר את המציאות במילים, שכן היא תמיד כוללת משהו מעבר להן. חשבו על הפלא הטמון באהבה, על המסתורין הכרוך בתודעה, או על כך שניתן, מניסיון אישי, לאחד בין השתיים, כלומר לחוות אחדות עם העולם, ולו לרגע חמקמק אחד. מציאותנו, כך נראה, היא שאלה קסומה מטבעה –The Great 'What The Fuck?!'.

 

  1. יש אמונה בעולם.

הכרה זו – אשר ניתן לכנותה גם תמימות – נוטה להפציע ולהעלם בנו לסירוגין (היא נטועה בכולנו מילדות, מתמסמסת מעט כשאנו מתבגרים, וחוזרת ביתר שאת, כך אני מגלה, כשאנו הופכים להורים). הרי בכל פעם שאנו נוסעים במכונית, אנו מאמינים שיהיה בסדר – שיש לנו סיבה לנסוע, שלא נמות בדרך, שנגיע. אנו לא יודעים זאת, אלא פשוט בוטחים בקיום ובבני האדם שסביבנו, כלומר פתוחים לאפשרות של מימוש רצונותינו. בזאת, עצם העשייה של פעולה כלשהי – מלימודים אקדמיים, דרך התגייסות לצבא ועד לכתיבת מאמר, מצריכה אמונה גדולה ביותר. עלינו להאמין שנחייה מספיק זמן כדי לחזות בפירות עמלנו, שכדאי לתכנן דברים על אף שהעולם משתנה, שמעשינו הם טובים ומוסריים, ושיש מי שיקרא ויתייחס אלינו. בכל אחד מן המקרים הללו, העתיד לוט בערפל, וכל שביכולתנו לעשות הוא להגיב להווה בצורה מיטיבה. ואם כן, אמונה היא סוג של מצב תודעתי – מצב בו לא מעורבת ידיעה ברורה ומוחלטת, אלא בדיוק ההפך מכך: פתיחות רדיקלית לחוויה. זוהי קבלה תמימה של העולם, למרות (או בזכות) חוסר הוודאות שבו.

 

  1. התרבות האנושית מתערטלת מן הקסם.

כידוע, התרבויות הגדולות נוצרו והתמסדו במרכזים עירוניים. הן צמחו כשבני אדם עברו למגורי קבע, שמרו על עודפי מזון וכוננו מעמדות, וזאת על מנת להשליט מעט סדר בכאוס שסביבן. אך אחד מתוצרי הלוואי של עיור תרבותי זה הוא תופעת ה'הִתְעַרְטְלוּת מן הקסם': איבוד הקשר הישיר לאותה מציאות כאוטית, לאותו טבע פלאי בו שהינו ואותו עבדנו במשך עידנים. אם בעבר חַיֵּינוּ נעו סביב מקורות מים, זריחת החמה, לחשושי המדורה ומחזוריות הקוסמוס עצמה, סביב זרימת החיים המתחדשת תדיר, כיום מצבנו אחר לחלוטין. כעת אנו חיים סביב מבנים מקובעים, דרכים סלולות, מוסדות מנוכרים ומוצרים חסרי אופי, ובמילים אחרות – בעולם אנושי ומעורטל עד מאוד. ואמנם ברור כי לתרבות-אנוש זו יש יתרונות רבים (היא הרי מאפשרת לנו חיים נוחים ובטוחים יחסית), אך עדיין, אותה התערטלות משמעה גם חווית מציאות אחידה יותר וקסומה פחות: ערים אפרוריות, כבישים מאיימים, בירוקרטיה משפילה, עבודות מתסכלות, ובאופן כללי – שבלונות של קיום ודפוסי התנהגות.

 

  1. החוויה הדתית מצביעה על היומיומיסטי.

מכיוון שתרבותנו מערפלת את קסמו של העולם, מאלחשת את פעימתו בחיינו, טקסים דתיים עירבו תמיד 'מִקְסָם חושני' כלשהו כשניסו לעורר את רוחנו: קטורות וריחות, תזמורות וצלילים, שירה ותנועה, חברותא ובדידותא – כל מה שבכוחו לחברנו מחדש עם הקוסמוס. ואכן, אדם הנודד עם עדריו במרחב לא זקוק למקדש או לתפילה כדי לחוש את אלוהיו. הוא פוגש את האחרות החיה של המציאות כל בוקר. אך אדם מיושב המוקף כולו בתוצרי החברה, פוגש רק את עצמו בכל אשר יפנה. תרבותו מהדהדת את נפשו הלוך ושוב, עד שאינו יכול לחשוב על דבר מעבר למחשבותיו. לכן החוויה הדתית, בגרסתה המוצלחת ביותר, מאפשרת זמן ומרחב לחוויית הנשגב. היא מנסה להצביע על היומיומיסטי – על ההבנה שהעולם הזה הוא אלוהי, ואין מה לעשות חוץ מלהאמין בו. או במילים חילוניות: שהמציאות היא פלאית, ופלאיות זו מצריכה פתיחות רדיקלית.

 

  1. הדת מעקרת את החוויה הדתית.

הבעיה, יש לחשוב, מתחילה כשמסרים נשגבים הופכים למסורת נוירוטית, כשדתות ממירות שימור חוויה בשימור עצמן, וכשהלכה נוכחת יותר מהלך רוח. כך, אנו נוטים לשכוח כי המילים והתנועות לא חשובות כשלעצמן, אלא שהן רק מצביעות על מציאות עמוקה יותר; שהן תזכורת לפלאי עולם. הרי קְדֻשָּׁה היא האמת של הרגע הנוכחי, שְׁכִינָה היא המרחב בו רגע זה מתממש, ושַׁבָּת היא היות בתשומת לב לכך. אך כשאנו שוכחים זאת, ושוב פונים ביראה לתוצרי התרבות, אנו ממירים את תנועת העולם במילים, מנצחים על זרימתו בטקסים, ומוסרים את ניהולו לידי כוהנים מכל המינים. במיסוד החוויה היומיומיסטית, אנו מפקיעים מן המציאות את תשומת הלב המגיעה לה, ודורשים לעצב את זרימתה בדמותנו. בזאת, אנו מאבנים את החוויה במו ידנו, מאנישים את אלוהים, 'מסדירים' את הפלא, ומתנכרים למסריו – כלומר חוטאים הן לאדם והן למקום.

 

  1. גם מוסד ה'יהדות' בכוחו לערפל את החוויה.

החיים הם בריאים ושלמים כפי שהם, אך חוקי גיור, הלכות לבוש, הפרדת מינים ואף ברית מילה, כולם דומים לניתוח רפואי של המציאות, בחינת 'הניתוח הצליח אך החולה מת'. שכן דבר אינו פוגם יותר ביחסנו השלם אל הקוסמוס מאשר חוקים מקומיים וזמניים. דבר אינו 'הורס את הקסם' יותר מהמרת האהבה המתחדשת לעולם ביראה העתיקה מהטקסט. וכמובן שאין בזאת כדי לומר שהמסורת היא חסרת חשיבות. אם נפגוש אדם יווני שלא מכיר את זאוס או את אפלטון, נחשוב שאין הוא מכיר עד הסוף את עצמו; שאין הוא מסוגל להעמיק בשפתו, וכי כך פוחתת יכולתו לתרום לשיחה. עלינו אפוא להכיר את רבדי העברית, ללמוד את התנ"ך ולהתוודע למסורת, אך כל העת להתייחס אליהם בהתאם: לא כמושא להיאחזות ולדבקות, אלא כנקודת השראה לשיחה, וכעידוד ליצירה של חיים מתחדשים. היהדות – על רעיונותיה ומילותיה, היא המסגרת המסורתית דרכה דוברי עברית פוגשים את המציאות. אך מסיבה זו, ההסכמה לקדש את שפתנו בפגשנו את אותה מציאות, היא ברית המילה האמיתית.

 

  1. החוויה הדתית מתמצה באהבת המציאות.

שכן המציאות, לדעתי, היא שאלה ארעית, פלאית, ואינסופית, שאלה עליה אף דת אנוש לא יכולה לענות, אך עליה כל בן-אנוש יכול לתת את הדעת. ואכן, כדי לדעת את המציאות, להכירה במובן התנ"כי, העמוק והאינטימי, כל שביכולתנו לעשות הוא להיפתח ברכות אליה, לאהוב את הקסם שבה, ולעצב כך גם את אמונתנו: לחיות בתשוקה תמימה, לעולם ועד.

 

 

 

 

 

 

 

ויתור על אהבה וחופש

Image result for ‫סיפור על אהבה וחושך‬‎

"אם אתה חייב לבחור בין לשקר לאדם ובין להעליב אותו", אומרת פניה לעמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך', "בחר להיות נדיב". במקום להכריע בין שני ערכים, מזמינה אותנו פניה לפעול בנדיבות – כלומר באהבה ובחופשיות, ובכך לפגוש את החוויה מחדש. מעניין אפוא לראות אילו ערכים אנו נוטים לבקש לעצמנו, ומול אילו דילמות מערבת אותנו הבחירה בהם. ברשימת הערכים הרצויים שלי, למשל, 'אהבה' ו'חופש' בהחלט מקבלים מקום של כבוד. אך רבות נראה כי תחושות אלו, הנחשקות כל אחת למען עצמה, נוטות לבטל זו את זו. שכן כל אהבה משמעה גם הקשרות, התמסרות והאחזות, וכל חופש משמעו גם שחרור, עצמאות ובדידות. רובנו חוששים מבחירה זו, אך האם חייבים להפסיד דבר אחד כדי להרוויח את השני? האם נוכל לפגוש מחדש את הדילמה שבין אהבה לחופש, שבין האחזות לבדידות?

קרא/י עוד «

מעשה באלוהים – קול קורא תיגר

maxresdefault

על מה בדיוק אנו מדברים כשאנו אומרים 'אלוהים'? מבחינתי זהו לא וויכוח תיאולוגי, פוליטי או מוסרי גרידא. זוהי שאלה אקטואלית, השואפת להבין כיצד אנו, כחברה, מבינים נושא נפיץ זה. האם ישנו בכלל מובן משותף עליו (לפחות) כל המאמינים יכולים להסכים? האם ניתן לשוחח עליו באופן ברור גם עם הלא-מאמינים? וכיצד עלינו להתייחס למושג ה'אלוהים' אם לא נמצא משמעות שכזו?

קרא/י עוד «

בין שברי המציאות

1

* גרסה של מאמר זה מופיעה בספר 'על שפת ההארה', ופורסמה לראשונה באתר אלכסון

 

מדי פעם אנו נתקפים במערבולות של חוסר ודאות, בהן האדמה נשמטת מתחת לרגלינו, ונראה שדבר אינו בטוח או יציב. משברים כגון אלו נתפשים לרוב כהפרעה המערערת את חיינו השלווים יחסית, או כגזרה משמיים, אך עם הזמן התבקשנו לנסות ולראות כיצד מצבים שליליים יכולים להוות גם מקור ופוטנציאל לצמיחה. משבר, נאמר לנו בעת צרה, הוא אומנם אירוע קשה ומצער, אך ניתן ורצוי ללמוד ממנו, להתחשל ולהמשיך הלאה. כעת ברצוני לטעון כי גם תפישה משוכללת זו אינה ממצה את המשמעות העמוקה יותר של המושג, וכי במובנה הרחב יותר, המציאות עצמה היא משבר.

קרא/י עוד «

על שפת ההארה – פרק ראשון

japanese-waves-painting-1393853592OmW

טעותי הראשונה טמונה בכתיבת מילים אלו. אך על מנת להסביר זאת, נדונתי לתעות בין מילים נוספות:

לילה נטול כוכבים של יבשת אחרת, ואורות מרצדים בצדו הקפוא של החלון. בצד שלי, הקור לובש צורת אדים ואני על סף הערות, נסחף במחול המנצנץ באוויר, ונעלם. האם היה זה חלום צלול או שמא צלילות חלומית? שכן ברגע אחד הייתה פנימיותי שלובה עם כל שמחוץ לי בזרם אחיד. דבר לא הפריד בין מה שרחש בתוכי ובין מה שהתרחש מסביב, על אף שהבחנתי בהם בבירור. ולמרות שחוויתי הכל מנקודת מבטי, ממרכז תודעה ממוקד, לא הייתה זו הפרדה חדה, לעומתית, אלא כמו זו של גל הנשטף בדממה אל החוף; אירוע מבודד, המבטא את האוקיינוס כולו.

מחשבות שונות עלו ושקעו, תחושות גם כן. אך מעל הכל, או מתחת לכל, לא היה עוד שום 'אני' אשר ממנו נבעו הדברים. רק פכפוך של מילים, ואדוותיהן – שקט. הייתה זו תחושה שכמותה לא חוויתי מימי; תחושת מלאות, חיות ושלווה חמימה, אשר ליוותה אותי עד אור הבוקר. כשהתעוררתי, טיפות שטופות שמש זרמו ונקוו לסירוגין על זגוגית החלון, במה שנראה כתחרות שובבה על תשומת לבי. חייכתי לעצמי ונשפתי על הזכוכית ברכות, תורם בהבל פי לריקוד חרישי זה של העולם.

חיבור זה הינו ניסיוני האישי והמתעתע מעצם טבעו להבין ולתאר חוויה זו, כלומר להשתמש בשפה על מנת לכונן שקט. זהו ניסיון שנועד, ככל פרדוקס, להיכשל מראש. שכן מצד אחד, כתיבה מצריכה את האמונה שיהיה מי שיקרא, מי שיבין, ומשמעות הדבר היא שהחוויה מאפשרת הידברות. אך מצד שני, החוויה האמורה היא בדיוק זו בה האחיזה בדברים נחלשת, בה מילים מאבדות מקסמן והגלים נסוגים אל הים.

לפיכך מוטיבציה נוספת לכתיבת החיבור – אמיתית לא פחות – היא דווקא חוסר השקט שאני חש בשאר הזמן; אותו זמזום תמידי ביני לבין עצמי, בין פחדים, שמחות, דאגות ותקוות, הנובע מהרצון להבין. למרבה הצער, חוסר נחת זה תופח ככל שאני מנסה לרדת לעומקו. אך אומרים כי לעתים, כשכל המאמצים להבין, לתפוס ולהשיג כבר נוסו ללא הצלחה, התשוקה לכך שוככת ומשהו משתחרר. המילים, אפוא, הן ניסיוני להתאמץ עד תום.

קרא/י עוד «

בכל דור ודור? על קארמה יהודית

 

jew

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.

חג הפסח, כידוע, אמור להיות חג של חירות. זהו הזמן בו אנו מתבקשים לברך על השחרור לו זכינו, ולציין בחדווה את ימי לקיחת גורלנו בידנו. לא עוד נהיה עבדים נרצעים, לא עוד סבל, כי אם חופש! שחרור מאדונים! מימוש עצמנו לפי ראות עיננו.

אך עדיין, באותו החג עצמו אנו מציינים את העובדה כי תמיד היינו ותמיד נהיה מושא לשנאה; שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ושבכל עת חירותנו עלולה להשלל. האיום התהומי על חיינו, יש לזכור, מצויין כל שנה מחדש. זהו חלק מהותי ממנהגי החג והמסורת, ממש כמו המצוות, הניקיון והמפגש עם המשפחה. במילים אחרות, ההצהרה על גורלנו המר היא לא הכרזה אקטואלית, הבוחנת באובייקטיביות את המצב הפוליטי-ביטחוני, ורואה כי לצערנו, גם השנה חיינו נמצאים בסיכון. זוהי נקודת המוצא שלנו. זוהי החשיבה הבסיסית אותה אנו מנציחים מדור לדור, ללא תלות במצב בפועל. נראה כי משחר ההיסטוריה (שלנו) אין אנו חוגגים את החופש, אלא את החופש-העתיד-להעלם.

אך מה טעמו של חופש זה? מהי משמעותה של אותה חירות, אשר חגיגתה השנתית שזורה באפשרות המתמדת לאבדה? ומה נעשה אם, חס וחלילה, יהיה שלום במזרח התיכון? האם נשנה את החג ונעדכן את ההגדה? או שמא נמצא אויבים חדשים שיתאימו בנוחות למסורת היהודית? במצב הנוכחי, כשלא ברור מה פחות סביר – שינוי ההגדה או שלום אזורי, עלינו לבדוק כיצד ניתן להשתחרר מהמעגל הזה, כיצד ניתן להפטר מה'קארמה שלנו' ולהפוך לחופשיים באמת.

קרא/י עוד «