מה הקטע?

מאז שהתחלת לקרוא את הפרק הזה, חווית כחמש פעימות לב. עד סוף חייך, בערך שניים וחצי מיליארד פעימות כאלו יותירו חותם ייחודי על מקצב העולם. חלק מהפעימות, אם יש לך מזל, יקרו בהלימה עם פעימותיו של אחר. וכשזה קורה, אומר המדע, יש פחות כאב ויותר משמעות. בשאר הפעימות, אומר הלב, יש הבטחה: דעת עצמך.

 זוהי השיחה בין החופש לאהבה. מצד אחד, אנו רוצים להיות נאמנים לעצמנו ולחיות באופן אותנטי: להיות כנים, מדויקים, אמיתיים. אנו מבקשים לחוות נחת, מימוש או הארה, ולפעול על פי המקצב הפנימי שלנו. אך מצד שני, אנו גם שואפים לחבור לאחרים באופן אינטימי: למצוא קשרים, זוגיות, עונג ושותפות. אנו רוצים לחוות את העולם יחד עם עוד בני אדם, וליצור כך מקצבים משותפים.

הבעיה היא שתחושות אלו עלולות לסתור אחת את השנייה. שכן אהבה זוגית היא סוג של חיבור, ולכן היא כרוכה לרוב בזיקה, היקשרות ואף היאחזות; בעוד שחופש אישי הוא סוג של שחרור, ולכן הוא מערב גם עצמאות, ריחוק ובדידות.

אנחנו רוצים לחיות ביחד, אך גם להיות אדונים לזמננו. אנחנו מבקשים להיפתח בפני אחרים, אך מפחדים להיפגע מהם. אנחנו שואפים לנוע בהתאם לצו גופנו, אך גם לא לדרוס את מי שסביבנו. אנחנו רוצים לממש את עצמנו, אך גם לאפשר לאחרים לעשות זאת.

ואם כן, האם אפשר לחוות אותנטיות ואינטימיות בו-זמנית? האם אפשר להיות עצמי, ביחד? להיות חופשי באהבה? ספר זה הוא ניסיון לענות בחיוב על שאלות אלו. יתרה מזאת, הוא מבקש להציע דרך חדשה להביע את עצמנו – את הצרכים, את הפחדים ואף את העתיד שלנו, וכך להפוך את חיינו ליצירת-עולם ייחודית.

 יצירה זו, יש לומר, דורשת הבנה ותרגול לפני שתוכל לזרום באופן טבעי. ומכיוון שהראש הוא שומר הסף של הלב, הדברים הבאים מבקשים לעורר את נפשנו לשיחה, ולהכין את ליבנו למפגש. מי ייתן ונזכה לכך.

קרא/י עוד «

העולם של ימינו גדוש במושגים והגדרות, עולם בו אנשי רוח עסוקים תדיר ביצירת תאוריות מדויקות יותר, בפיתוח מומחיות ספציפית יותר, ובאחזקה של הבחנות רבות יותר. אך בעולם העתיק, כל אפיקי הרוח היו שלובים זה בזה, ופילוסופיה, פסיכולוגיה, מדע, אסטרולוגיה, רפואה, שירה וכישוף נתפסו כולם כתנועה אנושית-אלוהית אחת.

אכן, אנשי הרוח של העת העתיקה לא עסקו רק בהתבוננות פנימית ברעיונות מופשטים, אלא תמיד גם בהתבוננות מעשית במציאות הפיזית שהקיפה אותם. החוק הרוחני הכללי, כפי שנוסח בקורפוס ההרמטי, היה as above so below – כלמעלה, כן למטה. הכוכבים והנפש, השמיימי והארצי, החוץ והפנים – הכל קשור אחד בשני, והכל מבטא דפוסים דומים שניתן להבינם. לכן בני המאיה, למשל, נהגו לבנות 'ברכות התבוננות' (reflection ponds) לצד הפירמידות שלהם, וזאת לא רק כדי ליצור מקום יפה להרהר בו, אלא גם כדי שיוכלו להתבונן בשמי הלילה המשתקפים בברכות, וכך לכלכל את צעדיהם בהתאם.

קרא/י עוד «

נקודת המוצא שלנו היא הדוקטרינה הפסיכולוגית – 'אתה הוא זה' (that art thou). והשאלה המציגה עצמה כעת באופן טבעי היא שאלה מטאפיזית: מהו אותו 'זה' שהאדם יכול להדמות אליו?

לשאלה הזו, הפילוסופיה הנצחית הציגה תמיד ובכל מקום את אותה התשובה. המצע האלוהי של כל הקיים הוא אבסולוט רוחני, בלתי ניתן לתיאור מצד המחשבה המושגית, אך במקרים מסוימים, כזה הניתן לחוויה ישירה ואף הגשמה אנושית.

המוחלט הזה הוא האלוהים-ללא-צורה של המיסטיקה ההינדואית והנוצרית. והמטרה העליונה של בני-האדם, הסיבה האולטימטיבית לקיומנו, היא ידיעה מאחדת של המצע האלוהי הזה – ידיעה שיכולה להגיע רק לאלו המוכנים 'למות לעצמי', ובכך לעשות מקום לאלוהים. לצערנו, בכל דור ודור רק מעטים ישיגו את המטרה העליונה של הקיום האנושי; אך ההזדמנות להגיע לידיעה מאחדת כזו תוצע בדרך זו או אחרת בעולם עד שכל היצורים המודעים יתממשו כמי שהם באמת.

קרא/י עוד «

החלק הראשון של מאמר זה (המתאר את דבריו של יונג) התפרסם כאן לפני זמן מה באופן נפרד ועצמאי. אך לרעיונות יש חיים משלהם, וכך דברים ראשוניים אלו צמחו בינתיים למחשבה רחבה יותר, ובתקווה גם פורייה יותר, אותה אני מפרסם כאן.

הפסיכולוג הנודע קרל יונג תמיד חשב שיש משהו מוזר בתודעה של האדם המודרני. בספרו האחרון, 'האדם וסמליו', הוא מסביר כי כולנו נצחק על הרעיון שחיה או צמח 'ממציאים את עצמם'. אך עדיין, אנשים רבים מאמינים שהדעת האנושית – העומדת בפסגת האבולוציה – ממציאה את עצמה ובוראת את קיומה. וזו אמונה משונה. שכן התודעה, אליבא דיונג, הפכה למודעת כפי שבלוט הופך לעץ אלון, או כפי שזוחלים התפתחו עם הזמן ליונקים. ובמידה שהתפתחה עד כה, כך הדעת ממשיכה גם היום, מניעה אותנו לא רק אל מול גירויים, אלא גם מבפנים, מתוך התהום.

המניעים הפנימיים הללו, ממשיך יונג, נובעים ממקור עמוק, שאינו תוצר התודעה ואף לא נמצא בשליטתה. במיתולוגיה של הזמן הקדום, כוחות אלו כונו מאנה, רוחות, שדים או אלים, והם פעילים היום בדיוק כמו אז. כשהם מתאימים לנו, אנו משבחים את 'תחושת הבטן' שלנו, וטופחים לעצמנו על השכם. כשהם עובדים נגדנו, אנו מלינים על 'מזל רע', על אנשים רעים, או על כך שסיבת אובדננו היא פתולוגית. אך הדבר היחיד שאיננו מודים בו הוא שחיינו תלויים בכוחות שמעבר לנו.

קרא/י עוד «

פרק ה': להתרגל להיות קול

בשבועות הקודמים, דיברנו על ההקשר בו נוצר ספר הדאו, על המרקם העולמי שהוא מתאר, על הדרך בה צומחת התודעה כחלק אורגני של אותו מרקם, ועל היכולת לחיות ב'תנוחה', כלומר בזרימה עדינה ובהתאמה מבורכת עם תנועת היקום. ראינו, במילים אחרות, כיצד הפעילות העולמית יכולה להתרחש בנו באופן טבעי, כשאנחנו פשוט מוסיפים למתרחש, ברגע הנכון, את האנרגיה הייחודית לנו. זוהי הסגולה של התנועה על פי הדאו – התנועה בה אנו מודעים לחיים ולא רק חושבים עליהם – ועליה נדבר היום, בפרק האחרון בסדרה.

בדאואיזם, אותה תכונה המאפשרת לנו להתבונן באופן טבעי במציאות, ואז לזרום עמה, מכונה 'דה' – סגולה או מידה טובה. זו כאמור המילה השנייה בשם הספר של לאו דזה, הדאו דה ג'ינג – שמשמעותו, בין השאר, יכולה להיות 'ספר הדרך והסגולה' או 'ספר סגולת הדרך'. במובן זה, 'דה' היא המימוש או הביטוי של הדאו בחיים שלנו. אבל חשוב לזכור שלא מדובר ב'מידה טובה' בסגנון יהודי או נוצרי, כלומר במימוש של ציווי מוסרי או ערכי, הניתן לנו על ידי אלוהים. כפי שכבר ציינו, הסגולה שאנו מדברים עליה דומה יותר לסגולת הריפוי של צמח, כלומר למשהו קרוב יותר לכוח, יכולת או קסם. והכוונה בקסם כאן היא לאירועים מופלאים ומענגים שמתרחשים מעצמם – כשהחיים הפנימיים שלנו מתכתבים עם המתרחש בחוץ, וזה מפתיע אותנו בצורה נעימה.

קרא/י עוד «

פרק ד': החיים בתנוחה

בפרק א' דיברנו על ההקשר הרעיוני של הדאו. בפרק ב', ניסינו לתאר אותו כרובד הקדם-אנושי או התת-מילולי של המציאות. בפרק ג' ביקשנו להבין את המרקם האורגני של הקיום, ואמרנו שדאואיזם היא דרך החיים המנסה להכווין את התודעה על מנת להשתלב במרקם הזה. והיום, בפרק ד', נדבר על היכולת לפעול מתוך אותה תודעה אורגנית.

על פי לאו דזה, הדרך לתרגל את הביטחון בקיום ובעצמנו נקראת וו ווי (Wu wei, 無爲). הסימנייה השנייה, ווי, יכולה להגיד: פעולה, תנועה, הכנה, עשייה, תרגול, משחק. אבל בהקשרים הדאואיסטים, היא מתכוונת לפעולה שגויה, תנועה מדומה, הכנה מזויפת, יותר מידי עשייה, משחק לחוץ וכדומה. הסימנייה הראשונה, וו, משמעה 'לא' או 'ללא'. לכן באופן כללי, אפשר להגיד שהמונח וו ווי אומר תנועה ללא מאמץ, להיות בלי אילוץ, פעולה ללא כפייה, עשייה ללא עשייה, לא להתערב יותר מידי, או לא ללחוץ מדי. ובקשר לדאו, וו ווי אומר לפיכך 'לא לפעול נגד המרקם של הקיום', או 'לא לכפות ולאלץ את הפעולות'. אני אוהב להמשיג את הרעיון דרך המילה 'תנוחה', כמו תנוחה של יוגה. שכן 'תנוחה' משלבת את המילה 'מנוחה' בתוך המבנה של המילה 'תנועה'. הרעיון הוא בעצם לשחות עם הזרם, לנוע עם הרוח, ובגדול, לחיות בלי התנגדות – כלומר לפעול ולעשות, אבל תמיד בתנוחה.

קרא/י עוד «

פרק ג': תודעה אורגנית

בפרק א' דיברנו על ההקשר בו התפתחה תפיסת החיים הדאואיסטית, ובפרק ב' התחלנו לראות שהדאו הוא בעצם כינוי לפעילות האורגנית של העולם. מתוך כך, ראינו גם שהאנושות כולה, ואפילו תנועת החיים האישית של כל אחד מאיתנו, היא בעצם ביטוי טבעי והכרחי של המציאות. אנחנו פרח שהצמיח היקום, או גל באוקיינוס התופעות, והפעם, ננסה להבין מה זה אומר עבור החוויה המודעת שלנו.

כפי שראינו, הדאו הוא כינוי למרחב ולזמן שבו התודעה מופיעה. לכן, הדאו עצמו לא יכול להיות מובן, אלא רק לאפשר לנו לחוות; לתת במה להתרחשות הטבעית שקורת מעצמה, או להיות המסך שמקרין את כל התופעות –כולל אותנו. בגלל זה, הדפוס הנצחי של הדאו מתגלה במציאות בצורה אחרת ממה שאנחנו רגילים לחשוב על 'התגלויות נצחיות' אחרות, כמו של אלוהים למשל.

קרא/י עוד «

פרק ב': המרקם העולמי

בפרק הקודם דיברנו על ההקשר הגאוגרפי, ההיסטורי, הלשוני והרוחני שבו התגבשה המסורת הדאואיסטית. הפעם נצלול קצת יותר עמוק אל הדאו בכבודו ובעצמו, וננסה לחוש בעצמנו את המסתורין שהוא מתאר.

אז מה זה דאו? בפשטות, דאו הוא המרקם הטבעי של המציאות – הדפוס הפועם של הקיום, או הזרם האחדותי בו כל התופעות נעות. אם אנחנו רוצים לחיות בהרמוניה, אומר לנו לאו דזה, מה שאנחנו צריכים לעשות זה לכוון את תשומת הלב שלנו אל הדאו, ואז הכל כבר יסתדר מעצמו, באופן טבעי.

בהקשר זה, מעניין לראות שהמילה הסינית ל'טבע' היא 'דזו ראן' (Tzu Ran, 自然), שאומרת בגדול 'כך מעצמו', או 'באופן ספונטני'. והתפיסה הזו, יש לחשוב, שונה מאוד מהדרך שבה אנחנו (המערביים) מדברים על הטבע. הרי בשפה שלנו, ולכן גם במחשבה שלנו, לכל נשוא יש נושא, ולכל פועל יש פועל. לכן הגיוני שנחשוב שכל פעולה או דבר בעולם מצריכים מישהו שיפעיל אותם או יעשה אותם. אם אנחנו אומרים ש-it is raining, הגיוני שנחפש אחרי אותו it שמוריד את הגשם. וכך יכול להיות שרק בגלל התחביר המערבי שלנו, נדמה לנו שכל הפעילות האנושית, ואפילו הפעילות של העולם כולו, צריכה מישהו חיצוני שיעשה אותה, או משהו שיפעיל אותה. ומכאן, הרבה יותר קל להגיע לכל הרעיונות שלנו בקשר לאלוהים, לשכל הנעלם, לשטן, ללוגוס, למלאכים, ולכל הכוחות האקטיביים שפועלים באופן אישי בעולם שלנו.

קרא/י עוד «

פרק א': דאו בהקשר

הסיפור שלנו מתחיל במאה ה-6 לפני הספירה. זוהי אחת התקופות המעניינות והייחודיות בהיסטוריה האנושית, שכן פתאום, ובתווך זמן קצר מאוד (כ-100-200 שנה), אנחנו רואים התפוצצות רעיונית וחברתית בעולם כולו, מעין התפרצות של הרוח, הסוחפת איתה מקומות רבים בו זמנית. ביוון, למשל, אנחנו מוצאים את סוקרטס, אפלטון ואריסטו, שביחד ניסחו את העקרונות הבסיסיים של כל תרבות המערב. בסין, קונפוציוס מעמיד כ-2500 תלמידים, ומלמד אותם את הדרך בה צועד העם הסיני עד היום. דרומה משם, חכמי הודו מעלים על הכתב את האופנישאדות, בהן מופיע כבר הגרעין של רוב המחשבה ההינדואיסטית. באותו הזמן, הנסיך סידהרתה גאוטמה – הוא הבודהה – זוכה להארה, ומנסה ללמד אחרים איך להגיע אליה בדרך המכונה בודהיזם. בפרס, הנביא זרתוסטרה מייסד דת חדשה, שעיקריה עומדים בבסיס התפיסה המונותאיסטית, גם זו היהודית. ובינתיים בירושלים, שבי ציון חוזרים מפרס ומקימים את בית המקדש השני. במובן מסוים, אפשר להגיד שזו התקופה בה מוקמת רוב התשתית הרוחנית של העולם שלנו.

קרא/י עוד «