זה נכון

שבתקופה המודרנית

אנשים 'מתורבתים'

רכשו מידה מסוימת

של כוח רצון,

אותו הם מבטאים

ככל שיחפצו.

הם למדו לעבוד ביעילות

מבלי להידרש לזמרה ולתיפוף

שיהפנטו אותם

לכדי עשייה.

הם אף זנחו

את התפילה היומית

לעזרה משמיים.

ובעוד שהאדם הפרימיטיבי

נתקע בכל צעד

בעקבות פחדים,

אמונות טפלות

ומכשולים בלתי-נראים,

נראה כי האדם המודרני

יכול לבצע

כל מה שהוא מתכנן,

ואף לתרגם

רעיונות

למעשה מיידי.

אך הסיסמה שאומרת

כי 'היכן שיש רצון יש דרך',

היא האמונה הטפלה

של האדם המודרני.

שכן עבור תחזוקת אמונתו,

האדם בן ימינו

משלם קנס,

המצטבר לגרעון עצום

במודעותו הפנימית.

הוא עיוור לעובדה

כי על עף תבונתו ויעילותו,

הוא אחוז

על ידי כוחות

שאינם בשליטתו.

אלוהיו ושדיו

כלל לא נעלמו,

אלא רק קיבלו שמות חדשים.

והם מטריפים

את דעתו –

בחוסר נחת,

תפיסות מעורפלות

וסיבוכים נפשיים.

*

קרל גוסטב יונג, 1964

המניעים הפנימיים

נובעים

ממקור עמוק,

שאינו תוצר

התודעה

ואף לא נמצא

בשליטתה.

במיתולוגיה של הזמן הקדום

כוחות אלו כונו

מאנה, רוחות, שדים או אלים,

והם פעילים היום

בדיוק כמו אז.

כשהם מתאימים לנו,

אנו משבחים את 'תחושת הבטן',

וטופחים לעצמנו על השכם.

אם הם עובדים נגדנו

אנו מלינים על 'מזל רע',

או אנשים רעים,

או על כך שסיבת אובדננו

פתולוגית.

אך הדבר היחיד שאיננו

מודים בו

הוא שחיינו תלויים

בכוחות שמעבר

לנו.

*

קרל גוסטב יונג, 1964

כולנו נצחק על הרעיון

שחיה או צמח

ממציאים את עצמם.

ועדיין,

אנשים רבים מאמינים

שהדעת

ממציאה את עצמה,

שהיא בוראת

את קיומה.

אך העובדה היא שהדעת

הפכה למודעת

כפי שבלוט הופך לעץ אלון,

או כפי שזוחלים

התפתחו ליונקים.

ובמידה שהתפתחה

עד כה,

כך הדעת ממשיכה

גם היום,

מניעה אותנו

לא רק

אל מול גירויים,

אלא גם מבפנים,

מתוך התהום

קרל גוסטב יונג, 1964

 

לפרטים נוספים,

מוזמנים להיכנס לאתר שלנו

ולעמוד בפייסבוק

התלבטות – סימן שעוד לא הגיע

הזמן – התאבדות הנצח

ברצון.

 

 

אברהם אבינו (שהיה גם אבי הערבים, המדיינים, האדומים והעמלקים) היה בכלל סורי. בנו, יצחק, העדיף את עשיו על פני יעקב – אבי שבטי ישראל. אותו יעקב התחתן עם אישה ארמית, עזב את הארץ וירד למצרים. שם, בארמון פרעה, גדל נסיך מצרי בשם משה, אשר בחר לחיות עם מדיינית. עוד זמן עבר, ובישראל מלך דוד – הומוסקסואל וצאצא של מסתננת ממואב. בנו, שלמה המלך, התבולל עם אלף נשים ועבד אלוהים אחרים. בהמשך, סיפר ישעיהו על חזונו אודות שבת אויבים גם יחד. לאחר גלות בבל, המשחרר הגדול של עם ישראל היה דווקא כורש האיראני. עוד יציאה לגלות, ואנו מוצאים שהרמב"ם היה ערבי רוב חייו, כמו גם הבאבא סאלי והרב עובדיה יוסף. ארון הספרים היהודי נכתב באינספור שפות – עברית, ארמית, ערבית, גרמנית, רוסית, אמהרית ועוד. את הכינוי 'עם הספר' קיבלנו בכלל מהקוראן. ועל עמים וקבוצות שהתעקשו להגן על טוהר הלאום אנו לומדים היום בשיעורי היסטוריה. בפרט, אנו לומדים על הסיבות לאובדנם.

 

אֱלֹהִים מְשַׂחֵק אוֹתָנוּ

בְּטֶלֶפוֹן שָׁבוּר.

הוּא רָגִיל לְזֶה, אֲפִלּוּ

מָכוּר לַקֶּצֶר

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּחַ שֶׁהוּא

יוֹצֵר בִּתְפִלָּתוֹ:

בְתְנוּעָתוֹ אֶל הָאָדָם,

בּוֹ נִמְזָגוֹת הַבַּקָּשׁוֹת

זוּגוֹת זוּגוֹת;

וּבְשׁוּבוֹ לַמָּקוֹם,

שָׁם הֵן נְבוֹכוֹת

מְהִדְהוּדוֹ.

הוּא צוֹחֵק,

וּמְשַׁבֵּשׁ אוֹתָנוּ הַלֵּאֶה

לְעוֹלָם וָעֶד.

 

כל חייו חלפו לנגד עיניו, אך הוא בדיוק מצמץ.

'אין שידור חוזר?!' רטן; ומת.

אך מה שקרה אחר-כך המם אותו לגמרי.

הוא מת שוב. ואז עוד פעם. ופעם נוספת. ונראה כי מה שאמור היה להתמצות באפיזודה חד פעמית, נפרש פתאום לכדי נצח מרצד. הוא לא הבין דבר מהבהוב המיתות שהבליח בו לסירוגין; אך גם החיים, חשב לפרקים, הם לא יותר ממצרף של אי-הבנות.

וגם אותם הוא פיספס.

חבילות קציר קישטו את ההר כשמלה מנוקדת, והצל הקטן שנפרש לצידן סימן כי מחצית היום כבר עברה לה. בריצתו המתנשפת אל הבית, חש גנן המילים שלא הוא זה שנאנק, אלא שהאוויר עצמו החסיר נשימה. אך כשהוריד את כובעו אל בית החזה, בדיוק מתחת למשקוף המשוייף, הוא ידע. ליבו החסיר נשמה. ובינתיים התרחקה הכרכרה במעלה הגבעה, ויחד איתה ניחוח זרעי החרדל שהשתרגו בכובעה דרך קבע. היא השאירה את אנחות הכבשים להדהד בעמק הצחיח, איתו; ובין קפלי ההר הזהוב, עלומות חיטה בודדות עמדו בעצבות משהו, מתגעגעות למשהו. ובית אחד, חצי נטוש ואדום-גג, הסכים איתן בשתיקה.

את גנן המילים פגשתי לראשונה במדבר. זה עתה הוא יצר את החממה לסבלנות רדיקלית, ואמר שישמח לפגוש אותי שם למיץ הכי איטי שטעמתי. הסכמתי כי היה חם, אבל גם כי היו לי המון שאלות, ורציתי לשמוע את סיפורו של הגנן; כלומר את סיפורן של המילים אותן טיפח. והוא אמר שכראוי לאורח, ישמח לשתף אותי בהגיגיו, על אף שעוד אין לו.

באותם ימים הנחתי שהמדבר מבלבל אנשים, ולא הבנתי שהמצב דווקא הפוך.

אך כשהגעתי לחממה, ניצני שקט כבר ליבלבו בשיח חסר מילים.

'מה עושים כאן?' תהיתי בליבי ואוזני קשובה.

'כפי שאמרתי', חייך הגנן. 'מחכים שתצמח לה תשובה'.