אמון ואמונה

הליבה הרוחנית העיקרית של כל הדתות הגבוהות היא הפילוסופיה הנצחית. ופילוסופיה זו יכולה להתקבל ולהתבטא ללא צורך בהסתמכות על אמונה דוגמטית.

אמנם חייבת להיות אמונה כסוג של אמון. שכן אמון באחרים הוא המפתח לחמלה ואדיבות כלפיהם; וביטחון ביציבות הרוחנית של היקום הוא המפתח לידיעת האלוהות. יתרה מזאת, צריך גם שתהיה אמונה בסמכות – סמכותם של אלו אשר חוסר אנוכיותם הכשירה אותם לדעת באופן ישיר את הקרקע הרוחנית של העולם. ולבסוף, חייבת להיות אמונה בטענות מסוימות אודות המציאות, שהתגלו למיסטיקנים בצורה כנה וישירה; טענות שהמאמין יודע כי ביכולתו לוודא אם רק יתמיד בהכשרתו. אך כל עוד הפילוסופיה הנצחית מובנת בפשטותה העיקרית, אין צורך באמונה בהצהרות שידוע מראש כי לא ניתן לוודא אותן.

ההצהרות חסרות-הביסוס של דתות מסוימות, אם מאמינים בהן בחוזקה, אמנם יכולות ליצור השפעה רבה על הנפש, וכך להתקיים באופן 'אובייקטיבי' במציאות. אך כל אובייקטיביות שחבה את קיומה לפעילות הנפשית של אלו המאמינים בה בחוזקה לא יכולה להיות הקרקע הרוחנית האבסולוטית של הקיום.

תודעה שעסוקה כל הזמן ב'אמונה דתית' לא יכולה להישאר במצב חסר עצמיות ובפתיחות ערנית, המהווים את תנאי הסף לידע האחדותי של ההוויה. אכן, כל אמונה בקיום של יישות על-טבעית שהיא לא המציאות הרוחנית האבסולוטית, וכל עבודה רוחנית שאינה מתרכזת בהפחתת הריכוז בעצמי, לא יכולה להוביל לחיי הנצח של האחדות ברוח. חיי נצח אלו עומדים בידיעה מאחדת של ההוויה, לא באמונה בדבר-מה פחות מזה.

אלדוס האקסלי, הפילוסופיה הנצחית

מיתוס וחלום


מיתוסים הם חלומות ציבוריים; חלומות הם מיתוסים פרטיים.
לכן האיכויות, הדמויות והמצבים שהאנושות חווה בדמיון המיתי מבטאים עובדות של התודעה. אלו הו עובדות נפשיות המתגשמות בבדיון החומר.
פרויד ראה בחלומות ובחזיונות – בין אם הם אישיים ובין אם מיתולוגיים – כסוג של נוירוזות תרבותיות; דבר מה המנסה להסתיר, לבטא או לעבד דחפים מיניים מודחקים.
יונג, לעומת זאת, חשב כי התמונות של המיתולוגיה והדת משרתות מטרות חיוביות ומעודדות חיים. לדעתו לכל האיברים בגוף – לא רק לאיברי המין – יש מטרות ומניעים פנימיים, חלקם מודעים וחלקם לא.
התודעה מכוונות-החוץ שלנו, העוסקת בענייני היומיום, יכולה לאבד קשר עם כוחות פנימיים אלו. אך אם מבינים את המיתוסים לאשורה, הם מהווים אמצעי ליצירת קשר מחודש. הם מספרים לנו בשפה תמונתית על כוחות הנפש שביכולתנו להכיר ואף לשלב בחיינו, כוחות שעיצבו את הרוח האנושית מאז ומתמיד, ולכן מייצגים חוכמה שבזכותה שרדנו לאורך ההיסטוריה.
לפיכך המיתוסים לעולם לא יוחלפו על ידי ממצאי המדע, המתייחסים לעולם החיצוני, ולא למעמקים אליהם אנו נכנסים בשינה. על ידי דיאלוג עם כוחות פנימיים אלו, דרך החלומות והלימוד של המיתוסים, אנו יכולים להכיר ולהשלים עם האופק הרחב יותר של חיינו, עם העצמי הפנימי, העמוק והתבוני שלנו.
באותו אופן, חברה שמוקירה את המיתוסים שלה ושומרת עליהם חיים, תהיה מוזנת מהרובד העמוק, העשיר והיציב ביותר של הרוח האנושית.
אך כאן יש גם סכנה חמורה – הסכנה להיסחף על ידי החלום האישי או המיתוס המסורתי הרחק מעולם התודעה המודרנית, וכך להיתקע בדפוסים קדומים של רגש ומחשבה, שאינם מתאימים עוד לחיים כיום.
מה שנדרש, אם כן, הוא דיאלוג – לא היקבעות. דיאלוג של צורות סימבוליות, הנובעות מהתת-מודע ומוכרות על ידי המודע באינטראקציה מתמשכת. חברה שלא מאפשרת משחק שכזה, אלא נצמדת לחלומות מסורתיים ואמיתות נצחיות, בעודה חוסמת את חידושי התודעה, ההיגיון והעובדות, נדונה לחזור על ההיסטוריה הכאובה של המין האנושי.

ג'וזף קמפבל, 1972

מקצב המציאות

My Way In Alternative Reality, Textile Art by Ksenia Lisitsyna | Artmajeur

למציאות יש beat

נשימה איטית או מהירה

הדהוד מצחקק של ברירה

כמעט אי-מורגש

אבל מוחש בכל זאת

ואפשר וכדאי לנסות

להקשיב 

כמאהב

להגיב, או

אם כואב

לזמן beat

אחר

ללכת או להישאר

להדהד

ולאלתר את עצמך לדעת

מתי להקשיב מתי

לנגן?

בכל חוויה –

להתאמן בחוסר

              תגובה

              ‏קשובה

    ואז להיות

    ‏זרימה

    ‏טובה

    ‏כשמזדמן

לקרוא את העולם

מהרגע שלמדנו לקרוא, אין ביכולתנו שלא לקרוא.

זוהי לא הצהרה בשבחי התרבות, אלא אמירה טכנית פשוטה, אולי אפילו טרגית.

לאחר שרכשנו את יכולת הקריאה – בעמל רב יש לומר – אין לנו עוד יכולת לראות מילים כאסופה אקראית של קווים, זוויות, עיטורים ונקודות.

כשאנו מביטים בשרבוטים שחורים אלו, אנו נוטים להתעלם מצורתם הגלויה או מסידורם המרחבי, ומתייחסים באופן בלעדי לרובד נוסף שלפתע זורח מתוכם – רובד המשמעות.

בתור קוראים מנוסים, קשה לנו אף להיזכר בזמן בו שלטים, תוויות וכותרות לא כפו את משמעותם עלינו. אנחנו מסתכלים על בקבוק ממותג, ולא יכולים שלא להבין 'חלב'. אנו מביטים באסופת מילים זו ממש, וגם אם אנחנו ממש מנסים, קשה לנו פשוט לראות אותן, ולאו דווקא להבין אותן.  

לכן מסורות רוחניות רבות מבקרות את התופעה הזו. הן טוענות שכולנו 'מסוממים' על ידי מילים ומשמעות, ובקושי יכולים לחוות את המציאות 'סתם כך', כפי שהיא.

דרך אחת להתמודד עם הבעיה היא לעשות מדיטציה, להרהר בקואנים, לשהות הרבה בטבע, ובאופן כללי – לנסות לפעור חור בשמיכה המושגית איתה אנו מכסים את המציאות.

זוהי דרך נהדרת, עמוקה ובעלת תוצאות מובטחות למתמידים בה.

אך אולי ישנה עוד דרך, כזו המתאימה יותר לאלו שלא מצליחים להשתחרר בקלות מהראש החושב.

זוהי דרך המוצעת לאלו שלמרות כל השעות שישבו במדיטציה, עדיין מוצאים עצמם עם אותו אב-בית המכונה 'אני', המתעקש לכסות כל חוויה בשמיכה, וסדין, וציפית מילולית.

ודרך זו מציעה לנו משהו הפוך. לא לפעור חור בשמיכת המושגים, אלא דווקא להתעטף בכיסוי, ורק להמשיך איתו באמת, עד הסוף.

הרעיון הוא כזה: כפי שאסופת כתמים מסוימת יכולה 'להפוך' למילה ולכפות עלינו משמעות, אם רק נתאמן בלתפוס אותה כמו שצריך, אולי נוכל לפתח את אותה תפיסה לגבי כל הכתמים הקיימים – כלומר לגבי מרקם החיים כולו?

אולי נוכל להתאמן ב'לקרוא' את המציאות בכללה, כלומר לפתח יכולת רצופה לחוש את רובד המשמעות של כל דבר, ושל מצרף הדברים כולם.

לאחר אימון כזה, נוכל למשל להתבונן בצירוף אקראי של ספסל עץ, נעל אדומה וקיר מחוספס, וכך לתפוס באופן מיידי את המשמעות של צירוף זה, את הרובד החדש הזורח מתוכו. או שאולי רק נביט בוילון ישן, בעודו חושף לסירוגין את החדר עבור העולם, ואז נראה גם אנחנו, לסירוגין, את נפשנו נעה באור. במילים אחרות, לאחר שנתרגל לכך, נוכל לקרוא כל רגע באמת, כלומר לשלב את הנפש בעולם.

ישנם אנשים שיקראו לשתי הדרכים הללו באותו שם.

ויש את אלו שיעדיפו לא לנקובו עוד בשמות…

להלום עולם

Do You Wanna Dance?

בכל רגע, אנחנו מעדכנים את 'מדד ההלימה' הפנימי שלנו:

האם מה שאנו רוצים, תופסים, מבינים או מנסים,

אכן קורה, מתקיים, מסתדר או מצליח.

והדרך הכי טובה להלום-עולם

היא להשתתף בו

לסנכרן שאיפות

עם כל תופעה

להכיר במה שהוא מבקש דרכנו

דורש בנו

כתפילת-פעולה.

השאלה היא האם

תמונת-העולם שלנו

היא מסגרת, לא כיסוי

שיתוף, לא חיזוי.

האם פעימותינו הולמות לעולם?

החיפוש הרוחני

I Fell in Love with The Red Book by Carl Jung - GAIA ORION

המשימה של מחפשי דרך בימינו היא למצוא משהו לחיות בעדו. למצוא מורה אמיתי, למצוא אלוהים – פנימי או חיצוני, למצוא ערך, רעיון או השראה; דבר-מה שיכול להחיות ולהכווין, שיכול לתת ערך למעשים, ומיקום ותפקיד ברשת ההוויה הגדולה.

ממש כמו פעם, וכפי שדרשו כל המסורות, האדם צריך למצוא ולקבל משהו המתקיים 'מעליו', או מתחתיו, או בעומקו. משהו לתת לו דין וחשבון, משהו לפעול לאורו.

אך כיום, 'התשובה' המבוקשת כבר לא יכולה להיות מוגשת לנו. היא לא יכולה להיות דבר חיצוני שנכפה עלינו, מערכת אמונות מוכנה, או הלכה סגורה אותה פשוט צריך לקבל. עשה לך רב, כן. אך 'עשה לך' בלשון 'לך לך' – כלומר הרחק מן המוכר. עשה תשובה לעצמך – תשובה אורגנית, כנה ומתפתחת – עבור ומתוך פנימיותך. וגם אם בסופו של דבר תדמה התשובה לזו של בית אביך (והרי אפילו אברהם נשאר בתוך עולמו, ורק שינה את מספר דרי שמיים), עדיין תהיה זו אמונתך הטבעית. עקידת עצמך כמבחן גאולתך.

החיפוש הרוחני, אם כן, הוא לא רק ניסיון למצוא אלוהים אמיתי או עצמי אמיתי, אלא גם ניסיון להמציא אותם. והמצאה זו היא לא דבר שרירותי. כפי שמראה המילה invent, שמקורה הלטיני –  invenire – משמעו גם 'המצאה' וגם 'גילוי', עיקר החיפוש מתמצה בהבאה לידי קיום של האמת הנוכחת-תמיד.

הרי לא נקבל על עצמנו אלוהי שווא, בדיוק כפי שאלוהים לא יתרצה מעצמי כוזב. לכן בקשתנו היא ליצור כביכול את הדבר שיוצר אותנו. לכונן בעצמנו – בתוכנו ועל ידנו – את המשכן הפנימי, שמעולם לא יכלנו בלעדיו.

בחיפושנו אחר מהות לחיות לעידה, אנו יכולים למצוא – בחסדי אותה מהות – את מה שתמיד היה שם. אנו יכולים להדליק ניצוץ בעמוד האש שבלב, בידיעה שהרוח כבר תעשה את שלה בליבויו.

הרוח הגדולה

The World of Sicilian Wine: Sicilian School

תרגום משירתה של המיסטיקנית הסיציליאנית מן המאה ה-13 דפנה דטי (Daphne Detti)

הרוח הגדולה

רוצה להתוודע

לעצמה

וכך רוחשת ונשקפת

בכל יציר מודע

מודעות היא

פעימת העולם

וכל עצמיות היא

פן פעימה

אך מודעות עצמית

מה מובנה?

שיבה הביתה

השלמת פעולה

משב פשוט

של רוח גדולה

פיסת תובנה

בזרימה

שיבה הביתה, כן

אך למה יציאה?

מה הם

חיפוש

דרך

ניתוק

למה כה רב הזמן

לביתוק השינה?

לא סתם

נאמר בכתבים

שאת השיבה יש לדחות

לזמן

המתאים

לאחר שתפקיד הועבר

ותשתית התמקמה

שכן כל מסע,

כשאיפה

לשחרור,

מתרחש עבור

עוד תופעות

עבור שמתוך שאיפה

עוד פני-רוח

נגלות

לא מתערבב

לא יוצר

לא משפיע

לא עוזר

ומנעת בכך

עוד מפגש

עוד מוסד

עוד מדרש

עוד חבר

עוד ריב

עוד תופעה

שרק בזכותה

יכל זה וזה

להתאפשר

לכן חיי-עולם

בזמן הזה

אינם רק

מימוש או שיבה

אלא גם ובעיקר

תנועה נכונה

חידוש תופעות

ברוחה

הרי מימוש

הוא השתתפות

משחק הרוח

בחומרים ובשטות

של מורה של עולם של אדם

אפשור מרובד

של זרימתם

נטועים

בעולם

פועלים

לאורה

חיי

אדם

רוח

גדולה

סמליו האחרונים של יונג #3

The Red Book of C.G. Jung | Rubin Museum of Art

זה נכון

שבתקופה המודרנית

אנשים 'מתורבתים'

רכשו מידה מסוימת

של כוח רצון,

אותו הם מבטאים

ככל שיחפצו.

הם למדו לעבוד ביעילות

מבלי להידרש לזמרה ולתיפוף

שיהפנטו אותם

לכדי עשייה.

הם אף זנחו

את התפילה היומית

לעזרה משמיים.

ובעוד שהאדם הפרימיטיבי

נתקע בכל צעד

בעקבות פחדים,

אמונות טפלות

ומכשולים בלתי-נראים,

נראה כי האדם המודרני

יכול לבצע

כל מה שהוא מתכנן,

ואף לתרגם

רעיונות

למעשה מיידי.

אך הסיסמה שאומרת

כי 'היכן שיש רצון יש דרך',

היא האמונה הטפלה

של האדם המודרני.

שכן עבור תחזוקת אמונתו,

האדם בן ימינו

משלם קנס,

המצטבר לגרעון עצום

במודעותו הפנימית.

הוא עיוור לעובדה

כי על עף תבונתו ויעילותו,

הוא אחוז

על ידי כוחות

שאינם בשליטתו.

אלוהיו ושדיו

כלל לא נעלמו,

אלא רק קיבלו שמות חדשים.

והם מטריפים

את דעתו –

בחוסר נחת,

תפיסות מעורפלות

וסיבוכים נפשיים.

*

קרל גוסטב יונג, 1964