במסע הגדול אל החופש והאהבה, אנחנו מנסים ראשית להתחבר אל תנועת ליבנו הכנה והאמיתית. אך כדי לדעת איך אנחנו באמת נעים בעולם, עלינו לשאול מה זה בכלל אומר להיות אמיתי, להיות מחובר, להיות אותנטי? האם מדובר בביטוי עצמי חסר מעצורים? ואולי דווקא בשתיקה אצילית הנעה הרחק ממה שלא מדויק? מעבר לכך, האם אנו יכולים להיות כנים עם עצמנו כל הזמן? האם אפשר בכלל לבחור שלא להיות אמיתי? והאם האמת נמצאת בתוכנו, או דווקא אי-שם בעולם?
שאלת האמת דורשת התבוננות מעמיקה ברבדים השונים של חיינו. על פי הפילוסוף צ'רלס טיילור, אנו חיים במציאות עשירה – מציאות חדורת-משמעות, בה כל אדם חווה תכליתיות וכוונה כחלק מובנה מהעולם. תכליתיות זו, יש לומר, היא לא 'תוספת' רוחנית שאנו מבקשים לצרף לסדר הפיזי הבסיסי. חווית המציאות שלנו כרוכה בהבנה ובמשמעות, ולכן אנו רואים צורה בחומר, כוונה בפעולה ורעיונות במילים.
כשאנו מסתכלים על חתול משתופף, למשל, ורואים כי גופו מתוח, זנבו מורם ומבטו ממוקד בציפור שלפניו, אנחנו מבינים מה מתרחש כאן. ברור לנו לחלוטין שהחתול מנסה לתפוס את הציפור השברירית, שיש לו כוונה מסוימת מאוד, ושכל יישותו מתכוננת לביצוע של אותה כוונה. באותו אופן, כשאנו רואים כי האדם שלפנינו עומד כפוף, מכונס, עיניו קפוצות ושפתיו נשוכות, אנחנו חווים מיידית משהו ממצב רוחו. אנחנו מבחינים במימד נפשי פנימי שמתקיים בו. וגם אם תפיסתנו אינה מדויקת, לא ניתן לומר כי מימד זה אינו קיים כחוויה.
במילים אחרות, הרגע שאנו חווים אינו כולל רק נתונים פיזיים יבשים, אלא גם שכבה של משמעות, כזו הקשורה בניסיון ובציפיות, במה שהולך לקרות ובמה שיכול להיות. אנחנו יכולים לטעות בזיהוי המשמעות, כמובן, בדיוק כפי שאנו יכולים לטעות ביחס לנתונים הפיזיים שאנו רואים. אך ברור כי המציאות שלנו מציעה לנו חוויה עשירה ומרובדת, שכבות על גבי שכבות של חומר, תחושה ומחשבה.
שכבות אלו, יש לומר, קשורות הדוקות למהות האנושית. שכן ייחודם של בני אדם, מעבר להיותם חיות כמו אותו חתול, טמון בהיותם 'חיות המודעות לעצמן'. אנחנו גם חווים את רגעי חיינו, וגם מודעים לעצם החוויה שלנו. אנחנו גם חיים במימד הפיזי, וגם מפרשים ומבינים את עצמנו – כלומר חיים במימד של משמעות עצמית.
כשאני הולך לקנות לחם במאפייה, למשל, ברור לי לגמרי מה אני עושה. אני לא רק חווה את הרחוב, נזהר שלא ליפול בדרך, חש את מזג האוויר ומריח את המאפים הטריים. אני גם מודע לרצוני לקנות לחם – כלומר מודע לרובד המשמעות של הפעולה, המארגן את כל פרטי החוויה לעשייה אחדותית.
הבנה עצמית זו מנסה בעצם ליצור חיבור עם מה שבאמת מתרחש בחיי, ואז להציגו לתודעה באופן כנה. אם, למשל, אני חושב שאני קונה ירקות בזמן שאני קונה לחם, כנראה שבוחן המציאות שלי לא מדויק. כמו כן, אם אני שונא לחם או אלרגי אליו, ומשום מה עדיין ממשיך בקנייתו, סביר להניח שתודעתי תשאל את עצמה מה בדיוק היא עושה כרגע?
והתשובה שאתן לשאלה זו, תורמת לבנייה של אותו עצמי. שכן מתוך ההסבר שיעלה, יצמחו תפיסותיי, יחסיי לעולם וכן פעולותיי בעתיד. יכול להיות שאזכר כי רציתי להפסיק לאכול לחם, ואז אחזור הביתה. או שאחליט כי למרות מחשבות קודמות בנושא, היום אני דווקא כן רוצה לאכול לחם. בכל מקרה, בניגוד לחיה שרק חווה את חייה – בין שהיא מפחדת, שמחה, רעבה, או עייפה – אנחנו גם תופסים, מפרשים ומבינים את חיינו, באופן בלתי נפרד מהפעולה.
ההבנות שעולות בתודעה, יש לומר, אינן מפורטות תמיד בצורה מילולית. גם לא ברור אם מודעות מפורטת יותר תומכת בהבנה עצמית מלאה יותר, או דווקא מערפלת את החוויה. מעבר לכך, חשוב גם לזכור כי הבנה עצמית היא לא בהכרח נעימה, אלא יכולה להיות גם קשה ומלאת סבל. אך בין שמדובר על תובנה רגעית, על פרשנות אינסופית, או על הבנה מאתגרת, העובדה הראשונית היא שאני מודע לעצמי, ולכל הפחות מנסה לתת דין וחשבון אמיתי על חיי.
במובן זה, מודעות עצמית לא מתבססת על תחושה כזו או אחרת, אלא על עצם הקיום של רובד המשמעות, על עצם הניסיון המתמיד להתאים בין החלקים השונים של חיי.
וקביעה זו, 'שאנחנו מודעים לעצמנו, וכך מעצבים את חיינו' היא לא סתם עוד אמירה, או עוד אפשרות להבנה של החיים. העובדה שאנחנו חיות המודעות לעצמן עומדת מעבר לכל הפרשנויות. שכן אפילו תפיסה המסירה את רובד המשמעות מהעולם, היא עדיין תפיסה מסוימת, כזו עם פאתוס ומשמעות. האמירה כי 'אין משמעות בעולם' היא גם כן עמדה בעלת ערך ואמירה. במילים אחרות, לומר ש'אין שכבת משמעות במציאות', זו גם אמירה בעלת משמעות, ולכן מודעות עצמית היא עובדה אנושית אוניברסלית.
לאור זאת, ניתן לומר שאנו לא רק חיים במרחב פיזי, אלא גם נעים ב'מרחב משמעות'. זהו מרחב של העדפות, בחירות ורצונות, בו אנו מנסים כל העת להתאים בין חווייתנו ובין תודעתנו.
וכמובן שאנשים שונים מגלים עומקים שונים של מודעות עצמית. חלקנו נוהים אחר כל רצון ותשוקה, ואחרים עוסקים בבירור יסודי של כל רגש ותאווה. חלקנו טועים לגבי מה שאנחנו רוצים, ואף עיוורים או לא כנים ביחס לרגשותינו. אך עדיין, עצם הבחירה שלנו באפשרות כזו או אחרת, משמעה שיש לנו קיום מועדף או מצב עניינים רצוי. העובדה שפעלנו בצורה כלשהי, משמעה שנענו במרחב המשמעות שלנו.
תנועה זו, בתורה, מציבה בפנינו שאלה חדשה: מה אנחנו מחשיבים כקיום מועדף, כקיום בעל משמעות? ונראה שכל פעולה שלנו היא תשובה לשאלה זו; כלומר קביעה, מודעת יותר או פחות, של מה מועדף עלינו. זוהי הצהרה פנימית אודות המרחבים שאנו שואפים אליהם, אודות אופני הקיום שאנו מחפשים ומבקשים. זוהי כמיהה לחיים של אמת.
אם לא היינו מחזיקים באידיאל של הלימה בין חלקי חיינו, אם לא היינו שואפים לחיים אותנטיים, כנים ומדויקים, היינו יכולים פשוט להחליט שלא להיות בדילמה מסוימת, או לפעול בניגוד לדעתנו. אך ברור לכל שהעולם אכן דורש מאיתנו משהו. אנחנו פועלים מתוך העצמי שלנו, כלומר על פי פנימיות מסוימת. ופנימיות זו היא אמיתית ביותר, שכן אמיתי הוא כל דבר שאנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעלם ממנו.
יכול להיות שאני רוצה לאכול לחם, למשל, אך משהו בי, בגופי ובנשמתי, מפציר בי שלא לעשות זאת. לא משנה איך אפעל, מודעותי העצמית תנסה להתאים בין פעולתי ובין הבנתי, בין החוויה ובין הסיפור שאספר עליה. וכל עוד משהו לא יתאים, לא יישב או לא יהלום, ניסיון זה ימשיך. אכן, העובדה שהבנה עצמית שגויה היא בכלל אפשרית, מראה כי יש לנו את היכולת להבין את עצמנו בצורה כנה, הולמת ואותנטית. כי יש לנו אפשרות ראשונית ובסיסית להיות אמיתיים.
לכן, אומר אפלטון, 'אמת' היא כלל לא משהו שאנו מגלים, אלא משהו שאנו נזכרים בו. שכן ביוונית, אמת היא 'אלית'יה', כלומר כל מה שלא נשטף בנהר הלת'י, נהר השכחה. להיות אמיתי ואותנטי, אם כן, זו לא שאיפה שרירותית ולא עניין של בחירה. זו קריאה שאנו נענים לה, דרישה שמציב לנו העולם, משהו שעלינו להיזכר בו כל רגע. זוהי תחושה בעלת ערך גבוה יותר או משמעות חזקה יותר עבורנו. תחושה שאנו שואפים להגיע אליה בעקבות השאלה – מי אנחנו?
אידברות 