המערב מחפש את עצמו. ומוצא

Image result for jungs psinyins

החלק הראשון של מאמר זה (המתאר את דבריו של יונג) התפרסם כאן לפני זמן מה באופן נפרד ועצמאי. אך לרעיונות יש חיים משלהם, וכך דברים ראשוניים אלו צמחו בינתיים למחשבה רחבה יותר, ובתקווה גם פורייה יותר, אותה אני מפרסם כאן.

הפסיכולוג הנודע קרל יונג תמיד חשב שיש משהו מוזר בתודעה של האדם המודרני. בספרו האחרון, 'האדם וסמליו', הוא מסביר כי כולנו נצחק על הרעיון שחיה או צמח 'ממציאים את עצמם'. אך עדיין, אנשים רבים מאמינים שהדעת האנושית – העומדת בפסגת האבולוציה – ממציאה את עצמה ובוראת את קיומה. וזו אמונה משונה. שכן התודעה, אליבא דיונג, הפכה למודעת כפי שבלוט הופך לעץ אלון, או כפי שזוחלים התפתחו עם הזמן ליונקים. ובמידה שהתפתחה עד כה, כך הדעת ממשיכה גם היום, מניעה אותנו לא רק אל מול גירויים, אלא גם מבפנים, מתוך התהום.

המניעים הפנימיים הללו, ממשיך יונג, נובעים ממקור עמוק, שאינו תוצר התודעה ואף לא נמצא בשליטתה. במיתולוגיה של הזמן הקדום, כוחות אלו כונו מאנה, רוחות, שדים או אלים, והם פעילים היום בדיוק כמו אז. כשהם מתאימים לנו, אנו משבחים את 'תחושת הבטן' שלנו, וטופחים לעצמנו על השכם. כשהם עובדים נגדנו, אנו מלינים על 'מזל רע', על אנשים רעים, או על כך שסיבת אובדננו היא פתולוגית. אך הדבר היחיד שאיננו מודים בו הוא שחיינו תלויים בכוחות שמעבר לנו.

וזה נכון שבתקופה המודרנית, אנשים 'מתורבתים' רכשו מידה מסוימת של כוח רצון, אותו הם מבטאים ככל שיחפצו. הם למדו לעבוד ביעילות, מבלי להידרש לזמרה ולתיפוף שיהפנטו אותם לכדי עשייה. הם אף זנחו את התפילה היומית לעזרה משמיים. ובעוד שהאדם 'הפרימיטיבי' נתקע בכל צעד בעקבות פחדים, אמונות טפלות ומכשולים בלתי-נראים, נראה שהאדם המודרני יכול לבצע מה שהוא מתכנן, ואף לתרגם את רעיונותיו למעשה מיידי.

אך צריך להבין, אומר יונג, שהסיסמה 'היכן שיש רצון יש דרך', היא האמונה הטפלה של האדם המודרני. שכן עבור תחזוקת אמונתו, האדם בן ימינו משלם קנס, המצטבר לגרעון עצום במודעותו הפנימית. הוא עיוור לעובדה כי על אף תבונתו ויעילותו, הוא אחוז על ידי כוחות שאינם בשליטתו. אלוהיו ושדיו כלל לא נעלמו, אלא רק קיבלו שמות חדשים. והם מטריפים את דעתו – בחוסר נחת, תפיסות מעורפלות וסיבוכים נפשיים.

כך נראית גם החברה המודרנית, כשהיא צועדת באופן עיוור אל עתיד חסר-משמעות, בעודה משוועת לשינוי, לעוגן ערכי ולחזון מרתק. האדם המודרני, במילים אחרות, לא מבין עד כמה תבונתו הרסה את יכולתו להגיב לרעיונות נשגבים, וזנחה אותו לחסדי השאול הנפשי. הוא אמנם שחרר עצמו 'מאמונות טפלות' (או כך הוא מאמין), אך בדרך אבדו ערכיו הרוחניים. ואכן, אנתרופולוגים תיארו לעיתים קרובות מה קורה לחברה מסורתית כשערכיה הרוחניים נחשפים להשפעת התרבות המודרנית. אנשיה מאבדים משמעות, המרקם החברתי מתפורר והם עצמם נרקבים.

בזמנים עתיקים, עת מושגים יצריים התגבשו באדם, שכלו המודע לא התקשה לשלבם בדפוסי נפשו. אך עבור האדם המודרני לא כך הדבר. דעתו 'התקדמה' וגזלה מעצמה אמצעים להתוודע אל תרומת החושים, היצרים ותת-המודע. לכן חברתנו מתקיימת היום עם תמונת עולם מצומצמת ביותר. בימינו, למשל, מדברים על 'חומר'; מתארים את תכונותיו, עורכים בו ניסויים, ומדגימים את סגולותיו. אך המילה 'חומר' היא רק מושג שכלי, יבש, לא אנושי וחסר חשיבות נפשית. כמה שונה הוא, אומר יונג, ממושג החומר הקדום והקדוש – אמא אדמה – שהקיף וביטא את המשמעות הרגשית העמוקה של הטבע בכללו. באותה מידה, מה שפעם נקרא 'רוח' מזוהה היום עם אינטלקט, וכך הוא פוסק מלהיות 'אבי כל הדברים'. תפיסת הרוח הקדומה הידרדרה למחשבת-האגו המוגבלת של האדם, עד שכל האנרגיה הרגשית העצומה שהייתה בה נעלמה בחולות המדבר המחשבתי.

בסופו של דבר, אומר יונג, השינוי לו מייחלת החברה המודרנית אכן יתרחש. ומכיוון שכל שינוי חייב להתחיל במקום מסוים ובזמן מסוים, יהיה זה האינדיבידואל אשר יחווה אותו לראשונה וכך יבטא אותו בחברה. אך מכיוון שאף אחד לא יודע מה יש לעשות, כדאי שכולנו נשאל את עצמנו האם הלא-מודע שלנו יודע משהו במקרה.

שכן היום כולנו רואים, שגם הדתות הגדולות וגם הפילוסופיות השונות לא מציעות לנו רעיונות חזקים ומחיים על מנת להתמודד עם המצב הארעי של העולם. הבודהיסטים יגידו שעלינו פשוט לעקוב אחר הדרך בת שמונת הנתיבים, וכך להבין את טבע העצמי. הנוצרים יגידו שלו רק נבטח ונאמין באלוהים, עולמנו יהיה נפלא ומדהים; הרציונליסטים יתעקשו שאם רק נהיה יותר חכמים והגיוניים, כל הבעיות שלנו יהיו תחת שליטה. אך נראה שאף אחד מהם לא מצליח לפתור שום דבר באמת.

אנשים תמיד שואלים למה אלוהים לא מדבר אלינו היום כפי שנהג לדבר בעבר. מה שמזכיר את הסיפור המפורסם על הרבי, שענה על כך בפשטות: היום אנשים לא מוכנים להתכופף נמוך מספיק. ואכן, כיום אנחנו כל כך לכודים וסבוכים בתודעתנו הסובייקטיבית, עד ששכחנו את העובדה הנצחית – שאלוהים מדבר אלינו בעיקר דרך חלומות וחזיונות, כלומר, כשהאגו הסובייקטיבי שלנו מרשה לעצמו קצת לנוח, לישון, להיפתח, 'להתכופף'.

אך בפועל, הבודהיסטים מתייחסים לעולם הפנטזיות כאשליות חסרות תועלת; הנוצרים והיהודים שמים את בתי הכנסיה והתנ"ך בינם ובין הלא-מודע שלהם; והאינטלקטואל הרציונליסט עדיין לא יודע שתודעתו היא לא המכלול המלא של נפשו.

לצערנו, אומר יונג, אין לנו עוד את הפריבילגיה להיות כה דמויי-אלוהים בשיפוטינו את תופעות העולם.  אם אנחנו באמת חפצים בשינוי, עלינו להיפתח אל העולם בענווה, להיפער לרווחה, ולבטא את מה שעולה בנו כראוי. שכן עולמנו נמצא כעת בשעת ערביים, במרחב-הזמן שבין פה לשם. האפשרויות רבות, הפחדים קיימים, אך מעל לכל עומדת הזדמנות, כלומר, הבשלה של הזמן עבור חידוש מציאות.

האם אפוא יש בנמצא חיזיון מרתק? חלום שראוי לממשו? אלות חדשות להתענג שוב על שמן? מציאות חדשה ליילד? האם מישהו שומע קריאה ולא מפחד?

אלו הן לא שאלות פשוטות, וכל תשובה שתוצע להן, חייבת לקחת בחשבון את ההיסטוריה של הדת, ובייחוד את הקנאות המתפרצת שיכולה להתלוות לכל נבואה חדשה. תשובה המתאימה לימינו, תצטרך אפוא להיות עדינה הרבה יותר, פתוחה הרבה יותר, כזו שיכולה גם להרחיב את מנעד החוויה, וגם להציע מרכז מעוגן; גם להתחשב בכל הידוע, וגם לפרוש תמונה חדשה. אכן, חיפוש שכזה אחר רוחניות רעננה חייב להיות אותנטי, רלוונטי ואינטימי. חוויה פנימית אמיתית של האדם המודרני.

וחיפוש זה מתקיים כבר זמן מה. הפילוסוף פיטר קינגסלי, למשל, אומר שכל חכמי המזרח והשמאנים של האמזונס, פשוט מחכים שהמערב יתעורר, ייזכר בתפקידו משכבר הימים, וכך יצטרף ל'מפעל האנושי הגדול'. בינתיים, אותם מאסטרים זרים מוכנים לשמור על הגחלת הרוחנית, ולהציע למחפשים מערביים טעימות והדרכות. אך הדרך העולמית תיסלל מחדש רק כאשר המערב 'יחזור לעשתונותיו', כלומר יקבל מחדש את תפקידו, יתחבר שוב למקורות ההדרכה שלו, יכיר במוצא המיסטי המשותף של האנושות, וימשיך מכאן, ביחד עם כולם.

ואכן, אם נסתכל אל העבר הקדום של האזור, נוכל למצוא מקורות מיסטיים ורוחניים מעניינים. האל המצרי הקדום תחות (Thoth), למשל, היה אל הכתיבה, השפה, המדע, הזיכרון והחוכמה; אך הוא היה גם הפטרון של הקסם, הריפוי והשירה. בזמנו, למילים היה גם כוח תבוני ומסדר, וגם כוח כאוטי וקסום – ולכן אמרותיו יצרו מדע וכשפים גם יחד (רעיון המובע גם במילה האנגלית spell – שמשמעו הן איות והן כישוף).

חנוך התנ"כי, בנו של ירד ואביו של מתושלח, מזוהה לעיתים קרובות עם דמותו של תחות, כמו גם עם הנביא המוסלמי אידריס. על פי הספרים החיצוניים הנושאים את שמו, חנוך חווה חיזיון מיסטי, ובו הוא קיבל מאלוהים הסבר מפורט על מבנה מציאות, גרמי השמיים, מהלך הזמן, תפקידי המלאכים ועוד. לאחר מכן, החל חנוך להעביר ידע זה לבני האדם, וכך התחיל מסורת של חוכמה מיסטית, הקשורה לזמן מקודש, מרחב מקודש וזיכרון מקודש, כפי שעולה מכתביהם של אנשי קומראן הנרדפים.

הנוצרים הראשונים, יחד עם הגנוסטים, האיסיים, התרפויטים, המקובלים והסופים, היו כולם זרמים לא-אורתודוקסיים, שהעמידו במרכז החוויה הדתית שלהם את האיחוד המיסטי עם הנשגב, את המפגש הישיר עם המימד הנסתר של המציאות. ובזרם הקצת-יותר מרכזי, נוכל למצוא מקורות עם דגש מיסטי כגון תנועת החסידות היהודית של המאה ה-18, כמו גם את כתות המסתורין של יוון, שהתרכזו באלאוסיס כבר באלף השני לפנה"ס לפחות.

כתות אלאוסיס, למשל, הצליחו לשמר את המסורת הטקסית הסודית, בה מתקדשים זכו לפגוש את הרוח הגדולה שמאחורי כל הדברים. ככל הנראה, טקסים אלו עירבו גם שתייה של משקה פסיכדלי בשם קיקיון, אשר תרם ליצירת חזיונות מפוארים. חזיונות שכאלו היו חלק ממקור ההשראה של אפלטון, אריסטו, פרמנידס, פיתגרוס, זנון, סופוקלס, אוריפידס, קיקרו ומרקוס אורליוס, יחד עם הוגים רבים אחרים שיצרו את תרבות המערב.

ישנן גם תאוריות הטוענות כי בבסיס הכת הצעירה של ישו עמדו חומרים פסיכדליים, ולא מזמן חוקרים אף מצאו שאריות של קנביס במקדש שבתל ערד, המתוארך למאה ה-8 לפני הספירה. אכן, בין אם מדובר על רוח אלוהים שירדה על נביאי ישראל, על התגלות אלוהית ישירה או על טקסים פגאניים מסתוריים, נראה שמסורות רבות במערב חבות את קיומן למפגש מעורר השראה עם המימד הנסתר של המציאות.

דרך מפגשים מיסטיים אלו, אותם חוזים והוגים העבירו לנו את מתנות הלוגיקה, הרפואה, הפילוסופיה, השירה, התבונה והחזון, וזאת, כפי שמסביר קינגלסי, במטרה מודעת לבסס תרבות רוחנית-פילוסופית במערב. לצערם, תרבות רוחנית זו נדחקה מהר מאוד לשוליים, שלא לומר הוכחדה כליל, על ידי אסכולות פילוסופיות יותר רציונליות, ובעיקר על ידי הרומאים והנוצרים החדשים. במאה ה-4 לספירה, פוזרו טקסים אלו באופן סופי על ידי קיסרי רומא, ויחד עם סגירת האקדמיה של אפלטון במאה ה-5, אירופה סתמה את הגולל על הזרם הפגאני-רוחני שלה, ונכנסה לעידן הנוצרי של ימי הביניים.

למערב, כך נראה, יש תרבות רוחנית עתיקה ושורשית, תרבות שפשוט אבדה עם הזמן. ונכון שכל הדתות מוכנות לשלם מס שפתיים לנס המקורי שבעקבותיו נוסדו, להתגלות המיסטית האחד והיחידה, שנתנה השראה וכיוון לכל הדורות הבאים. אך כמעט אף דת גדולה לא מוכנה לתת לגיטימציה לחיבורים חדשים ונפוצים אל הנשגב. על פי יונג, הדת המאורגנת תפקידה להגן על האדם מהחוויה הדתית הישירה. היא האחראית הבלעדית על תיווך הנשגב, כמו גם על התרבות שנבנית סביבו. ואכן, אלפי שנים של רציונליות יוונית, סדר רומאי, אורתודוקסיה יהודית-נוצרית ומדע אירופאי נתנו לנו אמנם את הבסיס התרבותי שלנו; אך יחד עם ביסוס התרבות המוסדרת, הם גם הדחיקו, רדפו, השמידו והשכיחו כל זכר לקסם המיסטי שנתן השראה למפעלים הללו.

אך למרות כל הקשיים ועל אף הרדיפות, המסורת הרוחנית-פילוסופית-מיסטית של המערב הצליחה בכל זאת לשרוד. דרך כתות גנוסטיות, מיסטיקנים אסלאמיים, מקובלים יהודיים ואלכימאים אירופאים, ידע קדום הצליח להשתמר בסודיות מעורפלת לאורך השנים. לקראת סוף המאה ה-20, ידע זה אף זכה לצאת ממחבואו, ולעורר השראה חדשה בקרב מחפשים רוחניים מודרניים.

אחד האחראים לחשיפה המחודשת של הפילוסופיה-הרוחנית הקדומה במערב, היה לא אחר מאשר קרל יונג. עבודת חייו עסקה בשימור, פיענוח, ותרגום של ארכיטיפים קולקטיביים לשפה מדעית מודרנית, ולשם כך  צלל יונג לנבכי המסורת הגנוסטית והאלכימית, בעודו נתקל בסמלים חובקי עולם בעלי משמעות נפשית עזה. סמלים אלו, יחד עם ניסיונו הטיפולי וחוויותיו האישיות, עובדו עם השנים לתאוריות פסיכולוגיות עמוקות, בהן ניסה לתאר את המבנה של המסע הרוחני האינדיבידואלי והקולקטיבי.

במחקריו אודות השורשים הסמליים שעלו בתרבויות יוון, רומא, בבל, פרס, ומצרים העתיקה (ואף בתרבויות אחרות בעולם), הצליח יונג לחדור אל תת-המודע האירופאי, ואז להציף מחדש תכנים וחומרים שהודחקו במשך מילניום. בזאת, הצטרף יונג בעצמו למסורת ארוכה של אלכימאים, המגדירים את עיסוקם כמדע של טרנספורמציה חומרית ונפשית. על פי חוקרים מסוימים, אף המילה 'אלכימיה' עצמה מקורה בשמה העתיק של מצרים (חם/קם, kēme ), וכך המילה הערבית 'אלכימיה' משמעה פשוט 'המדע המצרי'.

מדע מיסטי-רוחני זה, בתמצות רב, נוגע בסוד החיים והמוות, בלידה מחדש, בחוויה הישירה של המימד הנסתר במציאות, בחיבור מיטיב אל המקורות הלא-מודעים של חיינו, ובתפקיד שכל אחד מאיתנו צריך למצוא ואז לקחת על עצמו. בימינו, מדע זה מתחיל להתגבש מחדש, וזאת לצד יצירה של מפות עדכניות וחקירה של מרחבים רוחניים נוספים. חקירות אלו נעשות הן באמצעות ספרי-סוד עתיקים (ספר יצירה, הקורפוס ההרמטי, ספר הדאו, ספר המתים המצרי, כתביו האנתרופוסופיים של רודולף שטיינר ועוד), והן באמצעות חומרים מרחיבי-תודעה, המציעים למשתמשים בהם חוויה ישירה של מימדים נוספים במציאות.

היום, כמו אז, לחקירות אלו יש חשיבות עצומה, כמו גם סכנה עצומה. בכוחן להוביל לחניכה של מורי-עולם חדשים, לקבלה של תובנות רוחניות יקרות מפז, וליצירה של מבנים חברתיים בריאים ומיטיבים יותר. אך כאמור, כל צלילה אל האינסוף רווי-האפשרויות, טומנת בחובה גם את אפשרות הטביעה, השיגעון ואף הניצול לרעה. לא סתם מסורות רוחניות רבות מזהירות את הבאים בשעריהן כי עליהם לחכות עד לגיל מסוים, עד להשגה של בגרות נפשית מספקת, עד להעברה של תפקיד, ועד שימצא הליווי הנכון. שטיינר אף אמר כי על כל צעד של התקדמות בשביל הרוחני אל הנסתר, יש להתקדם שלושה צעדים בשביל המוסרי היומיומי, בו כולנו צועדים ביחד.

אכן, הפיתוי להתנתק, לעלות אל עולמות הרוח, ולהעלם במסתורי הנירוונה (או בשפה של חלוצי הפסיכדליים משנות ה-60: Turn on, tune in, drop out) בהחלט מפתה. אך כפי שעולה מהמסרים של אינספור מורים לאורך ההיסטוריה, המסע הרוחני האמיתי קשור ככל הנראה בשיתוף פעולה אנושי, בדאגה ובחמלה לכל יצור מודע, וביחסים אינטימיים עם הקוסמוס בכללו.

מחקרים מודרניים, שהשוו חוויות מיסטיות ספונטניות לחוויות שעולות משימוש בחומרים מרחיבי-תודעה, חזרו אף הן עם מסקנות מרתקות: המשתתפים במחקר (יותר מ-4000 איש) דיווחו על זיכרונות עזים מחוויות אלה, אשר לעתים קרובות עירבו תקשורת עם דבר המתואר כאלוהים (בעיקר בחוויות הספונטניות) או כ'מציאות אולטימטיבית' ו'קרקע ההוויה' (בעיקר בחוויות עם מרחיבי-תודעה). הדבר שחוו תואר על ידי רובם כבעל תכונות של היות מודע, מיטיב, אינטליגנטי, קדוש, נצחי וכל יודע. המשתתפים דירגו את המפגשים הללו בין חוויות החיים המשמעותיות ביותר שלהם מבחינה אישית, והחשובות ביותר מבחינה רוחנית, כשהם מערבים שינויים חיוביים בתפיסתם העצמית, בסיפוקם מהחיים, ובתחושת המטרה והייעוד שהם חווים ביומיום. בנוסף, כמעט כל משתתפי המחקר שזיהו עצמם בתחילתו כאתאיסטים, לא ראו עצמם ככאלה לאחר מכן.

המערב, כך נראה, עומד היום בפני צומת דרכים. אנשים רבים, שבעי-דוגמות והלומי-מדיה, מרגישים מעין רטט, בעבוע, כאילו המציאות עצמה נעה לכיוונים מנוגדים. יכול להיות שמדובר רק בזעזוע קטן, אחריו הכל יחזור להיות 'כרגיל'. אך יכול להיות גם שאנו חווים את צירי הלידה של תקופה חדשה בהיסטוריה. בכל מקרה, תובנה אחת עליה יחתמו גם פילוסופים, גם מיסטיקנים, גם פיזיקאים וגם פסיכונאוטים, היא שהמציאות היומיומית שכולנו מכירים היא רק חלק קטן ממה שאכן מתרחש פה. השאלה שעלינו לשאול כעת היא מה באמת נמצא במימד שמעבר? איך יוצרים איתו קשר בריא, בוגר ומיטיב? ואיך עושים זאת לטובת כל היצורים המודעים, כמו גם לטובת אמא אדמה.

*

לקריאה נוספת:

אליאור, רחל. חנוך בחרתה מבני אדם – חנוך סופר הצדק והספרייה של 'הכוהנים בני צדוק'. על בריאה ועל יצירה במחשבה היהודית (עורכים ר' אליאור וי' דן) טיבינגן: מור-זיבק, 2005, עמ' 15–64.

חנוך החיצוני. הוצאת בבל ומשרד הביטחון, 2002.

כתבי אפלטון – כרך ג' – טימיאוס. תרגום: יוסף ג. ליבס. הוצאת שוקן, 1999.

שטיינר, רודולף. כיצד קונים דעת העולמות העליונים. הוצאת מיכאל, 1976.

Freke, T., & Gandy, P. (1997). The Hermetica: The lost wisdom of the pharaohs. Piatkus.

Griffiths, R. R., Hurwitz, E. S., Davis, A. K., Johnson, M. W., & Jesse, R. (2019). Survey of subjective" God encounter experiences": Comparisons among naturally occurring experiences and those occasioned by the classic psychedelics psilocybin, LSD, ayahuasca, or DMT. PloS one14(4), e0214377.‏

Jung, C. G., Von Franz, M. L., Henderson, J. L., Jaffé, A., & Jacobi, J. (1964). Man and his symbols (Vol. 5183). Dell.‏

Kingsley, P. (1999). In the dark places of wisdom.‏ The Golden Sufi Center.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s