מסעה של הרוח העברית

Spiritual Lessons of the Desert | My Jewish Learning

בדיחה מפורסמת מספרת על יהודי שביתו החל לעלות באש. בייאושו, פנה האיש לשמיים בתחינה: 'אלוהים, אם רק תציל אותי מאסון זה, אקדיש את חיי לעבודתך'. לא עברה דקה, וגשמי זעף החלו לרדת, מכבים בזאת את השריפה. ראה היהודי כי טוב, הביט מעלה וצעק: 'אלוהים, אין צורך, הסתדרתי!' בדיחה זו מוצאת ביטוי פואטי גם בפתגם מוסלמי יפהיפה: 'בְּטַח באללה, אך קשור את הגמל שלך'. ואכן, נראה כי דתות רבות לא עוסקות רק במימד האלוהי והנשגב, אלא דווקא מדגישות את ההשתתפות האנושית, את ההקשר היומיומי של האמיתות הנצחיות.

הקשר זה, יש לומר, הוא אלמנט חיוני ביותר להישרדותה ולשגשוגה של כל מערכת רעיונות. כדי להתבסס בלב הציבור דור אחר דור, כל רעיון צריך להיות קשור באופן הדוק לזמן, למרחב, לשפה, לתפיסה ולתרבות של המאמינים בו. וכמו כל מערכת רעיונות אחרת, גם המערכת הדתית הקרויה כיום 'יהדות' לא הגיחה לעולם מן הריק, אלא מתוך מערכת סבוכה של הקשרים. בימים ההם, כמו בזמן הזה, היא קשורה לעמים השכנים, לגאוגרפיה של האזור, למבנה השפות המקומיות, לטכנולוגיה של כל תקופה, ולדרכי המחשבה המתפתחות עם הזמן.

התבוננות בהקשרים אלו, גם אם במבט חטוף, בכוחה להאיר על התפתחות הרוחניות העברית עד כה, כמו גם לפרוש כיוונים אפשריים לצמיחתה העתידית. ואם כן, ברצוני להציע כעת סיכום התגלו"תי: טיוטה היסטורית, תפיסתית, גאוגרפית, לשונית ותרבותית של הרוח העברית.

האלף החמישי לפני הספירה

על פי הערכות שמרניות, בעולם חיים כחמישה מיליון בני אדם. רובם מרוכזים בארבע תרבויות, השוכנות בארבעה אגני נהרות גדולים: הנילוס במצרים, הפרת והחידקל במסופוטמיה (הסהר הפורה), האינדוס בהודו והנהר הצהוב בסין. לצד נהר זה תצמח גם התרבות בעלת ההיסטוריה הארוכה והרצופה ביותר שהתקיימה מעולם. אך באותם ימים קדומים, האסיאתיים כבר מבייתים סוסים, בחצי האי ערב כורים נחושת, במרכז אירופה מייצרים כלי תיפוף, במצרים משחקים גרסה מוקדמת של באולינג, ובשומר מצליחים ליצור מלאי של עודפי מזון. מבני פולחן מוקמים במקומות שונים בהתאם לתנועת גרמי השמיים; עבודת החיות והטוטמים הקדומה מתפתחת לכדי פולחן של 'האלה הגדולה'; וישנן גם עדויות להקרבה טקסית של בני אדם. בתקופה זו פורחות בארץ ישראל תרבויות מגוונות, העוסקות בבניה, חקלאות, מסחר ואמנות. גולגולות מקושטות מהאזור מלמדות על קיום של פולחן אבות נרחב. הגלגל מומצא במסופוטמיה ובהודו.

האלף הרביעי לפני הספירה

בעולם חיים כשבעה מיליון בני אדם. השומרים, עַם אסייתי שהתפשט לדרום מסופוטמיה, מפתחים לראשונה את הכתב כדי לנהל את ממלכתם. זהו כתב פיקטוגרפי – בו כל ציור מייצג מילה, ובעתיד יתפתח ממנו כתב היתדות, בו יתעדו השומרים את אמונותיהם. באותה תקופה מתפתח גם כתב החרטומים המצרי, המשמש בין השאר לתיאור אירועים מיתיים ותהלוכות ניצחון. מזרחה משם, שבטי אֶמוֹרִיים מתפשטים בכל אזור הסהר הפורה, וכששלטונם מצטמצם לאזור סוריה, הם מכונים בשם כנענים. ברחבי העולם מוקמים מקדשים שונים, המשמשים בעיקר לעבודת אלי טבע ולהקרבת קורבנות. האמונות ההוליסטיות מלפני עידן החקלאות מוחלפות אט אט בתפיסות היררכיות של אלים. על פי התנ"ך, בשנת 3760 לפני הספירה נברא העולם.

האלף השלישי לפני הספירה

בעולם חיים כחמש-עשרה מיליון בני אדם. השומרים כותבים את עלילות גילגמש, האפוס הקדום ביותר המוכר לנו. הוא מתאר בין השאר את מאבקי ההגמוניה באזור, ואת הגרסה המקורית של סיפור המבול, אשר יותר מאוחר יככב בפרשת נח. כתב היתדות של השומרים מכיל כבר הברות, ובכל האזור מתפתחים קבצי ספרות, שירה, דברי מוסר, נבואות, חיבורים דתיים, קבצי חוקים ואף ספרי פילוסופיה. במצרים נבנית הפירמידה הגדולה של גיזה, במסופוטמיה המעגל מחולק ל-360 מעלות, ועל פי מסורת המקרא, תרח, אבי אברהם, יוצא מאור כשדים לעבר כנען.

האלף השני לפני הספירה

בעולם חיים כעשרים-ושבע מיליון בני אדם. התרבות המינואית שהתפתחה בכרתים נחשבת לתרבות המפותחת הראשונה באירופה, והיא אף מפתחת כתב ציורים משלה. כתבי המארות המצריים הם הטקסטים הראשונים המזכירים את ירושלים (רושלימומ) יחד עם ערים נוספות בארץ ישראל, הנחלקת בתקופה זו לעשרות ערי מלוכה אמוריות-כנעניות. באותה תקופה מתחיל להתפתח גם הכתב הסיני, והשומרית מפסיקה לשמש כשפה חיה (למרות שתמשיך לשמש לכתיבה עוד כאלפיים שנה). בבבל מופיעים חוקיו של המלך חמורבי – עליהם יתבססו מאוחר יותר חוקי הרווחה והצדק של התורה. גם בבבל וגם במצרים מייצרים כבר בירה, ולאחר הכיבוש המצרי של כנען על ידי פרעה יעחמס, האוכלוסייה בארץ מדלדלת, ואזורים שלמים נעזבים לחלוטין.

בהודו, הארים הקדומים מנסחים את הוודות, הכתבים המקודשים של ההינדואיזם; בסין נכתב ספר התמורות (איי-צ'ינג) המשמש לחיזוי העתיד; וביוון מביאים עמם הפולשים הדורים את פנתיאון האלים האולימפיים. זוהי גם התקופה בו מתחילה נדידת העמים המכונים גויי הים. העמים, ובהם הפלישתים, באים כנראה מאזור הים האגאי, והם נודדים לאזור שבין טורקיה למצרים. טלטלות אלו ואחרות גורמות לאמנחותפ ה-4 (אחנאתון) מלך מצרים לפתוח ברפורמה דתית-פוליטית מקיפה, המובילה בין השאר לפיתוח הראשוני של המונותאיזם – האמונה בבלעדיות של האל אתון. במכתבים שנמצאו בעיר שהקים – אחת-אתון (אל-עמארנה של היום) – מוזכרת אוכלוסייה בשם עפירו או עבירו: פליטים שערערו את הסדר החברתי בכנען. על אף שאין לכך ביסוס נרחב, חוקרים רבים מעריכים כי העפירו הם שבטי העברים הקדומים. כתבים מצריים אחרים מזכירים את ה'שסו (השבט) של יהו' – המצביעים ככל הנראה על נוודים עובדי יהוה שחיו במזרח מצרים ודרום כנען. על פי מסורת המקרא, ב-1235 לפנה"ס מתרחשת יציאת מצרים, ועם ישראל הקדום מקבל את האמונה באל אחד במעמד הר סיני. לאותה תקופה גם משויכת 'מצבת ישראל', המספרת על ניצחונותיו של פרעה מרנתפח, והיא המקור החוץ מקראי הראשון המזכיר ישות ששמה ישראל הקיימת בכנען (אם כי קשה לדעת אם מדובר בעם, במקום או בשבט). מסורות ישראל ממקמות את מות משה לקראת סוף האלף השני לפנה"ס, וכמאתיים שנה לאחר כיבוש כנען והפסקת הנוכחות המצרית בה, מייסד שאול את ממלכת ישראל המאוחדת. תושבי ממלכה זו מדברים גרסה של עברית המכונה 'לשון המקרא'.

האלף הראשון לפני הספירה

בעולם חיים כחמישים מיליון בני אדם. התיישבות קבע על גבעת הפלטיום באיטליה תהפוך ברבות הימים לעיר רומא, וביפן מתפתחת בתקופה זו דת השינטו. בכנען, דוד מתחיל לשלוט על ברית שבטי ישראל, ומקים באזור ממלכה גדולה. בנו, שלמה, בונה את בית המקדש הראשון בירושלים, וזאת במקביל להמשך קיומם של מקדשים רבים ברחבי הממלכה. לאחר מותו, מתפלגת הממלכה לשתיים: יהודה וישראל. בעוד שממלכת ישראל היא הגדולה והדומיננטית בין השתיים, ממלכת יהודה החלשה אך היציבה יותר ממשיכה לשרוד אחרי שזו נפלה (בשנת 720 לפנה"ס). היא נשלטת לאורך מרבית קיומה על ידי שושלת בית דוד, ויוצרת בהדרגה דת ותרבות ייחודית. באותה תקופה נעשה הכתב הכנעני לכתב העיקרי באזור, ובהמשך – דרך גלגוליו בתרבות הפיניקית – חדר הכתב גם להודו ולעולם היווני, ואף היווה ביסוס לאלפבית הלטיני.

אך עוד באזורינו, כתובת אשורית מהמאה ה-9 לפנה"ס מזכירה לראשונה את המילה 'ערבי', ומציינת את כניסת הערבים כגורם פעיל בהיסטוריה של הסהר הפורה. במצבת מישע שנמצאה בעבר הירדן, מתפאר גם מלך מואב בניצחון על ישראל, ואנו למדים כי מואב היתה ממלכה בעלת אל לאומי דומיננטי אחד. בפנתאון הכנעני, לעומת זאת, קיים אלוהים בשם 'עליון' – שהוא אבי האלים ובורא העולם. נכדו, 'אל' (או אל שדי), שולט בפועל בעולם, ו'יהוה' הוא רק אחד האלים שקיבלו נחלה באזור. בהמשך, השפעת הממלכות הדרומיות לישראל תוביל לכך שהאלים 'עליון' 'אל' ו'יהוה' יתמזגו לכדי יישות אחת, אלוהות לוחמנית שאינה סובלנית כלפי אלילים אחרים.

המאה ה-8 לפני הספירה

על פי המסורת היוונית, הומרוס כותב את האיליאדה והאודיסאה, בעוד שהיוונים יוצרים כתב אלפביתי שאותיותיו נשאלו מהאלפבית הפיניקי. בהודו מתפתחת שיטת הקאסטות, והקיסרות הסינית מתפרקת לממלכות יריבות. בישראל, ראשון נביאי הכתב – עמוס – מתנבא בבית אל, ואשור כובשת את האזור. עם חורבן הממלכה, מעבירים האשורים חלק מאוכלוסיית הארץ למסופוטמיה, ותושבי הארץ הנותרים מתמזגים באוכלוסיות זרות שמוגלות הנה. תהליך זה מביא בין השאר להיווצרות השומרונים, המדברים וכותבים עד היום בגרסה של עברית עתיקה. באותה תקופה שבטים ארמיים מתפשטים במסופוטמיה, ושפתם נהיית השפה השלטת באזור. בארץ ישראל מתקיימת כבר אמונה באל אחד – יהוה, לצד הכרה בקיומם של אלים נוספים ונחותים ממנו (יהוה, למשל, משודך ככל הנראה לאלה 'אשרה'). במצרים מומצא שעון השמש, וביוון משתמשים בסולם רבע הטון במוזיקה.

המאה ה-7 לפני הספירה

מעמדו של האורקל מדלפי מתבסס ביוון, וספרייה חשובה מוקמת על ידי מלך אשור בנינווה (שם נמצאו 'עלילות גלגמש'). ביהודה, המלך יאשיהו מנצל את ירידת ההשפעה של אשור כדי להרחיב את ממלכתו. הוא מבטל את מרכזי הפולחן ברחבי הארץ, הורס את הבמות, המזבחות והפסלים האליליים, מבטל את המנהג להקריב בני אדם (תופעה שהתרחשה בגיא בן הינום בירושלים – ומשם מקור המילה גיהנום), ומרכז את הפולחן ליהוה בירושלים. ככל הנראה, החלק העיקרי של התנ"ך (ספרי דברים, יהושע, שופטים, שמואל ומלכים) נכתב בימי יאשיהו. זאת, במטרה הפוליטית להאדיר את בית יאשיהו ובית דוד, לרכז את השליטה בעם, לבסס את האמונה ביהוה ולהסביר את נפילת ישראל.

המאה ה-6 לפני הספירה

רומא הופכת לרפובליקה, ואתונה מתבססת כמרכז התרבות של יוון. תאלס, מי שנחשב לאבי הפילוסופים, הוא הראשון שמנסה להסביר את הסדר השולט בעולם על פי חוקים ומונחים פיזיקליים, ולא על פי כוחות אלוהיים. הפילוסוף היווני פיתגורס טוען שהנפש יכולה לחזור למקורה האלוהי על ידי לימוד והיטהרות, ובהודו נכתבות האופנישאדות, פרשנות לוודות הכוללת את עקרונות ההתמזגות עם היקום, הלידה מחדש והגורל.

באותו זמן בערך, הנסיך סִידְּהַארְתָּה גאוטַמָה – הוא בודהה – זוכה להארה, ומייסד בכך את הבודהיזם. בסין מעמיד קונפוציוס כשלושת אלפים תלמידים, ותורתו השמרנית ממשיכה לעצב את החברה הסינית במשך כאלפיים וחמש מאות שנה. בתגובה לנוקשות הקונפוציאנית, כותב לאו דזה את ספר הדאו, ומבסס בזאת את הדאואיזם. זוהי דרך חיים השמה דגש על הסדר הקוסמי והטבעי (הדאו), כלפיו יכול האדם לכוון את מעשיו ואת תשומת ליבו, וכך לחיות בהרמוניה. בהמשך, כשהבודהיזם יתפשט מהודו לסין, המפגש עם הדאו יוביל להתפתחות הזרם הבודהיסטי של הזן.

אך בינתיים, הנביא זרתוסטרה מייסד בפרס דת חדשה, דת דואליסטית המאמינה ברעיונות מקוריים, אשר ישפיעו על התרבות המערבית כולה. לדידו, העולם הוא תוצר של מאבק בין שתי רשויות – האל הבורא והאל האפל – וניתן להשיג גאולה באמצעות מעשים נכונים. על האדם לבחור בין טוב לרע, ועל פי בחירותיו יישפט בעולם הבא. אך עוד לפני ההתפשטות הפיזית והרעיונית של הפרסים באזור, הבבלים מחריבים בשנת 586 לפנה"ס את ירושלים והורסים את בית המקדש הראשון. רבים מתושבי יהודה מוגלים, ויהודה מאבדת מעצמאותה.

היהודים הגולים נאלצים לערוך בחירה תאולוגית: האם יהוה אלוהיהם הוא אל חלש ונחות ממרדוך, אלוהי בבל, או שהשפלתם גם היא נובעת מרצונו הבלעדי של יהוה, האל היחיד, שכעס על התנהגות עמו ובחר להענישם באמצעות הבבלים. הם בוחרים באפשרות השנייה, ומקדמים בכך את פיתוחה של התפיסה המונותאיסטית המוכרת לנו כיום, התפיסה על פיה כל מה שקורה, בין אם הוא טוב או רע, בין אם הוא מובן לנו או לא, נובע מרצונו של אלוהים. כחמישים שנה לאחר מכן, כורש מלך פרס, שכבש בינתיים את בבל, מתיר לגולים לשוב ליהודה ולבנות את מקדשם. בניית בית המקדש השני מושלמת בשנת 515 לפנה"ס, ומקימיו מדגישים ביתר שאת את שלטונו היחיד של יהוה בעולם, אשר בעצם שלח את כורש כדי לשחרר את עמו. באותה תקופה בערך ממציאים בני בבל את גלגל המזלות ואת השבוע בן שבעת הימים.

המאה ה-5 לפני הספירה

הנבטים – שבטי סוחרים שמקורם בחצי האי ערב – מייסדים ממלכה שבירתה פטרה. ערי יוון נלחמות בפרסים, וכן אחת בשנייה. הפילוסוף היווני דמוקריטוס טוען כי היקום מורכב מיחידות זעירות של חומר שאי אפשר לחלקן – אטומים. פריקלס שליט אתונה מקים את הפרתנון, סמלה של העיר עד עצם היום הזה. הסופר הרודוטוס יוצר בספרו 'היסטוריה' את הניסיון הראשון ליצור היסטוריה אוניברסלית, והסופר עזרא עולה לירושלים, שם הוא מנסה לבצע רפורמה דתית ולסלק יסודות זרים מהעיר. ב-458 לפנה"ס מכנס עזרא את העם, וקורא בפניהם את חוקי האלוהים, במה שככל הנראה הוא הגרסה הקדומה ביותר של התנ"ך המוכר לנו כיום. בינתיים, נחמיה ממונה על ידי הפרסים למושל יהודה, כשבין פעולותיו – השלטת חוקי התורה, העברת עשירית מתושבי יהודה לירושלים, ומאבק חריף בנישואי תערובת. הוא מעודד תפיסה בדלנית הכוללת שמירה על טוהר 'הזרע הקדוש', ומבצר את מעמד הכהונה כמעמד שליט ביהודה – מה שמעצב את הפנים הדתיות והחברתיות של הישוב היהודי. בארץ גרים אז כשבעים אלף יהודים, כמחצית ממספר היהודים שחיו בארץ ערב חורבן בית ראשון, וכחמשה אחוזים בלבד ממספר היהודים שחיו בארץ לפני נפילת ממלכת ישראל.

המאה ה-4 לפני הספירה

הסינים מתחילים לבנות חומות כדי למנוע פלישות של נוודים מצפון, וביוון הפילוסוף הגדול סוקרטס מפתח את שיטת המחשבה שלו. תלמידו של סוקרטס, אפלטון, מפיץ את תורת מורו ברבים, ומוסיף רעיונות משלו – רעיונות שיהוו את התשתית המחשבתית של תרבות המערב. הוא מדמיין עולם של אידאות, עולם נשגב, חסר צורה מקומית וזמנית, וטוען כי עולם זו הוא המקור העליון לרעיונותינו אודות האמת, הטוב והיופי, אודות מה שחשוב ומשמעותי בחיים. הוא מלמד את חסידיו להתכחש לגוף ולהבלי היומיום, שכן גורמים אלו מפריעים לנשמה הרציונלית להתאחד במחשבה עם מקור הרעיונות – עם עולם האידאות.

במשך זמן מה, המונותאיזם היהודי והמיסטיקה האפלטונית נעים במסלולים מקבילים. אך בינתיים במקדוניה, אלכסנדר הגדול (שהתחנך אצל אריסטו, תלמידו של אפלטון) עולה לשלטון וכובש את האימפריה הפרסית, כשבשטחה נמצאת גם ארץ ישראל. מורשתו של אלכסנדר כוללת את הניסיון למזג את העמים שכבש במזרח ובמערב לכדי חברה אחת גדולה – תופעה דתית-תרבותית המכונה הלניזם. הדרך לשילוב העולם היהודי והיווני מתחילה להיסלל.

המאה ה-3 לפני הספירה

רומא הופכת למעצמה החזקה באגן הים התיכון, בעוד שמצרים ההלניסטית נחשבת למוקד עולמי של פילוסופיה, רפואה, מחקר והגות. אחד מיורשיו של אלכסנדר – תלמי – מקבל את השליטה על מצרים, וכשתלמי ה-2, בנו, מעוניין לבסס את שלטונו, הוא מעביר עשרות אלפי אסירים יהודים מארץ ישראל כדי שישמשו כפקידים בממלכתו. הוא מייסד באלכסנדריה את הספרייה הגדולה והחשובה ביותר בעולם העתיק, כשאחד מעשרים אלף הספרים הנמצאים בה הוא החומש העברי. תרגום התורה ליוונית שהזמין תלמי – תרגום השבעים – הוא הגרסה הראשונה של התורה בשפה אחרת, שפה המכניסה את התנ"ך לזרם המרכזי של התרבות המערבית.

המאה ה-2 לפני הספירה עד המאה ה-1 לספירה

בעולם חיים כמאה שבעים מיליון בני אדם. בזמן שרומא – העיר הגדולה והחזקה בעולם – מתחילה להכפיף את יוון למרותה, ארץ ישראל עוברת תהליך התייוונות מואץ בדומה לשאר האזור, וירושלים הופכת לפוליס. החשמונאים – משפחת כוהנים יהודית – פותחים במרד נגד השלטון ההלניסטי ומייסדים ממלכה עצמאית ביהודה. בהמשך, הורדוס כובש את ארץ ישראל בעזרת הרומאים, וכנראה שבשנת 4 לפנה"ס, ישו נולד בגליל.  

באותו זמן באלכסנדריה, יהודי בשם פילון, שהושפע עמוקות מתורת אפלטון, מנסה לאחד בין שני זרמי המחשבה בהם צמח. לדידו, האל היהודי המופשט והנשגב הוא לא אחר מאשר אידאל הטוב הנצחי של אפלטון. משה נתפס על ידו כפילוסוף אפלטוני שהקדים את זמנו, ואלוהים – התודעה הטהורה של היקום – מובן כזה אשר יוצר במילותיו את המציאות הפיזית. בזאת מסיק פילון כי השפה היא המקשרת בין הנשגב ליומיומי, ולכן הוא מכנה את כוחו של אלוהים בשם 'לוגוס' – המילה השמימית הבונה את העולם בהתאם לתכנית האל.

בינתיים ביהודה, ישו מלמד את תורתו החדשה ומתסיס את כל האזור. בשנת 70 לספירה, מוחצים הרומאים את המרד היהודי שהחל זה מכבר, הורגים כרבע מיהודי ארץ ישראל, מוכרים כעשירית מהם לעבדות, ומחריבים את בית המקדש השני. בשלושים השנים הבאות נערכים ארבעת ספרי 'הברית החדשה' של הנצרות, ורבן גמליאל הופך לנשיא הסנהדרין. הוא פועל להתאמת הדת היהודית החבולה למציאות שלאחר חורבן המקדש, ומתקין תקנות רבות. בסוף המאה הראשונה הסינים ממציאים את הנייר, אך כמאתיים שנה קודם לכן, אנשי קומראן מעלים על קלף ופפירוס את נוסח המקרא הקדום ביותר שבידנו – מגילות ים המלח.

המאה ה-2 עד המאה ה-5 לספירה

בעולם חיים כמאה תשעים מיליון בני אדם, ובשלוש מאות השנים הבאות מספר זה כמעט ולא ישתנה. בר כוכבא מנהיג מרד כושל ברומאים, בין השאר בעקבות האיסור שהטיל הקיסר אדריאנוס על קיום ברית המילה (החוק לא מכוון נגד היהודים, אלא מרחיב תקנה רומית שאסרה סירוס). לאחר המרד מחליטים הרומאים לשנות את שם המקום מפרובינקיית יודיאה (פרובינציית יהודה) לסיריה-פלסטינה, במטרה לנתק את הקשר בין העם לארץ.

בערך בשנת 200 לספירה, מנצל רבי יהודה הנשיא את השינוי לטובה ביחס הרומאים ליהודים, וחותם את המשנה. מדובר בקובץ הלכות, פירושים ודרשות לתורה, שנאספו עד כה בעל פה על ידי חכמים המכונים 'תנאים'. הדרשות שלא נכנסו למשנה – הברייתות – מכונסות בהמשך בתוספתא, ואט אט מצטברים גם מדרשי הלכה ואגדה – מקורות להלכות שנמסרו בעל פה, ופירושים פילוסופיים ומיסטיים לסיפורי המקרא. היהודים בארץ מדברים עברית המכונה 'לשון חכמים', או לשון חז"ל.

באותה תקופה, הפילוסוף היווני פלוטינוס ממשיך ברומא את קו המחשבה של פילון מאלכסנדריה, ויוצר בזאת את הניאו-אפלטוניות. לתפיסתו, אשר השפיעה על שלוש הדתות המונותאיסטיות, היקום הוא בעל שני מימדים – מימד נשגב ושמימי מצד אחד, ומימד פיזי-גופני מצד שני. את העולם הפיזי יש לדחות לחלוטין, שכן העצמי האמיתי נמצא ברוח, ורק דרכה ניתן להתחבר לאלוהים אשר רוחו בכל. במאות אלו נכתבת גם ספרות ההיכלות והמרכבה, הכוללת חיבורים מיסטיים שיהוו את הבסיס לתורת הקבלה. בשנת 321 מנהיג הקיסר קונסטנטינוס את השבוע בן שבעת הימים בכל האימפריה הרומית; בשנת 359 מתקין הלל (האחרון) את לוח השנה העברי, ובשנת 386 מתרגם התיאולוג הנוצרי היירונימוס את הברית הישנה והחדשה ללטינית (תרגום הוולגטה). בסביבות המאה החמישית האימפריה הרומית מגיעה לקצה, האקדמיה באתונה נסגרת ואירופה שוקעת בימי הביניים. הפרשנות ההלכתית לדברי המשנה והתנ"ך – פרשנותם של חכמים המכונים אמוראים – נתחמת בתלמוד הישראלי והבבלי.

המאה ה-6 לספירה עד המאה ה-20

מתקופה זו ואילך, היהדות הולכת ומתפתחת בהתאם לצורה הטבעית של כל מערכת דתית, היינו, בהתהוות הדרגתית של כל האפשרויות הגלומות בהנחות המוצא שלה. הנחות אלו, כאמור, מתמצות בפירוש ובהבנה הנכונה של החוק האלוהי, כפי שנמסר לעם בתורה. לפיכך אנו יכולים לצפות להופעתם של זרמי מחשבה שונים, העומדים ביחס כלשהו למילה האלוהית.

ואכן, לקראת סוף המאה ה-12, עת הדיאלקט העברי מכונה 'לשון ימי הביניים', מחבר הרמב"ם במצרים את 'משנה תורה' ואת 'מורה נבוכים'. הגותו, המושפעת מכתביו של אריסטו שתורגמו לערבית, מבקשת לסכם את התורה שבעל פה, תוך כינון תפיסה רציונלית של האלוהות (אלוהים הוא הלוגוס או 'השכל הפועל' של העולם). גישה אחרת אל הנשגב – זו של תורת הקבלה – מתפתחת במאתיים השנים הבאות במערב אירופה. היא מתבססת על המיסטיקה העברית של תקופת המשנה והתלמוד, ושואפת להגיע לאיחוד רוחני, תודעתי וחוויתי עם האלוהות – וזאת דרך משחק יצירתי ומדיטטיבי בשפה.

בשנת 1563, מנסה רבי יוסף קארו לסכם את המחשבה היהודית המבוזרת, וכותב בצפת את הספר 'שולחן ערוך'. בזאת, הוא מגבש ומעצב את עולם ההלכה היהודי לדורות. במהלך המאה ה-17, מפתח שפינוזה באמסטרדם את תפיסתו החדשנית והביקורתית כלפי הנשגב – כשהוא מבין את האל כטבע בכללו, ומביא בזאת לנידויו על ידי הקהילה היהודית. במהלך המאה ה-18, הבעל שם טוב ונינו רבי נחמן מברסלב עומדים בבסיס התנועה הרוחנית-חברתית המכונה חסידות. היא צומחת במזרח אירופה בעודה מושפעת מהקבלה, ומדגישה בסיפוריה את נוכחות האל בעולם כולו, כמו גם את הצורך הרגשי להידבק בו בכל עת.

ואם כן, אלו הן ההבנות הטבעיות של המבנה הדתי היהודי: רציונליות (הלוגוס של הקיום), מיסטיקה (המשחק היצירתי והמדיטטיבי במילים), דפוסי טבע (התכנית ההרמונית של העולם), חוקי הלכה (פירוש מושגי דקדקני) וסיפורי אגדה (ניסוחים חדשים של ארכיטיפים רגשיים). במידה רבה, הבנות אלו מהוות פרשנות גאו-היסטורית לפולחנים העונתיים שקדמו ליהדות – פרשנות מילולית של הזמן והמרחב.

אך מעבר להתפתחויות אלו, המשפיעות על קבוצות שונות ביהדות, לאחר חתימת התלמוד לא מופיעים עוד מכלולי ספרים הזוכים למעמד מקודש וקאנוני על ידי היהדות כולה. את הזרמים האמוניים שיתפתחו בתקופה שבין חתימת התלמוד להקמת מדינת ישראל ניתן לסווג באופן גס על פי התייחסותם הכללית לכתבי הקודש, וכן על פי אורחות החיים הנגזרות מכך. בהכללה, היהדות האורתודוקסית רואה עצמה מחויבת לתורה שהתגלתה בכתב ובעל פה, וכן לשרשרת הפסיקה המסורתית של ההלכה. היהדות הרפורמית מדגישה את ההתפתחות המתמדת של הדת, ושמה דגש על ערכי המוסר של נביאי ישראל, בעודה מקיימת את המצוות הקשורות בעיקר בערכים אלו. היהדות הקונסרבטיבית רואה את ההלכה כמחייבת, אך גם מכירה בהשפעות ההיסטוריות שבכוחן לשנות אותה, וזאת בהתאם לביקורת המחקרית ולדרישות הציבור. היהדות החילונית מתפתחת בין השאר מתנועת ההשכלה האירופאית ומהתנועה הציונית, אשר הקימה את מדינת ישראל וחידשה בה את העברית – העברית של טקסט זה. היא מהווה מגזר סוציולוגי, הן בישראל והן בארצות אחרות, הרואה עצמו קשור במידה מועטה בלבד לדת עצמה, ובמידה מסוימת לערכי התרבות שצמחו ממנה. ניתן לומר גם כי היהדות המודרנית פוסקת מהתעסקות תאולוגית במהות האלוהות, ומתמקדת בפירוש הנכון של המילים המיוחסות לה.

כיום

כיום חיים בעולם יותר משבעה וחצי מיליארד בני אדם. ביניהם חיים כחמש עשרה מיליון יהודים, כשעשרה מיליון מהם מדברים עברית מודרנית – מי לצרכי חול ומי לצרכי קודש. אך כאן חשוב לציין כי החייאת השפה העברית מובילה להתפתחות בלתי נמנעת נוספת ביהדות. כדברי גרשם שולם במכתבו לפרנץ רוזנצוויג: "העברית הזאת היא הרת פורענות. היא אינה יכולה להישאר במצבה הנוכחי. וגם לא תישאר בו. ילדינו שוב אין להם שפה אחרת. והאמת חייבת להיאמר: הם, והם בלבד, ישלמו את מחיר המפגש הזה שכפינו עליהם מבלי לשאול אותם, מבלי לשאול את עצמנו. כאשר השפה תפנה את נשקה נגד דובריה… כל מלה מלאה עד גדותיה בחומר נפץ. דור שירש את הפורייה שבכל המסורות הקדושות שלנו, את שפתנו, אינו יכול – ואף אם ירצה בכך אלף מונים – לחיות ללא מסורת. ברגע שבו תתגלה העוצמה המונחת בשפה, אז תתייצב לפני עמנו מחדש המסורת הקדושה כמופת מכריע".

אכן, למעשה הכשפים של חידוש העברית אין רק השלכות תרבותיות ולשוניות, אלא גם, ובעיקר – רוחניות. שכן עברית חדשה היא בהכרח גם תפיסת אלוהים חדשה: חשיפה, הסתרה ויצירה של החלק הקשה להשגה במציאות, מטאפורה חדשה לנשגב. או כדברי גרשם שלום: "אלוהים לא יִוָּותֵר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו". תפיסה חדשה זו מתבקשת כעת להתנסח. היא מציינת את החיפוש אחר רוחניות עברית מודרנית, כזו המציעה למחזיקים בה גישה אמיתית אל הנשגב, וזאת בשפתם שלהם. תפיסה זו, על אף שרחוקה היא מסיכום ברור, לכל הפחות אינה יכולה להתעלם עוד מידיעת ההקשר בו נוצרה, מהבנות המדע, מתמונת החברה הגלובלית, מתובנות רוחניות מקבילות, ומהצורך במערכת רעיונות בריאה – לכל בני האדם כמו גם לעולם. שכן בימינו הסוד כבר יצא, והמהות הרוחנית העומדת בלב כל הגישות בעולם כבר עומדת גלויה, מזמינה אותנו ללמוד אותה ולהתנסות בה. במובן זה, 'ההצלחה' האמיתית של היהדות, כמו של כל דת, תימדד רק ביכולתה לשחרר את השוהים בה מתפיסותיהם המקומיות והזמניות, וכך להוביל אותם לחוויה אחדותית, ישירה ומיטיבה יותר, למודעות-אדם-עולם עמוקה יותר. לחיות כמילה נרדפת לאלוהים.

* * *

מאמר זה לקוח מתוך ספרי 'מבעד לדת' (הוצאת 'הלך רוח', 2019), שם אני חוקר את התפתחות הרוח העברית עד כה, ופורש כיוונים חדשים לחוויה ישירה של הנשגב בימינו.

למידע נוסף אודות הפרטים המופיעים בסקירה זו, ראו: Jeremy Lent, The Patterning Instinct: A cultural history of humanity's search for meaning;אורן נהרי, אטלס היסטורי של העולם: כרונולוגיה של המין האנושי;מירצ'ה אליאדה, מילון הדתות. יגאלבן-נון, קיצור תולדות יהוה. פרנץ רוזנצוויג, הצהרת אמונים לשפה שלנו, עמ' 59-60.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s